לשכת עורכי-הדין – משטרת המחנה

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/48450

שמחה ניר, עו”ר 15.10.2005 16:43

וולטייר

הכותרת הזאת עשוייה לצמרר בני-אדם אולטרא-רגישים, וכבר נרמז לי כי … אבל בואו נביט בדברים בצורה ראציונלית יותר, ובהמשך נראה גם מי האילן הגבוה, בו אנחנו תולים את האנלוגיה הזאת, וגם נקדים תרופה למכת ה”באיזה סגנון אדוני מדבר”.

לשכת עורכי-הדין – משטרת המחנה


הכותרת הזאת עשוייה לצמרר בני-אדם אולטרא-רגישים, וכבר נרמז לי כי … אבל בואו נביט בדברים בצורה רציונלית יותר, ובהמשך נראה גם מי האילן הגבוה, בו אנחנו תולים את האנלוגיה הזאת, וגם נקדים תרופה למכת ה”באיזה סגנון אדוני מדבר”.

שמחה ניר, עו”ד

לשכת עורכי הדין ומוסדותיה הינם, מכוח החוק, הגילדה המקצועית של עורך-הדין, אשר מטרתו להגן על העוסקים במלאכה, ולא לרדוף אותם באף, וללכוד אותם בכף.

כאשר המחוקק הפקיד את הדין המשמעתי בידי חבריו של עורך-הדין הוא לא התכוון להרע את מצבם, אלא דווקא להיפך – להיטיב את מצבם. יבואו הטוענים ויגידו כי אין זה יאה שעורכי-הדין “ישפטו את עצמם”, ועל כן מן הראוי להעביר את השיפוט המשמעתי של עורכי-הדין מביתם-פנימה אל המוסדות המשפטיים של המדינה עצמה.

אין צורך להכביר מלים על כך שאני מסכים עם השורה התחתונה אם כי מנימוקים שונים, ובחלקם דווקא הפוכים, אבל בינתיים זהו המצב המשפטי, והשאלה היא מה הלשכה עושה עם זה.

מיהו “קובל”

הסמכות להגיש קובלנה משמעתית נגד עורך-דין, דהיינו סמכות של “קובל” נתונה, על פי החוק, לשתי קבוצות:

הקבוצה האחת היא הוועד המרכזי והוועדים המחוזיים של הלשכה, שהם ה”קולגות” של עורך הדין הנילון, ובתור חבריו אמור להיות להם אינטרס להגן עליו (וכמו שאמרתי לעיל, זה לא רק אינטרס לגיטימי, אלא גם חובתה וטעם קיומה של הלשכה).

הקבוצה השנייה היא היועץ המשפטי לממשלה, ופרקליט המדינה, אותם אפשר לכנות “הקובל הממשלתי”. בנתנו להם את סמכות ה”קובל” יצר המחוקק משקל נגדי למוסדות הלשכה, באשר הקובל הממשלתי אינו “חברו” של עורך הדין הנילון, והוא אמור לייצג את האינטרס הציבורי, כשם שהוא מייצג אינטרס זה כאשר הוא מגיש כתב אישום פלילי לבית משפט “רגיל”. תפקידו של הקובל הממשלתי הוא לא רק “מקביל” לזה של קובלי הלשכה, אלא גם לשמש “בטוחה” לכך שאם חבריו של עורך-הדין “יעשו לו פרוטקציה”, יבוא הוא – הקובל הממשלתי – וייקח את המושכות לידיים.

אבל בפועל קיים הסדר בין היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה לבין הלשכה, לפיו הקובל הממשלתי משאיר למוסדות הלשכה את ה”מונופול” על הגשת קובלנות משמעתיות נגד עורכי-דין, ואפילו כאשר הפגיעה הנטענת היא באנשי הפרקליטות עצמם, ולפרקליטות המדינה ישנה העילה ה”מתבקשת” להגיש קובלנה משמעתית נגד עורך-הדין הנילון – הם לא עושים זאת, ובמקום שהקובל הממשלתי יגיש בעצמו קובלנה לבית הדין של הלשכה, הוא “מתלונן” בפני מוסדות הלשכה, כדי שהם עצמם יעמידו לדין את חברם-הם.

או כאשר ישנה טענה כי עורך-דין פוגע בשופט, והכוונה היא לא שהוא, בלי סיבה ובלי קשר לעבודתו המקצועית, ככה-סתם, ולהנאתו, פגע בשופט, אלא שהמעשה היה במסגרת דיון משפטי, ועורך-הדין נהג כפי שנהג כדי להגן על האינטרס של שולחו – במקרה הזה אך טבעי הוא שהלשכה – האיגוד המקצועי של עורך-הדין – תעמוד לימינו של החסר, ומי שיתבע את עלבונו של השופט יהיה הקובל ה”ממשלתי” – אבל, עולם הפוך, הלשכה היא זו הרודפת את חבריה, ואילו הקובל הממשלתי אינו נוקף אצבע.

טול, למשל, מקרה בו שופט דוחה את הדיון בעיכוב-הביצוע של העונש עד לאחר תום ריצויו – ואם רוצים להקצין את הדוגמה (בלי לפגוע בתקפותה) אפשר לומר עד אחרי ההוצאה-להורג – כך שעיכוב-הביצוע מתרוקן מכל תוכן: כיוון שעל החלטה כזאת אין ערעור, צריך עורך הדין להגן על עניינו של שולחו “בנאמנות ובמסירות”, והתגובה המתבקשת היא “אדוני עושה צחוק מהעבודה”.

האם עמידתו של עורך-הדין מול השופט, כאמור, הינה “פגיעה בכבוד המקצוע”? כיוון ש”כבוד” נבחן באספקלריא של ה”מכבד”, דהיינו של העומד מן הצד, ומביט “מן החוץ”, אשר ממנו מצפים כי ירחש כבוד למקצוע עריכת-הדין – הרי בעיני המסתכל מן החוץ הדברים לא רק שאינם פוגעים בכבוד הזה, אלא אף מוסיפים עליו.

אכן, אפשר לחלוק על כך. יכול להיות שעורך-הדין עבר כאן עבירה משמעתית, ויכול להיות שלא, אבל ההגיון אומר שהלשכה צריכה לעמוד לימין החבר, ואם השופט רוצה להתלונן – שיפנה אל הקובל הממשלתי, כי לשם כך הוא קיים.

אבל הם פונים אל הלשכה, וזו קופצת לדום, ורודפת את חבריה, במקום להגן עליהם. מדוע?

מדוע עסקני הלשכה רודפים את חבריהם?

לפחות שני אינטרסים יש לעסקני הלשכה, כשהם רודפים את חבריהם, ונוגשים בהם: לא קרנו של המקצוע, אלא תאוות-השררה והחנופה לשופטים, אשר בפניהם הם יופיעו ביום-מחר.

אומר עו”ד ד”ר חיים משגב על גורמים פוליטיים אשר עליהם הוא חולק:

הבוגדנות שלהם, המלשינות, ההתרפסות, הסרבנות, השקרים, הרצון להסתלק מכל מה שריח של ציונות נודף ממנו לטובת קוסמופוליטיות רפויה …”.

שים במקום הסיפא לדברים האלה מלים אחרות:

הבוגדנות שלהם, המלשינות, ההתרפסות, … הרצון להסתלק מכל מה שריח של “נאמנות ומסירות” נודף ממנו לטובת נשיאת-חן רפויה בעיני השררה …”.

ומצאת את עסקניה של לשכת עורכי-הדין בישראל.

כאשר הם נוהגים כפי שהם נוהגים, הם מתיימרים להגן על “כבוד המקצוע”, אבל כבוד המקצוע, כאמור, נבחן בעיני המשקיף מן הצד, מן החוץ, ובעיני זה הדברים נראים כמו רצח על רקע “כבוד המשפחה”.

ולא לשם כך הקים המחוקק את לשכת עורכי-הדין.

הערה על ה”סגנון”

אופנת ה”באיזה סגנון אדוני מדבר” היא, כידוע, הכלי הבדוק לסתימת-פיות, כאשר לסותם-הפיות אין תשובה עניינית לביקורת, והוא אינו מסוגל להתמודד אתה.

כדי למנוע מראש טענות סרק-סרק כאלה, נחזור, איפוא, אל הביטוי “משטרת המחנה”.

אומר משגב הנ”ל, אמנם בהקשר אחר, אבל באנלוגיה המזמינה את האנלוגיה דהכא:

“מה שפוגע בתדמיתה של המדינה היהודית יותר מכל הם אנשים מסוגו של אברהם בורג, שהתייצבותם לימינו של יאסר ערפאת בעת הזאת דומה יותר, למרבה הצער, להתגייסותם של ‘ראשי הקהילה’ לעזרת הצוררים הנאצים”.

אתה הבנת את זה, ברוך? “להתגייסותם של ‘ראשי הקהילה’ לעזרת הצוררים הנאצים”.

משגב זה אינו סתם עורך-דין מן השורה. הוא אב-בית-דין בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, ומעסקניה הבכירים של הלשכה, עשרות בשנים, ותהייה זו, איפוא, הכפשה לשמה אם נייחס לו “סגנון בוטה ומשתלח”.

הבה נקרא שוב את הדברים, בשינויים המינימליים המתחייבים לצורך התאמת הדברים לענייננו:

“מה שפוגע בתדמיתו של מקצוע עריכת-הדין יותר מכל הם אנשים מסוגם של עסקני הלשכה, שהתייצבותם לימין דורשי-רעתם של עורכי-הדין בעת הזאת דומה יותר, למרבה הצער, להתגייסותם של ‘ראשי הקהילה’ לעזרת הצוררים הנאצים”.

ועכשיו רק תגידו לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”, אבל הסגנון, כאמור, הוא סגנונו של משגב עצמו, ולשכת עורכי-הדין כבר החליטה שאין בסגנונו זה כל רבב.

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר