שלום לך שופט הגון – אבל עייף

שלום לך שופט הגון – אבל עייף

שמחה ניר, עו”ר
06.03.2006 16:52
שלום לך שופט הגון – אבל עייף


אולי באמת הגיע הזמן להגביל מראש את משך הכהונה של השופטים, כדי להגן עליהם – ועלינו – מפני עייפות, הסתאבות ושחיתות-פרופר.



שלום לך שופט הגון – אבל עייף

אולי באמת הגיע הזמן להגביל מראש את משך הכהונה של השופטים, כדי להגן עליהם – ועלינו – מפני עייפות, הסתאבות ושחיתות-פרופר.

 

כה אמר הנביא (ירמיהו י”ב, א):

 

צַדִּיק אַתָּה יְהוָה, כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ;

אַךְ מִשְׁפָּטִים, אֲדַבֵּר אֹתָךְ,

מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה,

שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד.

 

פירוש גורדון גורס כי הפתיח “צדיק אתה …”, וגו’, הוא ב”התנצלות של

הכנעה …: צדיק אתה יותר מדי שאעיז להתמרמר ולריב אליך על הנהגתך

בעולם”, וכך הוא, גורדון, מגיע אל הדיבר “אך משפטים אדבר אותך”, אותו

הוא מפרש כ”אך שאלה משפטית הרשה לי להציע לפניך”.

 

בהערות, מתחת לאותו הפירוש, חוזר גורדון ואומר כי במובן הרגיל “דבר

משפטים” הוא הצעת דברי המאשים נגד הנאשם (הדגשה במקור), “אבל כאן

מובנו הצעת שאלה משפטית”.

 

לא כל כך נראה לי הפירוש הזה, משום שהיושב-במרומים – וחזקה על הנביא

שהוא יודע זאת היטב – אינו נוהג לתת תשובות לשאלות אקדמיות גרידא,

ממש כמו שופטי-ארץ אצלנו. ובכלל, המילה “להציע”, אותה מציע לנו

גורדון, ולא “להציג”, מראה לא רק על נימה של “התנצלות של הכנעה”, אלא

אפילו על נימה של התרפסות רבתי.

 

אם אני “מציע” לך שאלה – זאת כדי שתהייה לך ב”סטוק”. כדי שאם תרצה

פעם לכתוב משהו לאתר שלך, יהיה לך רעיון מוכן.

 

אבל אם אני “מציג” לך שאלה – זאת כדי שתענה לי עליה. זאת דרישה,

ודרישה לעולם אינה “התנצלות של הכנעה”, או התרפסות, ר”ל.

 

 

השאלה מדוע דרך רשעים צלחה טומנת בחובה גם את “החצי השני”: מדוע

יסבלון הצדיקים, ואין ספק שלנביא היה חשבון נוקב עם בוראו וטרונייתו –

הבאה לידי ביטוי בשאלה – הייתה מוצדקת לחלוטין.

 

אלא שאם היה הנביא מטיח בפני הבורא את אשר עם ליבו, היה הבורא, מן

הסתם, משסע אותו בהתרסה הידועה: “באיזה סגנון אדוני מדבר”. אנחנו

הרי מכירים את זה טוב-טוב. לפיכך העדיף הנביא להציג את טרונייתו בצורה

של שאלה “משפטית כללית”, ואם זאת הייתה כוונתו של גורדון, הרי שהוא

צדק בפרשנותו.

 

אלא ששאלות-הקיטבג של הנביא מזמינות תשובות הולמות – תרתי-משמע

(שם, שם, ה’):

 

כִּי אֶת-רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ,

וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת-הַסּוּסִים;

וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ,

וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן.

 

ובלשוננו אנו: זה עוד לא כלום, יא-חביבי, לעומת מה שאני עוד מכין לך

בצנרת.

ואם זה עדיין לא ברור לחלוטין, בא מיד ההמשך (שם, שם, ו’):

 

כִּי גַם-אַחֶיךָ וּבֵית-אָבִיךָ,

גַּם-הֵמָּה בָּגְדוּ בָךְ

גַּם-הֵמָּה קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ, מָלֵא;

אַל-תַּאֲמֵן בָּם, כִּי-יְדַבְּרוּ אֵלֶיךָ טוֹבוֹת. 

 

ובלשונו של וויליאם שייקספיר:

 

,There’s daggers in men’s smiles: the near in blood

 (The nearer bloody (MACBETH, act II, scene III

 

אבל כל אלה לא הרתיעו את הנביא, ולא רק שהוא, בישרו האינטלקטואלי,

פירסם באתר שלו גם את מה שלא היה לו כל-כך נוח, דהיינו את תשובותיו

 של בוראו – אלא שהוא עוד המשיך להרגיז, גם אלוהים וגם אדם.

 

אולי בעיקר את אלוהיו, למרות שמבחינה כמותית זה לא בהכרח משתקף:

 

ז פִּתִּיתַנִי יְהוָה וָאֶפָּת, חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל;

הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל-הַיּוֹם, כֻּלֹּה לֹעֵג לִי. 

ח כִּי-מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק, חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא: 

כִּי-הָיָה דְבַר-יְהוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס, כָּל-הַיּוֹם. 

ט וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ, וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ,

וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי;

וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל, וְלֹא אוּכָל. 

י כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים, מָגוֹר מִסָּבִיב …

(שם, כ’, ז – י).

 

אבל הוא הרגיז גם את בני האדם, אשר בהמשך השליכוהו אל בור הטיט, כדי

שיטבע שם למוות. עד כדי כך הוא הרגיז את הכל. את כ—ו—ו—ו—ל—ם!

 

ירמיהו הנביא המשיך, ללא חת, לומר את אשר עם לבבו, עד ליומו האחרון,

וכאן אני אדבר איתך משפטים, כבוד השופט, על אשר התחלת טוב – ממש

טוב – אבל הסוס נגמר לך מהר מדי.

 

חוששני, כבוד השופט, שאתה נתקלת באותה הבעיה בה נתקל הנביא ירמיהו,

אלא שתעצומות נפשך ועוז רוחך לא עמדו לך, כנראה.

 

כאשר נכנסת לתפקידך התרשמתי מאוד מגישתך המקצועית מרצינותך,

מהיחס המכובד לטענות המועלות בפנייך, גם כאשר אינך מקבל אותן,

והאמון שלי בך לא נפגע כהוא-זה גם כאשר לא קיבלת את טענותי ולא זכיתי

לתוצאה לה ציפיתי.

 

אני, כפי שמכירים אותי כל יודעי, איני דן שופטים לפי השורה התחתונה של

פסקיהם, ואני אהיה הראשון להגן על זכותו של שופט לטעות – ובלבד

שיתייחס לעבודתו ברצינות וביושר אינטלקטואלי. שלא יצפצף על בני אדם.

 

והנה, קרה לך משהו. בית המשפט המחוזי – שומו שמיים! – קיבל ערעור,

שניים או שלושה על פסקי דין שלך, והשמיים נפלו עליך.

 

על מה רגשו גויים, או, כדאמרינן אינשי: למה-מה-קרה?

 

כבר לפני שנים לא מעטות הסברתי לא אחת מדוע לשופט יש אינטרס לעשות

מלאכתו פרטאץ’ ורמייה: כאשר אתה נותן פסק דין שכל כולו הוא “בנסיבות

העניין לא מצאתי ממש…” וכו’, וכו’ – בשעה שתיים בצהריים אתה כבר יכול

ללכת לים ולהשתכשך בו עד לבוקר שלמחרת, ובהגיע פסק דינך לערעור הוא

די חסין מביקורתה של ערכאה זו – משום שגם לשופט בערכאת הערעור ישנו

אותו אינטרס: לעשות מלאכתו קלה.

 

ואילו כאשר אתה נותן פסק דין דבור על אופניו, ומתייחס בכבוד וברצינות

לכל נקודה ונקודה, תמיד אפשר לבוא ולמצוא שגיאות פה ושם, ולהפוך על

פניו פסק דין שאתה, במקום ללכת לים, טרחת עליו ימים ולילות.

 

כאשר בית המשפט המחוזי מוצא שגיאה זו או אחרת בפסק דינך ישנן שתי

אפשרויות: או שאתה שגית, או שבית המשפט המחוזי שגה.

 

אם אתה שגית, עליך לברך על כך שהוסר מכשול מלפניך, וניטלה קורה מבין

עיניך, והגינותך, יושרך, וחריצותך, רק הועילו להארת עיניך. מכל מקום:

העובדה שערכאת הערעור הפכה פס”ד זה או אחר שלך אינה אומרת שאתה

שופט גרוע.

 

אבל אם בית המשפט המחוזי הוא זה אשר שגה, לדעתך, החוק מעניק לך

את האפשרות לעמוד על דעתך.

 

סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה קובע, כידוע, שהלכה הנפסקת על ידי בית

המשפט המחוזי הינה הלכה “מנחה” בלבד, בניגוד להלכה הנפסקת על ידי

בית המשפט העליון, שהיא מחייבת את כל בתי המשפט זולת בית המשפט

העליון עצמו (סעיף 20(ב), שם).

 

הלכה “מנחה”, שנינו מרבותינו, אין אתה פטור מלהתייחס אליה, ולהתייחס

אליה בכבוד ובכובד ראש, אולם אם דעתך שונה – דעתך היא הקובעת,

למרות שאתה יושב בערכאה נמוכה יותר, (עיין ערך האזנת סתר לטלפונים

סלולאריים, לפי הדין הקודם: בית המשפט המחוזי בת”א קבע שאין בכך

עבירה, אבל בתי משפט השלום אינם מקבלים זאת, ופוסקים שיש בכך

עבירה).

 

מדוע הלכה שנפסקה על ידי בית המשפט המחוזי אינה מחייבת, אלא רק

“מנחה”? משום שכך רצה המחוקק שלא תהייה “חקיקה שיפוטית” על ידי

כל בתי המשפט, ועליך, כשופט, לכבד את רצונו של המחוקק, שלא תשים

עצמך קטן מול בית המשפט המחוזי, ובודאי שלא תתבטל בפניו, ולא כל

שכן שלא תאמר אין אני מוסמך לחרוג מפסיקתו של בית המשפט המחוזי.

 

אבל את רצונו זה של המחוקק אינך מכבד, ואתה, כמו כולם, חדלת לחשוב

ברגע ששופט מחוזי אחד פסק מה שפסק.

 

וגם את הטוענים בפניך אתה פחות מכבד מבעבר. התעייפת.

 

ראיתי לאחרונה, כבוד השופט, שחל שינוי בדרך הפסיקה שלך, שהתחלת

לנהוג כשופטים אחרים, אשר אינם מכבדים את הטוען בפניהם. שמחפשים

את הדרך הקצרה והקלה אל התוצאה הסופית אליה הם רוצים להגיע.

שעושים הכל כדי להסתיר את שיקוליהם האמיתיים מאור השמש, ומעיניה

של ערכאת הערעור.

 

במקביל, כאמור, ראיתי פסקי דין שלך אשר נהפכו על פניהם על ידי ערכאת

הערעור, על ידי שופט אשר – תאמין לי – אינו מבין יותר ממך בתחום בו אתה

עוסק, ולדעתי אף פחות ממך. פחות בהרבה.

 

והשאלה היא אם יש קשר בין השניים. בין העובדה שפסק-דין זה או אחר

שלך נהפך בערעור לבין העובדה שאינך מקדיש עוד את אותו המרץ,

את אותה הנשמה, לעבודתך השיפוטית. שאלה נלווית היא אם זה טוב או רע

שיש (או אין) קשר בין אלה לאלה.

 

אכן, אין לי מדגם מקיף של עשרות פסקי דין בערעור עליך, ושל עשרות פסקי

דין שלך עצמך בתקופה מקבילה, בתקופה האוצרת בתוכה את קו התפר –

ואולי יהא זה נכון יותר לומר את קו השבר – אבל המעט שיש לי, די בו כדי

לעורר חשדות. ברור שבצד ה”פלט” שלך חל שבר, ואם בצד ה”קלט” לא

קרה דבר הקושר בין השניים – אז טעיתי, אבל טעותי זו אינה שוללת את

מסקנתי הסופית, והיא שקרה לך משהו.

 

אמרתי לא פעם כי מחיילים ביחידה מובחרת דורשים יותר, וממך, כבוד

השופט, אני מצפה ליותר מאשר משופטים רבים אחרים. מדוע? בגלל הרושם

הראשוני שעשית – לא רק עלי, אלא גם על רבים מחברי – וזה מחייב.

 

אני מצפה ממך, איפוא, לאותם אומץ לב, אורך רוח, ושאר התכונות

החיוביות – הכל כפי שגילית מיומך הראשון על כס השיפוט. שלא תשתנה.

שאם חל שינוי בגישתך לעבודה, הייתה זו תאונת עבודה זמנית וחולפת.

 

וכמו שנאמר (ישעיהו א’ כו):

 

וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה.

____________________

המלצת היום: שפיטה “מקצועית”, או שפיטה על פי תחושות-בטן?

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר