ברוך שפטרנו: מישאל חשין, המישנה-למלך העירום (ג): גאון או אידיוט?
ברוך שפטרנו: מישאל חשין, המישנה-למלך העירום (ג): גאון או אידיוט?
ברוך שפטרנו: מישאל חשין, המישנה-למלך העירום (ג):
גאון או אידיוט?
ראובן, סוכן מורשה של מטאטאים לניקוי שטיחים, הועמד למשפט פלילי על כי מכר את המטאטאים האלה, מדגם ITL 02-02, בהצהירו בפני הקונים כי אלה גם יודעים לעשות קפה.
ראובן, סוכן מורשה של מטאטאים לניקוי שטיחים, הועמד למשפט פלילי על כי מכר את המטאטאים האלה, מדגם ITL 02-02, בהצהירו בפני הקונים כי אלה גם יודעים לעשות קפה.
ראובן כופר באשמה, וטוען כי מעולם לא הצהיר דבר כזה, אבל יחד עם זאת הוא טוען, “לחלופין ובמצטבר”, כי המטאטאים מהדגם הזה אכן יודעים גם לעשות קפה.
איך יכול בית המשפט לקבוע אם המטאטא הזה עושה גם קפה, או שהוא רק מנקה שטיחים? התובע מביא עדים מומחים, והנאשם מביא עדים מומחים, ובית המשפט, אחרי שהתרשם מאמינותם ומומחיותם קובע, כמימצא עובדתי, אם המטאטא הזה עושה גם קפה, או שהוא רק מנקה שטיחים.
נניח שמשפטו של ראובן התקיים אחרי שיכולתו של מטאטא-השטיחים הזה לעשות קפה נבחנה בבתי המשפט, ונקבעה כמוכחת, ב-243 פסקי דין? האם צריך להוכיח אותה גם בתיק ה-244?
לא, יגיד בית המשפט, בהסתמכו על האורים-ותומים יעקב קדמי: אחרי שעובדה מסויימת הוכחה “במקרים רבים”, חזקה עליה שהיא נכונה, ואין טעם והצדקה לבזבז את זמנו של בית המשפט על הוכחתו של דבר אשר חזקה עליו שהוא נכון. כך נוצרת “חזקה שבעובדה”, אשר באה במקום הצורך להוכיח את העובדה (כמובן שהרוצה להפריך את ה”חזקה” עדיין רשאי להשקיע מהונו, אונו וזמנו על מנת להוכיח את ההיפך, אבל זו כבר אופרה אחרת, אשר אינה נוגעת לענייננו היום).
נניח כעת שיכולתו של מטאטא-השטיחים הנ”ל לעשות גם קפה לא הוכחה בעבר בבתי המשפט 243 פעם, אלא רק 242 פעם – האם גם זה נחשב להוכחה “במקרים רבים”? ואם 242 פעם עונים על הדרישה – האם יענו עליה גם 241 פעם, 240 … 230 … 200 … 100 … 10 … או אפילו 5 פעמים בלבד? ואולי גם שתי פעמים, מעצם היותן לשון-רבים, הן “מקרים רבים” – גם במובן המשפטי? איכן הוא קו-הגבול בין מקרים “ספורים” לבין מקרים “רבים”?
וזה מחזיר אותנו אל סיפורו של ראובן, אשר, כאמור, הועמד למשפט פלילי על קבלת דבר במירמה, דהיינו על אשרכי מכר את מטאטאי-השטיחים מדגם ITL 02-02, בהצהירו כי הם גם יודעים לעשות קפה. ראובן, כאמור, כפר באשמה, וטען כי מעולם לא הצהיר דבר כזה, אבל יחד עם זאת הוא טען, “לחלופין ובמצטבר”, כי המטאטאים מהדגם הזה אכן יודעים גם לעשות קפה.
בית משפט השלום הרשיע את ראובן, משני טעמים:
האחד – משום שהוא האמין לעדי התביעה, אשר העידו כי ראובן, במכרו להם את המטאטאים, אכן הציג אותם כ”מכשירים לניקוי שטיחים ולהכנת קפה”. בית המשפט לא הסתפק ב”אני מאמין” המפורסם (שהוא, במקרים רבים, מנטרת סרק-סרק אשר באה לכסות על ערוותו של שופט אשר החליט להגיע למימצאים עובדתיים מסויימים, אבל העדים להם הוא “האמין” מסרו גירסה הפוכה) והשתית את מימצאיו הן על מסמכי העיסקה אותם עשה עם כל את מהמתלוננים, והן על כך שהמתלוננים היו עדים בלתי-תלויים זה בזה, ואף לא הכירו זה את זה.
הטעם השני הרשעה היה שהנאשם לא הוכיח כי מטאטא-השטיחים אכן יודע לעשות גם קפה.
הערעור לבית המשפט המחוזי
ראובן, הנאשם, ערער לבית המשפט המחוזי, אבל כיוון שלא היה לו שום סיכוי לקעקע את הקביעות העובדתיות, הוא העדיף למקד את ערעורו עלן נקודה אחת ויחידה: אחרי “פסיקה עניפה” כל כך, הקובעת כי המטאטא הזה – מדגם ITL 02-02 – יודע לעשת גם קפה, הרי שקיימת “חזקה-שבעובדה” שהמכשיר הזה אכן יודע גם לעשות קפה.
בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה הזאת, וזיכה את ראובן, מן הטעם שהמטאטא יודע להכין גם קפה, וממילא לא הייתה בדבריו לקונים כל תרמית.
בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון
המדינה, כצפוי, לא רוותה נחת מהזיכוי, וביקשה רשות לערער לבית המשפט העליון.
בנימוקי הבקשה טענה המדינה:
א. הפסיקה ה”עניפה” עליה התבסס ביהמ”ש המחוזי לא הייתה ולא נבראה.
ב. כל-כולה של הפסיקה ה”עניפה” לא היה אלא פסק-דין אחד של בימ”ש מחוזי – נקרא לו נכטיגל 2 – אשר לא התבסס אלא על אלה:
א. שני פסקי דין של בית משפט השלום, אשר זיכו את הנאשם מנימוקים עובדתיים, אבל הוסיפו הערת-אגב על יכולתו של המטאטא להכין גם קפה – אלא שבגלל הזיכוי לא ניתן היה לערער על הערת-האגב (מה גם שכוחן של הערות-אגב שואף לאפס).
ב. שני פסקי דין של בימ”ש שלום אמריקאי, אשר, בקבעם כי מטאטא-השטיחים הזה יודע לעשות גם קפה, הסתמכו על עדותו האינטרסנטית של ממציא המכשיר, אשר לא נחקר באופן רציני. שני פסקי-הדין האלה, טוענת המדינה, אינם אלא אחד, ולא סתם אחד – אלא אחד חלש ביותר, אשר אין לבסס עליו כל “חזקה שבעובדה”.
ג. פסק-דין שלישי של בימ”ש שלום אמריקאי, אשר קבע כי שאלת יכולתו של המטאטא הזה להכין גם קפה אינה רלוואנטית לעניין אשר נדון בפניו.
ג. עוד טענה המדינה כי כל הפסיקה ה”עניפה” אינה אלא פירמידה הפוכה, אשר הבסיס היחיד שלה הוא פסה”ד נכטיגל 2, וכדי שתתגבש פסיקה עניפה אמיתית, צריך כל אחד מה”ענפים” שיהיה לו קיום עצמאי, ובלתי תלוי בפסקי דין אחרים.
בסיכומו של דבר העלתה המדינה בבקשתה שמונה ראשי-פרקים, הכוללים יחדיו כ-60 סעיפים, אשר אליהם צורפו גם סיכומיה של המדינה בביהמ”ש המחוזי – שהיו מפורטים בהרבה – עם טרוניה על כך שביהמ”ש המחוזי לא התייחס לרוב טענותיה של המדינה (כ-20 עמודים צפופי-שורות).
מה עושים כאשר השאלה היחידה בדיון משפטי היא השאלה המשפטית אם קיימת “חזקה שבעובדה”, אם לאו?
התשובה פשוטה: כל צד מניח בפני בית המשפט את צרור-האסמכתאות שלו, וטוען את אשר טוען – מי לכאן, מי לכאן, ובית המשפט קובע אסמכתאותיו של מי תגברנה.
מן הראוי לציין, בהקשר זה, כי אסמכתאות משפטיות לא “מוכיחים” כהוכח עובדות, אלא פשוט מגישים אותן לבית המשפט – חד וחלק (ואם יטען הטוען כי אסמכתא משפט אשר הוגשה אינה אלא זיוף – ישנם דרכים לטפל בטענות כאלה, אבל במקרה דנן איש לא טען כי אסמכתא זו או אחרת יסודה בזיוף).
ההחלטה בבקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון
החלטת השופט אשר דחתה את בקשת הרשות לערער, בת 24 המלים, זה לשונה:
“בלא שאכנס לנושא יכולתו של המטאטא לגופו – ועל כך אין אני מחווה דעה – בעניין שלפני לא הונחה תשתית עובדתית למתן רשות ערעור. הבקשה נדחית”.
שפשפו היטב את עיניכם, ואמרו אם אתם מאמינים שהייתה החלטה כזאת, בבית משפט עליון כלשהו:
“בלא שאכנס לנושא יכולתו של המטאטא לגופו – ועל כך אין אני מחווה דעה – בעניין שלפני לא הונחה תשתית עובדתית למתן רשות ערעור. הבקשה נדחית”.
ואני שואל: עד כמה יכול שופט להיות אידיוט, לא רק בבית משפט עליון, אלא בבית משפט כלשהו.
אידיוט על שום מה?
על שום שאיך יכול בית משפט לא לחוות דיעה בשאלה היחידה אשר הונחה לפניו?
ועל שום שדיון בשאלה משפטית-נטו, כאמור, אינו מצריך שום תשתית עובדתית.
הנמשל: בקשת הרשות לערער, בפני הרכב בראשותו של מישאל חשין
זה לא יפה להגיד על שופט בישראל שהוא אידיוט, אפילו את הוא כבר בדימוס, ואפילו אם הוא באמת אידיוט, ולכן לא נותרה לי הברירה, אלא להציג את התיזה כמשל היפותטי, וכאשר באים אל הנמשל – להציג את התיזה כשאלה, אשר כל קורא יכול להשיב עליה כרצונו – כולל לעניין התאמת המשל לנמשל, שהיא אמצאה פרטית שלי.
אז ככה: הסיפור האמיתי הוא סיפורו של הממל”ז (“אקדח הלייזר” המפורסם, המשמש את המשטרה למדידת מהירות), אשר יצרנו נתן לו את הכינוי Marksman LTI – 20-20.
שנים לא מעטות נאבקנו בתיזה האומרת כי קיימת “פסיקה עניפה” לפיה הממל”ז אכן אמין הוא, עד אשר בסוף קבע בית המשפט העליוןכי מי שהניח שקיימת פסיקה כזאת “נתפס למסקנה נמהרת” (כך!!!).
הסיפור הזה הוא הפוך לסיפור המטאטאים והקפה. סיפורם של סיגלית חבה ומרדכי וייס, אשר זוכו בבית המשפט לתעבורה, הורשעו בבית המשפט המחוזי, והגישו לביהמ”ש העליון בקשות רשות ערעור נפרדות, אשר נדונו ביחד.
המקרה הזה הוא אחת ה”תחנות” בדרך אל הצדק, בהן נזרקנו בבושת-פנים מכל המדרגות.
כדי שלא ייאמר כי אני “שם בפיהם של הקוראים” את דעתי, אני מציג, ללא פרשנות, את בקשת הרשות לערער של סיגלית (אותה ייצגתי), את סיכומיה בבית המשפט המחוזי, את הבקשה למחיקת תגובתה של המדינה על הבקשה לרשות ערעור, ואת ההחלטה (רע”פ 4132/00 + רע”פ 4346/00) אשר נתן הרכב בית המשפט העליון בראשותו של מישאל חשין, אשר זה לשונה:
בלא שניכנס לנושא אמינותו של הממל”ז לגופו – ועל כך אין אנו מחווים דעה – בעניינים שלפנינו לא הונחה תשתית עובדתית למתן רשות ערעור. הבקשות נדחות.
היום, ח’ בחשון התשס”א (6.11.2000).
השאלות
א. האם מישאל חשין הוא גאון (כפי שהגדיר אותו חברו אהרן ברק, בטקס הפרידה, או אידיוט, בדומה לשופט שבמשל?
ב. מי האידיוטים השותפים ליצירתה של האגדה האומרת כי מישאל חשין הוא שופט “צבעוני”, “ססגוני”, “מאריך בפסקי הדין שלו”, “מתבל את פסיקותיו במקורות מן היהדות”, “מפלפל את כתיבתו במליצות”, “נוקט בביטויים ציורים”, “מרבה להשתמש בשפה עוקצנית”, וכו’, ומעל לכל – “בעל סגנון ייחודי”?
ראו, למשל, את הדברים האלה, אשר כתב אחד הפובליציסטים הידועים:
“אורכם של פסקי–דינו וסגנונם זכה לביקורת מצד משפטנים ועורכי–דין, המבכרים פסקי דין ברורים, קצרים וממוקדים. מנגד, רכש לו השופט ‘עדת מעריצים’ בקרב הסטודנטים למשפטים, אשר קריאת פסקי–דינו מתבלת את שגרת הקריאה היבשה והמונוטונית לה הם נדרשים במהלך לימודיהם. הם עוסקים בכיופים, ולא מחוייבים ללכת עם פסק דין כלשהו למכולת…“.
אין לי ספק שהדברים נכונים, במובן זה שחשין “זכה לביקורת”, וכו’, ושהוא רכש לו “עדת מעריצים”, אבל עילת-הביקורת ותשתית ה”הערצה” – על מה הן מבוססות?
ומה – תגידו מה – ה”ייחודי” בהחלטה הנ”ל, מיום ח’ בחשון התשס”א (6.11.2000), כאשר כל שופט בביהמ”ש העליון נושא בקונסומה שלו החלטות כאלה למכביר?!
וכי תשאלון: אם אין בכך שום ייחודיות, מדוע נטפלת דווקא למישאל חשין?
תשובותי לכך הן אלה:
א. מהמספר-שתיים במערכת המשפט טבעי שדורשים יותר;
ב. ממי שהוגדר כ”גאון” – לא כל שכן;
ג. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים לגבי מי שהוא גם המספר-שתיים במערכת המשפט, וגם הוגדר כ”גאון”;
ד. ולא כל שכן אמורים הדברים לגבי מי שהוא גם המספר-שתיים במערכת המשפט, גם הוגדר כ”גאון”, וגם הפנה אצבע מאשימה (“אל תצפצפו על בני אדם“) אל שופטי ביהמ”ש העליון אשר קדמו לו, אבל צפצף “בגדול” בהגיעו הוא עצמו אל אותו המקום (ובמלים אחרות: הרוויח ביושר את מעמד “האל שהכזיב”).
ג. מדוע השופטים לא חושבים כיצד ההיסטוריה תשפוט אותם, אחרי שהם כבר לא ייהנו מהסעיפים המחסנים למעשה, שופטים מכל ביקורת, ומדוע הם לא משווים לנגדם את העיקרון האומר כי מי שמפר את כללי המשחק בחייו, אל ייאחז בהם במותו (כאשר הוא כבר לא יכול להגן על עצמו, אפילו ירצה).
תודה לעונים (אפשר כאן למטה).
______________
תמצית הפרקים הקודמים:
ברוך שפטרנו: מישאל חשין, המלך העירום (א): הטיפש הולך הבייתה
ברוך שפטרנו: מישאל חשין, המלך העירום (ב): התנצלות “באוויר” – לאו התנצלות היא
איפה הבושה: השופט מישאל חשין מתנגד לחייבו בהגשת תצהיר בתביעה אזרחית נגדו
דוד הכהן על פרשת השופטת הילה כהן: חשין וריבלין – הבייתה!
את ההילה איבדתם מזמן, ומה עם חלאות–האדם אשר בקרבכם?
על אמון הציבור במערכת המשפט: סדרת מאמרים
על פרשת השופטת הילה כהן – הבטים כלליים (א): מבוא: על התנהגותו התמוהה של השופט מישאל חשין
“הביקורת ראוי לה שתהיה עניינית ולא אישית. … לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק“: האמנם “אלמנטרי“, כבוד הנשיא?!
שבתאי עזריאל לאהרן ברק: הצהרת: “נעשה הכל להגן על השופטים“; שאלתי אליך: ומי יגן על הציבור?
הנמקת–יתר, הנמקת–חסר והנמקת ישרא–בלוף – עו“ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל
אגרות, פסיקת–הוצאות וערבויות – תמריץ וזרז לשחיתות
מישאל חשין: אני לא מכבד גם את המפרסמים בזהותם האמיתית
אבל בהקשר הזה נשאלת השאלה אם הוא לא מכבד גם את זה:
וסביר להניח שלא, הוא לא מכבד, כי היושב במרומים, ברחוב שערי משפט 1, ירושלים, לעולם לא יודה שהוא זקוק לעשיית–צדק מידיהם של בני–תמותה.
אבל שאלת ה-64,000 דולר היא מה דעתם של חבריו, שוחרי חופש–הביטוי, אהרן (“כאשר אנחנו יושבים לדין, אנחנו גם עומדים לדין“) ברק ואדמונד (“ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון–לב ועוגמת נפש“) לוי: מדוע הם לא מקיאים אותו מקרבם?!