על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36284
 
קימקא שמחה ניר, עו”ד 25.08.2005 02:14

על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות - שימוש מניפולטיבי - אתיקה מקצועית - דמגוגיה - סתימת פיות - שמחה ניר

על מסווה הדמגוגיה של אלה אשר, בחסות הקלישאה האומרת כי “ביקורת מותרת ואף רצוייה”, סותמים את הפה לכל מי שמותח ביקורת על השופטים ועל אחרים, במיוחד אם הוא עורך-דין, ומונעים ליבון עובדתי של האמת בפרסומים שהם בחזקת עובדות-נטו


על

 

אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות

 

בעקבות פסה”ד בעניין

עו”ד שרה מזרחי

(על”ע 736/04)

ועוד

 

תמצית העניינים:

א האם המלים “שקר”, “שקרן” או “פתולוגי” הינן ניבולי-פה, או עובדות אשר יכולות להיות נכונות או לא נכונות?

על מסווה הדמגוגיה של אלה אשר, בחסות הקלישאה האומרת כי “ביקורת מותרת ואף רצוייה”, סותמים את הפה לכל מי שמותח ביקורת על השופטים ועל אחרים, במיוחד אם הוא עורך-דין, ומונעים ליבון עובדתי של האמת בפרסומים שהם בחזקת עובדות-נטו

ב על השימוש המניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים, אשר מצליח לטמטם את השומע.

ג איך מטמטמים את השומע, או את הקורא, בעזרת עקרונות נכונים-כשלעצמם, אשר אינם רלוואנטיים

ד מה עניינה של “לשון  מנומסת, מאופקת ומרוסנת” כאשר מדובר על תיאור “יבש” של עובדות “נטו” (למשל: לקיחת שוחד)?

ה היאך מוכיחין את עובדת היותו של אדם, “שקרן פתולוגי”, למשל, ואילו שאלות לא מתעוררות כאשר העובדה הזאת מוכחת: האם קיימת בעייה של “סגנון” בהצגת-דברים עובדתית “נטו”?

ו מה זה  “השמצה”?

ז התיזה לפיה יש לומר אפילו את הביקורת הקשה ביותר בלשון “מנומסת, מאופקת ומרוסנת” היא תיזה שאינה אומרת דבר וחצי דבר בהקשר של מצגים עובדתיים

ח מה זה “לשון מנומסת”, כלפי מי אנחנו חייבים נימוס, וכיצד לקיים את מצוות-הנימוס בלי לפגוע בחופש הביטוי

ט מה זה “איפוק וריסון”, האם ישנם “סוגים” של “איפוק וריסון”, או שהשאלה האמיתית היא כמה “איפוק וריסון”

ואם זו השאלה, מה היא אותה “כמות” של איפוק וריסון: 100 אחוזים של איפוק? 90 אחוזים של “ריסון”? 63.47 אחוזים של הממוצע ביניהם?

י על החוליה הנוספת של דמגוגית סתימת-הפה, היא הטענה על ה”פגיעה באמון הציבור” במערכת המשפט: מה יעשה אדם הסבור כי מערכת המשפט אינה ראוייה לאימון, והוא רוצה לצאת עם זה אל הציבור הרחב, ו”למכור” לו את זה?

יא כל מה שהם אומרים נכון גם נכון – אבל חסר ה”דבק” הקושר את כל הדברים הנכונים לצורך היווצרותה של עבירה כלשהי

יב “פרי דמיונו החולני של התובע”: על פסק-דינו המפורסם של בית המשפט העליון, בעל”ע 10/81

יג על פסה”ד בעניין עו”ד שרה מזרחי (על”ע 736/04): הקדמה

פסק-הדין הזה נראה כאילו עמלו בו השופטים כדי להוכיח את נכונותה – עד לפרט האחרון – של התיזה

יד מבנה פסה”ד בעניין עו”ד שרה מזרחי:

הדיון במקרה עצמו – 249 מלים, שהן 11.2% מהטקסט-נטו, וגם זה חציו “מים”

טו מחזה בן שמונה מלים, ובכי, המדגים את הבעייה

טז וזה גם מה שעושים הדמגוגים, ומה שנעשה במקרה דנן

פסק-הדין מתחיל בדיבור על “סדרת התבטאויות”, וממשיך ב”הטחה בעורך דין כי הוא …, למשל, או בבית המשפט כי …”, אשר, בלי שאנחנו כלל מרגישים בכך, הופכת ל”הטחת דברים בעלמא”

יז מה זאת “הטחה”, או: איך מרשיעין אדם בלי להוכיח דבר

כאשר אתה מדבר על “הטחת ביטויים כגון …” – אתה מרשיע אדם בלי להוכיח דבר, בלי לנמק דבר – בלי להעמיד את שיקוליך ונימוקיך במבחן הביקורת

יח מה זה “סדרת התבטאויות”?

כאשר שמים את כל ה”ביטויים” בכפיפה אחת, ומשווים בין הקלה לבין החמורה, מותר לנו לקחת את הגזירה-השווה הזאת, אבל בכיוון ההפוך: אם הקלה אינה חורגת מן המותר, ממילא גם לא החמורה

יט על ה”התבטאויות” עצמן

נתחיל מהאמירה “נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים”: כל מי שמנהל משפטים מכיר את התופעה הזאת, שבית המשפט לא קורא כתבי בי-דין

כ עירוב-תבשילין דמגוגי

איך בית המשפט העליון “יוצא מזה”?

 

 

על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות

 

א. על מסווה הדמגוגיה

 

הגיעה הזמן להסיר את מסווה הדמגוגיה מעל אחת מהרעות החולות של השיפוט המשמעתי של לשכת עורכי-הדין, שהוא רעה חולה בפני עצמה: סתימת-הפה למותחים ביקורת על השופטים, ובמיוחד סתימת פיותיהם של עורכי הדין, בכל הנושא הזה.

הבעייה הזאת לא מתחילה, ולא התחילה, במסגרת השיפוט המשמעתי, אבל בכל הקשור לחופש הדיבור בכלל, ולביקורת על בתי המשפט בפרט, מערכת המשפט היא זו האומרת, מכוח החוק, את המילה האחרונה גם לגבי עורכי-הדין (על פסיקתם של בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי-הדין יש ערעור-בזכות לבית המשפט העליון), ואם מערכת זו (קרי: בית המשפט העליון) מאשרת פסיקה סותמת-פיות של בתי הדין של לשכת עורכי-הדין, סימן הוא שבמדינת ישראל אין חופש-ביטוי.

 

חבל רק שאבות-בית-דין בביה”ד הארצי של הלשכה, כמו חיים (“קירותיהם מרוחים בצואה”) משגב שוכחים את העוול שנגרם להם בעבר,  וכיום הם מנבלים את פיהם, אבל מטיפים אחרים “סגנון”.

 

צריך לזכור שחופש הדיבור והביטוי אינו נמדד לפי מה שמערכת המשפט מרשה לך לומר על השי”ן-גימ”ל השכונתי, אלא לפי מה שהיא מרשה לך לומר על עצמה, וכאן המצב הוא מאוד עגום. הקלישאה השגורה בפיה, האומרת כי “ביקורת מותרת, ואף רצוייה, ואנחנו מקבלים אותה באהבה”, היא בלוף אחד גדול. היא טובה, אולי, כאשר אתה מחפש שגיאות משפטיות “פה ושם”, אבל כאשר אתה מדבר על התנהגות רעה, וכאשר אתה מצמיד אליה הגדרות מתחום ההגדרות הציבורית-ערכיות הלגיטימיות – כאן מתחילה הבעייה.

 

והבעייה החמירה עוד יותר לאחרונה, כעולה מכמה פסקי דין של בית המשפט העליון, אשר בהן לפעמים משתתפים אותם שופטים, ומהן עולה כי הזכות למתוח ביקורת על עובדי הציבור היא רחבה במיוחד, ומתרחבת עוד ככל שמעמדם הציבורי עולה, ואילו זכותם של אנשי ציבור להגנה מפני הביקורת הינה “פחותה באופן משמעותי מזכות אנשים פרטיים”.

 

זאת ההחלטה הראשונה: אריאל שרון נ’ עוזי בנזימן ואח’, ע”א 323/98.

 

http://62.90.71.124/files/98/230/003/f13/98003230.f13.HTM

 

אשר באותה הרוח הלך, בין השאר, גם ע”א 4534/02, רשת שוקן ואח’ נ’ הרציקוביץ’, כאשר אותו הרציקוביץ’ הוא אמנם “פיגורה” ציבורית, אבל אינו “עובד ציבור” אפילו.

 

http://62.90.71.124/files/02/340/045/a05/02045340.a05.HTM

 

ועוד, ועוד.

 

לעומת זאת, כאשר מדובר בעוברי-ציבור שהם שופטים, החירות למתוח עליהם ביקורת היא מצומצמת יותר, ועוד יותר מצומצמת היא כאשר המבקר אותם הוא עורך-דין (ומזה משתמע ש”כבוד המקצוע” של עורכי-הדין מחייב שעורך-הדין ישתמש בשם בדוי במתחו ביקורת על שופטים!).

 

כדי להקל עלינו לנתח את המצב המשונה הזה ניקח דוגמה מן הפסיקה, אבל נלביש עליה מערכת עובדות היפותטית, וזאת בעיקר משום שהפסיקה אינה מוכנה לקבל על עצמה בירורים עובדתיים, ונאחזת בנימוקי-סרק של “סגנון”, עליהם נעמוד בהמשך.

 

עורך-דין פלוני פונה אל שר המשפטים ואל נשיא ביהמ”ש העליון, וכן גם אל הוועדה לבחירת שופטים, בתלונה על שופט פלוני, שהוא “שקרן פתולוגי”. מטרתה של התלונה היא למנוע את קידומו, ואף להביא להדחתו מהכהונה.

 

כדי להגביר את האפקט, העביר עורך-הדין העתקי תלונתו גם אל אמצעי-התקשורת, ופרסם אותה ברבים בכל דרך אחר.

 

לצורך הדוגמה נצא מתוך כמה הנחות-עבודה:

 

האחת – עורך-הדין מפרט, וגם מאמת בתצהירים ובראיות אחרות, מקרים רבים בהם השופט אכן שיקר, והכל בתקופה קצרה, וזאת כהוכחה שהשופט לא נכשל בשקר חד-פעמי, אלא שהוא שקרן ממש.

 

השנייה – את ה”פתולוגיות” של השקרנות מבסס עורך-הדין על אלה: על חוות-דעת מקצועית, על דבריו של השופט עצמו, המתהדר בשקריו ואומר “אצלי זה פתולוגי”, ומעל לכל גם על המסקנה הלוגית הנובעת מריבוי-השקרים, ונסיבותיהם. לא מן הנמנע הוא שהפונה, בנוסף להיותו עורך-דין, הוא פסיכיאטר מוסמך, ותלונתו מבוססת גם על הידע המקצועי שלו.

 

השלישית – השקרנות והפתולוגיות של השופט הינן רלוואנטיות לתלונה.

 

לא נחה דעתם של גורמי האתיקה של לשכת עורכי-הדין והם העמידו את עורך-הדין לדין משמעתי על ה”התבטאות” שלו, קרי על הביטוי “שקרן פתולוגי”.

 

מן הראוי לציין כבר בשלב הזה כי בית הדין המשמעתי לא התיר לראובן להוכיח את טענת “אמת דיברתי”, דהיינו שהשופט הוא אכן שקרן, וגם שקרן פתולוגי.

 

 

ב. על השימוש המניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים

 

אחת התופעות המקוממות של הדמגוגיה היא השימוש המניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים, שימוש אשר מצליח לטמטם את השומע, עד שהוא אינו מצליח להבדיל בין עיקר לטפל, בין רלוואנטי לבין לא רלוואנטי.

 

בהמשך נראה כיצד זה מתבצע.

 

 

ג. איך מטמטמים את השומע, או את הקורא

 

הכרעת-הדין במשפטו המשמעתי, ההיפותיטי, של עורך-הדין פותחת בעובדת-אמת “מהממת” (אשר ייתכן שההגנה כלל לא כפרה בה): “הנאשם אמר על השופט שהוא שקרן פתולוגי”.

 

כשהקורא נתקל ב”גילוי” הזה, הוא מייד אומר לעצמו: “וואאאווו! הנאשם אמר על השופט שהוא שקרן פתולוגי!!!”, וה”הכרה” ב”פליליות” של האמירה הזאת מקבלת משנה תוקף משום שזו כבר “קביעה” של בית הדין, וכך, ע”י אמירה אחת, נכונה עובדתית (אשר ככל הנראה כלל לא הייתה שנוייה-במחלוקת), הקורא “נלכד” באמונתו שהנאשם עשה דבר-מה רע, ויותר מזה אנחנו כבר כמעט לא צריכים.

 

הצעד הבא הוא מסע ארוך ומייגע בים של אסמכתאות, אשר חוזר על עצמו עד לזרא, וכל מטרתו היא לשכנע את הקורא שעורך-דין חייב להשתמש בלשון “מנומסת, מרוסנת ומאופקת”, וכו’ …

 

אבל כדי לדעת שעורך-דין חייב להשתמש בלשון “מנומסת, מרוסנת ומאופקת”, וכו’, אנחנו לא זקוקים לשלל אסמכתאות, כי זה כבר מקובל על הכל, ומה שמקובל על הכל אינו מצריך הוכחה ושכנוע. נשאלת, איפוא, השאלה לשם מה זקוקים אנו לאותו “סיור מודרך”, אם הכל ידוע ומקובל. והתשובה אינה אלא זו שבדרך הזה מבקשים להרדים אותנו, ולהשכיח מליבנו שלא זו השאלה העומדת לדיון. לכן נאמר “עד לזרא”.

 

ולא זו בלבד, אלא שהם חוזרים על כך שוב-ושוב, במקום להתייחס לטענות אשר מועלות בפניהם שוב-ושוב, והן מפורטות גם ברשימה זו. הם מתעקשים שלא להתייחס אליהן, וממשיכים לחזור על המנטרות שלהם, אשר אינן עונות לשאלות, ואשר כל תפקידן אינו אלא להביא אותם לתוצאה שהם חפצים בה, ושהם החליטו עליה מראש. לכן נאמר “עד לזרא”.

 

וכאילו לא די בכך מוסיף בית הדין ואומר כי “דברים כאלה יש בהם כדי לפגוע באמון הציבור בבתי המשפט”, ולא שוכח, חס-וחלילה, להוסיף ולסיים בשלושה סימני-קריאה (“!!!”).

 

וכך, אחרי שבית הדין המשמעתי “הוכיח” שהנאשם אמר מה שאמר, אחרי שהוא “הוכיח” שיש לומר דברים בלשון “מנומסת, מאופקת ומרוסנת”, ואחרי שהוא “הוכיח” שיש בכך “פגיעה באמון הציבור בבתי המשפט”, מייד, כהמשך “טבעי” באה ישר השורה התחתונה, הכאילו-מובנת-מאליה: “ועל כן אנו מרשיעים את הנאשם”…

 

אבל כדי שלא יישארו “זנבות פתוחים”, בא בית הדין, ומרפד את הכרעת-הדין  בעוד כמה עקרונות מוסכמים-על-הכל, אשר גם הם אינם שנויים-במחלוקת, והם מרחיקים את הקורא עוד יותר מהשאלות האמיתיות.

 

וכך יאמר בית הדין: ביקורת מותרת ואף רצוייה, בתנאי שהיא מנוסחת בלשון  “מנומסת, מאופקת ומרוסנת”, ולעניין זה הגנת “אמת דיברתי” אינה מועילה …

 

וגם כאן אין לנו אלא תערובת של מס-שפתיים ושל עיקרון נכון-כשלעצמו, אבל שניהם גם-יחד אינם רלוואנטיים.

 

 

ד. “לשון  מנומסת, מאופקת ומרוסנת” ועובדות “נטו”

 

כאשר מדברים על “לשון  מנומסת, מאופקת ומרוסנת”, ושאר ביטויים כיוצאים באלה, מיד מתנגנת לי ההתרסה הידועה: באיזה סגנון אדוני מדבר! התרסה אשר לרוב, ואולי לעולם, באה לחפות על אי-נכונות להתמודד עם תוכנם של דברים – הן מבחינת העובדות והן מהבחינה הערכית-נורמטיבית.

 

אכן, לעולם מן הראוי הוא להשתמש בסגנון  ראוי , אבל אין פירושו של דבר שכל אימת שמאן-דהוא זורק לחלל העולם את המילה “סגנון” חייבים הכל להשתתק.

 

כאן שורש הדברים. שורש הרע ואם כל חטאת.

 

והבעייה מחמירה עוד יותר כאשר אנחנו מנסים להפריד בין הדבקים, בין הסגנון לתוכן, וכאן העיקרון הנכון הוא שבאספקלריא של הסגנון יש להתייחס לדברים כאילו הם אמת, ובאספקלריא של התוכן יש להתייחס לדברים כאילו אין בהם רבב-שבסגנון.

 

טול, למשל, אמירה המייחסת לשופט פלוני חוסר-יושר, דבר המבוסס על עובדות, יחד עם המסקנה שהוא, השופט, “בן זונה”, ר”ל.

 

אכן, אפילו כאשר מוכח שהשופט אינו ישר, ואפילו מושחת, גם אז הביטוי “בן זונה” (בהקשר הזה, להבדיל מהקשר עיסוקה של אימו, שהוא עניין עובדתי טהור) אינו ביטוי יאה. כך מקובל, וכאן לא נחלוק על הדבר הזה.

 

אבל הבעייה היא שגם אם תסתפק באמירה, המגובה בראיות, שהשופט מושחת הוא – גם אז זה לא יעזור לך, בגלל השיטה הדמגוגית עליה אנחנו מדברים כאן, והכרעת-הדין תיראה בערך כך:

 

“הנאשם, עו”ד … אמר שהשופט … הוא מושחת.

 

“ביקורת היא רצוייה ומותרת, אבל חייבת להיות בלשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת (וכאן יבואו אסמכתאות למכביר), ולעניין זה הגנת “אמת דיברתי” אינה הגנה.

 

“אנחנו מרשיעים, איפוא, את הנאשם”.

 

ומה עם העובדה שהנאשם ביקש להוכיח שהשופט הזה לוקח שוחד ומטה-דין כדבר-שבשיטה – דבר ההופך את כל הנושא משאלה של “סגנון” לשאלה של עובדות? על כך לא יהיה דבר וחצי דבר בכל הכרעת-הדין כולה.

 

כל אמירת-ביקורת 3 רבדים לה, הרובד העובדתי, הרובד הפרשני והרובד הערכי:

 

(http://www.quimka.com/lawyers/signon/3level.htm),

 

ואת זה מתקשים להבין (או שלא רוצים להבין) כל אלה אשר מדברים על ה”סגנון”.

 

 

ה. היאך מוכיחין את עובדת היותו של אדם, “שקרן פתולוגי”

 

נחזור לעניין עורך-הדין אשר אמר על השופט שהוא “שקרן פתולוגי”, וזאת במסגרת תלונה אל הגורמים המוסמכים.

 

כדי שניתן יהיה להגדיר אדם כ”שקרן פתולוגי”, צריכים להצטבר עליו כל אלה:

 

הוא דובר אי-אמת;

 

הוא עושה זאת ביודעין;

 

הוא עושה זאת דרך-קבע;

 

הדבר נובע מחולניות מסויימת, מאי יכולת להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין מוסרי לבלתי-מוסרי, ומאי-יכולת להתגבר על יצר-הרע הזה.

 

כאשר מוכחים כל המרכיבים האלה, ברור שאין כאן כל שאלה של “סגנון”, אלא שאלה עובדתית טהורה, אותה ניתן להוכיח כדרך שמוכיחים כל עובדה שהיא.

 

עשוייה, אמנם,להתעורר בעייה עם ה”פתולוגיות” של השקרנות. יכול אדם, תיאורטית, להיות שקרן כרוני, אבל יחד עם זאת אדם בריא בנפשו, אשר יודע מה הוא עושה, ובשיקול קר של עלות-תועלת הוא עושה מה שהוא עושה – משקר במצח נחושה.

 

גם את ה”פתולוגיות” הזאת ניתן להוכיח ככל עובדה אחרת, אבל הייתי מעז לומר שלא נעשה כל עוול לשקרן הכרוני, אם מגדירים אותו כשקרן “פתולוגי”. אפשר לומר שזו פתולוגיות “ציבורית”, ולא “רפואית”, ומכל מקום, הציבור בכללותו, המיוצג גם הוא ע”י הגורם המוסמך אליו הופנה התלונה, צריך ורשאי להתייחס אל השקרנות הכרונית כאל שקרנות פתולוגית (הגנה דומה אנחנו מוצאים גם בסע’ 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965, הקובע כי הגנת אמת בפרסום “לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לווי שאין בו פגיעה של ממש”).

 

בכלל גם לא ברור אם התוספת ה”פתולוגית” הינה לטובתו או לרעתו של מי שעליו נאמרו הדברים, שהרי אם אדם בריא ברוחו ובנפשו משקר כרונית, זה יכול להיות חמור מאשר אם הוא עושה זאת מתוך חולניות דווקא.

 

כך או כך, שאלה של “סגנון”, או של “לשון” מנומסת, מאופקת, מרוסנת וכו’ – שאלה כזאת כלל לא מתעוררת כאשר העובדות מוכחות, ואם אין נותנים לנאשם להוכיח את העובדות – גורמים לו עוול, ועיוות-דין.

 

יכול, כמובן, בית הדין לומר: “אנחנו מוכנים לצאת מתוך ההנחה הנוחה לנאשם, והיא שהמתלונן הוא, עובדתית, אכן שקרן פתולוגי, אולם כאן בשאלה של סגנון עסקינן, ולא בשאלה של תוכן, ולכן, אפילו אם העובדה הזאת נכונה, אסור היה לו, לנאשם, לומר אותה”.

 

אבל לרמה הזאת של יושר אינטלקטואלי הם, ככל הנראה, עוד לא הגיעו, ומכל מקום – אנחנו עוד לא ראינו אצלם כדבר הזה. הם לא הגיעו ולא יגיעו לזה, כי הציבור לא “יקנה” את התיזה לפיה אסור להגיד על שופט שהוא שקרן פתולוגי, גם אם הוא באמת שקרן פתולוגי.

 

ההיפך הוא הנכון, וכבר נתקלנו בתופעה שנתנו לנאשם להבין כי ייצאו מתוך ההנחה שהעובדות להן טען אכן נכונות הן, אבל לא הייתה לכך כל התייחסות בפסק-הדין, ובערעור התייחסו לכך כאל “השמצה” לא-מוכחת.

 

כך היה, למשל, בעל”ע 9/87, דניאל הופר נ’ הוועד המחוזי, לשכת עורכי הדין, שם טען המערער כי כי בית הדין המחוזי של הלשכה הודיע בשעת הדיון כי הוא יוצא מתוך הנחה שהדברים שכתב הנאשם (הופר) הם אכן אמת, אבל זה לא התבטא בפרוטוקול.

 

בית הדין הארצי סירב להחזיר את התיק לצורך תיקון הפרוטוקול, ובית המשפט העליון חזר שוב על הקלישאה, לפיה “השאלה אינה נכונות תוכן הדברים שנכתבו, אלא הדרך והאופן בהם נכתבו, ונסיבות כתיבתם”.

 

אבל די לנו בבדיקה שטחית כדי להיווכח שאם הדברים אשר נכתבו ע”י הנאשם מושתתים על אדני-אמת (שגם הם חלק מ”נסיבות כתיבתם”), יש בהם ביקורת קשה ונוקבת אשר אינה נעימה למי שהיא מכוונת כנגדו, אבל אין בהם שום דבר גס.

 

מצטער מאוד – אבל לא תמצא שם שום דבר גס!

 

 

ו. מה זה  “השמצה”?

 

אגב, גם הביטוי “השמצה” – אשר, ככל הנראה, אינו מופיע בשום חוק – הוא אחד הביטויים השגורים בפי הדמגוגים בהקשר הזה, ואני מעולם לא ידעתי האם מדובר בעובדות לא נכונות הפוגעות בשמו של אדם, או דווקא בעובדות נכונות הפוגעות בשמו של אדם, שהרי זה לא נעים כשאומרים על שופט, למשל, שהוא נוטל שוחד, במיוחד אם העובדה הזאת נכונה היא.

 

 

ז. תיזה שאינה אומרת דבר וחצי דבר בהקשר של מצגים עובדתיים

 

נחזור אל האמירה “שקרן פתולוגי” ואל התיזה לפיה יש לומר  אפילו את הביקורת הקשה ביותר בלשון “מנומסת, מאופקת ומרוסנת”, וכו’…

 

צר לי מאוד, אבל הביטויים האלה, כפי שנראה בהמשך, אינם אומרים דבר וחצי דבר בהקשר בו עסקינן, למרות שמדובר בערכים חיוביים וראויים בכל חברה תרבותית, ובוודאי בחברה של עורכי-דין.

 

 

ח. “לשון מנומסת” וחופש הביטוי

 

נתחיל  בביטוי “לשון מנומסת”. זה נשמע מצויין, בעיקר כשזה בא ביחס לאמירה כמו “שקרן פתולוגי”, אבל את הנימוס אנחנו חייבים רק למי שאנחנו פונים אליו, לא למי שאנחנו מדברים עליו.

 

כך, למשל, אם ראובן פונה אל לוי, ואומר לו ששמעון הוא שקרן פתולוגי, אין בכל כל חוסר-נימוס כלפי לוי, ואילו כלפי שמעון אין ראובן חייב בנימוס כלשהו, משום שאין הוא פונה אליו כלל.

 

בכלל, מתוך הנחה שאת הדברים עצמם אכן מותר לומר, ורק בעיית ה”נימוס” קיימת, נשאלת השאלה כיצד לקיים את מצוות-הנימוס הזאת.  להקדים את הדברים בהרכנת-ראש כנועה? לומר “עם כל הכבוד” לפני שאומרים ללוי ששמעון הוא שקרן פתולוגי? ליישר את העניבה לפני שפותחים את הפה?

 

תסכימו אתי שזה לא רציני, ושההיטפלות לעניין הנימוס הינה דמגוגיה מלאכותית ומעושה, הנובעת מכך שהשומע אינו מוכן להתייחס לדברים עצמם.

 

 

ט. מה זה “איפוק וריסון”, או כמה “איפוק וריסון”?

 

אחרי שקילפנו את המעטה מטענת ה”נימוס”, נטפל כעת בטענת ה”איפוק והריסון”, שני תאומים סיאמיים ממיטב היצירה הדמגוגית.

 

אכן, איפוק וריסון מידות טובות הן, אפילו כשמדובר בדברים טובים וחיוניים. אכילה, למשל: בלעדיה אין לנו קיום, אבל מי שאוכל ללא איפוק וריסון, סופו להשמין, ללקות בליבו ואפילו למות.

 

ואם כשמדובר בדברים טובים וחיוניים יש לשמור על איפוק וריסון, בדברים “רעים” לא כל שכן, ואת זה בדיוק מנצלים הדמגוגים, המפטמים אותך בעקרונות נכונים וטובים, ואתה בכלל לא שם לב לכך שאין הם לעניין, ואין הם נותנים תשובה לטענות ולשאלות הרלוואנטיות.

 

נניח שהשופט הוא אכן שקרן פתולוגי, ושתלונתו של עורך-הדין עליו, בעניין זה, מופנית אל הגורם המוסמך, והיא אכן גם רלוואנטית לתלונה, והשאלה היא לאיזה “איפוק וריסון” מצפים מראובן?  שיאמר על ראובן שהוא “שקרן פתולוגי לכאורה”? “שקרן פתולוגי במידת-מה”? אולי שהוא “גובל” בשקרנות פתולוגית?!

 

נו, באמת … נדמה שעם ההצטעצעות ב”גובל” כבר גמרנו מזמן.

 

כשמדברים על “איפוק וריסון”, לא נשאלת השאלה איזה  “איפוק וריסון” (האם ישנם “סוגים” של “איפוק וריסון”?), אלא השאלה כמה “איפוק וריסון”, כי העדר מוחלט של איפוק וריסון פירושו הוא שילוח-רסן מוחלט, אבל איפוק וריסון מוחלטים פירושם הוא גם סתימת-פיות מוחלטת.

 

כאשר הדברים אסורים לאמירה, הם אסורים מכח עצמם, ושאלה ה”איפוק וריסון” אינה מתעוררת כלל, כי אסור הוא אסור, ואין כל צורך “לרפד” את הקביעה שהדברים אסורים.

 

נשאלת, איפוא, השאלה מהם ה”איפוק והריסון” הנדרשים כאשר הדברים מותרים לאמירה, ומדוע נדרש אדם להתאפק ולרסן את עצמו מלומר דברים אשר מותר גם מותר לאומרם.

 

וזה מחזיר אותנו לשאלה כמה “איפוק וריסון” נדרשים בנסיבות אלה או אחרות.

 

דרישה ל”איפוק וריסון” של מאה אחוזים פירושה, כאמור, סתימת-פיות מוחלטת, שהרי גם בביקורת מתונה ישנה מידה מסויימת של חוסר איפוק וריסון, ועל כן מי שדורש מזולתו “איפוק וריסון” צריך לומר גם באיזו מידה: 100 אחוזים של איפוק? 90 אחוז? 63.47 אחוזים?

 

נניח שאנחנו רוצים לתת לשופטים ציונים על תבונתם, ואין חולק על כך שבמסגרת הביקורת הלגיטימית זה מותר. נכון שזה לא מחייב איש, אבל הזכות למתוח ביקורת אינה מותנית בכך.

 

אפשר לומר על שופט שהוא חכם, ואפשר לומר על שופט אחר שהוא טיפש, והשאלה היא איך הדבר מתיישב עם הצורך ב”איפוק וריסון”. מדוע יהא מותר להגיד על שופט שהוא חכם, ואסור להגיד שהוא טיפש, כאשר יש לכך תשתית עובדתית, ושניהם כאחד נמצאים, מבחינת ה”סגנון”, על אותה ה”סקאלה” ממש?

 

האם צריכים אנו, אם ברצוננו לשמור על חופש-הביטוי, לומר כי “תבונתו של השופט היא “כך-וכך אחוזים” מן האידיאל”?

 

לו יהי… אבל גם אז יש בעייה: אם נאמר שתבונתו של השופט היא 99 אחוזים מן האידיאל, זה יהיה נהדר… ביקורת “בונה” לתפארה, האומרת כי הלוואי וכל שופטי ישראל יהיו כמוהו.

 

ונניח שניתן לו “קרדיט” של 98 אחוזים בלבד … עדיין מצויין, דוגמה ומופת.

 

אבל מה יהיה אם נרד הלאה – והכל כמסקנה או פרשנות לתשתית עובדתית המצוייה בידינו, : 97, 96 … וכן הלאה, עד לרמה של 10, 9 … 0 אחוזים מן האידיאל: זה כבר בכלל לא מחמיא, ואפשר להניח בוודאות כמעט-מוחלטת מה יגידו לנו: הנאשם, ב”כסות” אריתמטית, כביכול, אותה אנו רואים כהצטעצעות סרת-טעם, ביקש להטיל ספק בתבונתו של השופט, אף “הציע” להוכיח את הדבר, אבל בכגון דא טענת “אמת דיברתי” אינה הגנה …

 

והשאלה היא, כמובן, איכן הוא, לפי אותה השיטה, “נקודת הגבול” בין 100 לבין 0 אחוזים. נניח, למשל, שהמערכת היא “פתוחה וסובלנית לביקורת”, ומוכנה לקבל ביקורת לפיה תבונתו של שופט היא 55 אחוזים מן האידיאל (ציון “מספיק” יקראון לכך במקומותינו). אבל אז תעלה השאלה מדוע לא יותר לטעון (וכמובן גם להוכיח) כי תבונתו של השופט היא, למשל, רק 54 אחוז מן האידיאל. האם האמירה כי תבונתו של שופט היא 55 אחוזים מן האידיאל היא ביקורת לגיטימית, ואילו האמירה כי תבונתו של השופט היא רק 54 אחוז מאותו אידיאל הינה “הכפשה והשמצה”, או “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן”? האם האחוז היחיד הזה (אשר מיקומו כאן הובא רק להמחשה בלבד, ולמעשה איננו יודעים אי מיקומו) הוא-הוא הקובע את גבול המותר?

 

והתשובה היא שאין לכך תשובה, זולת ברצונה של המערכת לסתום את פיותיהם של המבקרים אותה. הרי אם יתירו לך לומר שתבונתו של שופט היא רק 54 אחוזים מן המודל האידיאלי, מחר הם יצטרכו להתיר לך לומר שהבנתו המקצועית היא רק 53 אחוזים מן המודל הזה, שמזגו השיפוטי הוא רק 52 אחוזים, שיושרו האינטלקטואלי הוא רק 45 אחוזים מזה … ובסוף הדרך הם יצטרכו להתיר לך לומר כי יושרו האישי של השופט הוא רק 39 אחוזים מזה הרצוי …

 

ואם הם יתירו לך להגיד זאת, הם יהיו חייבים להתיר לך גם להוסיף את המסקנה שהשופט הוא מושחת, כי זו הפרשנות היחידה לרמת יושר אישי של 39 אחוזים מן המודל אותו משווים אנו לנגדנו תמיד.

 

ובמלים אחרות – הם יצטרכו להתיר ביקורת קשה ונוקבת על כל דבר שזז או לא זז במערכת, כולל על חכמתם ותבונתם, יושרם והגינותם של שופטים, וממילא ניתן יהיה לטעון – ולהוכיח – כי ישנה שחיתות במערכת המשפט.

 

ועל כן הם מדברים גבוהה-גבוהה על “החירות למתוח ביקורת”, שהיא, “כמובן”, “מותרת ואף רצוייה”, אולם בפועל הם ירדפו אותך עד-חורמה, ויגידו עליך שחרגת מן “האיפוק והריסון” הראויים – אשר, כפי שראינו, אין בהם אלא אמירה נבובה, חסרת תוכן שאפשר למדוד אותו, ולומר עד לאיזו רמה הוא חל, וממנה והלאה אין הוא חל.

 

 

י. על החוליה הנוספת של דמגוגית סתימת-הפה

 

לדמגוגיה הזאת ישנה עוד חולייה: ה”פגיעה באמון הציבור” במערכת המשפט …

 

הנושא הזה, אמון הציבור בבתי המשפט, ראוי להתייחסות נפרדת, אולם בהקשר דנן  די לנו אם נאמר כי עצם הביקורת הפומבית מטרתה  אכן לפגוע באמון שיש לבריות בגוף המבוקר, וכשם שאין למנוע את הפגיעה באמון  הציבור בכנסת, בממשלה, בצה”ל – מהרמטכ”ל ודרומה, עד לאחרון השי”ן-גימ”לים, בחברת החשמל, בעיריות, בעיתונות וכו’ – כך גם למערכת המשפט אין חסינות מפני פגיעה באמון של הציבור בה.

 

בכלל, מי ש”מוכר” לציבור מצרך כלשהו – בין סחורה, בין שירות – הוא זה אשר אמור להיות לו האינטרס לשמור על אמונם של הצרכנים בו. כך הוא הדין גם במערכת המשפט, ואם חשוב לה אמון הציבור – שתתכבד ותעמוד כל בוקר מול הראי, תשאל את עצמה מה אני עשיתי אתמול ומה אעשה היום כדי שהציבור יאמין בי, שתפשיל את שרווליה  וראבוטה, עבאדה!

 

וכמו שעניין ה”איפוק וריסון” אינם נחתכים ברמת העיקרון אלא ברמת הכמות, כך גם האמון : אין כאן שאלה של “יש” או “אין” אמון, אלא כמה אמון יש לציבור במערכת – ולכמה אמון היא ראוייה בעיני מי שמבקש למתוח עליה ביקורת.

 

נחזור, איפוא, לשיטת-המדידה הכמותית בה נהגנו לעיל: נניח שמאן-דהוא טוען שמערכת המשפט ראוייה רק ל- 99 אחוזים מן האמון שהציבור בפועל נותן לה: ברור שאיש לא יסתום לו את הפה, כי זה לא ייראה טוב אם לא מתירים אפילו ביקורת קלה-שבקלות.

 

ונניח שמאן-דהוא אחר טוען שמערכת המשפט אינה ראוייה אלא ל- 0 אחוזים מן האמון שהציבור בפועל נותן לה: במקרה כזה אין ספק כי כל ה”מערכת” תקפוץ על רגליה האחוריות: “הוא פוגע באמון הציבור!!!”.

 

בוודאי שהוא פוגע באמון הציבור, אבל מה בדבר החירות “לסחור בדיעות”, ומה ההבדל האיכותי בין פגיעה של אחוז אחד לבין פגיעה של 100 אחוזים?

 

אבל נניח שיש הבדל, וזה עניין של דרגה. והשאלה היא, כמובן, איכן נקודת הגבול. נניח שפגיעה של 30 אחוז באמון הציבור תיחשב כפגיעה לגיטימית… מייד תישאל השאלה מדוע לא 31 אחוזים? ומדוע לא 32, 33 … וכו’, עד לפגיעה של 100 אחוזים באמון הציבור?

 

הנה כי כן, לא ניתן למצוא כל “נקודת מפנה” בין שני הקצוות, ומכאן אנו מסיקים אחת מן השתיים: או שהכל מותר, או שהכל אסור, אפילו אם אין בו אלא פגיעה מזערית, ואפילו אפסית באמון הציבור.

 

וכיוון שלא ייתכן לאסור פגיעה, ולא מזערית בלבד, באמון הציבור (כמובן כאשר היא מבוססת על עובדות ועל פרשנותן), על כן כל עניין ה”פגיעה” באמון הציבור” אין לו קיום עצמאי. עורבא פרח.

 

על אמון הציבור בבתי המשפט, ראו גם:

 

למי, למי, יש יותר אמון?

 

האם מערכת המשפט זקוקה לאמון הציבור, ואליו תשוקתה?

 

האם אמון הציבור בכלל רצוי הוא, ועד כמה מותר לפגוע בו?

 

אהרן ברק הישן ואמון הציבור

 

אהרן ברק החדש ואמון הציבור

 

אמון הציבור במערכת המשפט – אנה פניו?

 

 

 

יא. חסר ה”דבק” הקושר את כל הדברים

 

סיכום הדברים, לפי השיטה הדמגונית, יביא אותנו למשוואה הזאת:

 

“הנאשם אמר על השופט שהוא שקרן פתולוגי” – נכון!

 

“עורך-דין חייב להשתמש בלשון “מנומסת” – נכון!

 

“עורך-דין חייב להשתמש בלשון “מרוסנת ומאופקת”, וכו’ ” – נכון!

 

“דברים כאלה יש בהם כדי לפגוע באמון הציבור בבתי המשפט” – נכון!

 

“ביקורת מותרת ואף רצוייה, בתנאי שהיא מנוסחת בלשון  “מנומסת, מאופקת ומרוסנת” – נכון!

 

” ולעניין זה הגנת ‘אמת דיברתי’ אינה מועילה”נכון גם נכון!

 

ואם הכל נכון – פשיטא שיש כאן עבירה …

 

אבל, עם כל הכבוד, במשוואה הזאת חסר נתון אחד, המתחלק לארבעה (אפשר גם יותר):

 

הדברים שנאמרו היו –

 

(א) אמת בחלקם העובדתי, יחד עם –

 

(ב) פרשנות לגיטימית “נטו”, אשר אפשר לקבלה או שלא לקבלה, והם גם היו –

 

(ג) חיוניים למטרה שלשמה נאמרו, ומעל לכל –

 

(ד) לא היה בהם כל גוון “סגנוני”.

 

ואם אנחנו מכניסים גם אותם למשוואה הנ”ל – אנחנו צריכים לכפול את התוצאה הקודמת באפס, וממילא לא תישאר לנו כל עבירה!

 

וזה בדיוק מה שמפריע להם: שאומרים עליהם את האמת הלא-נעימה!!!

 

 

יב. “פרי דמיונו החולני של התובע”

 

אחרי כתיבתם של הדברים האלה, ופרסומם בפומבי, הפנתה תשומת לבי שוב לפסה”ד על”ע 10/81, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ’ פלוני, פ”ד לו (3) 379, המוכר והשחוק-לעייפה מרוב איזכורים (אשר, אגב, עושים לו עוול).

 

אפשר לומר כי באותו פסק-דין יש אישור מלא של כל הנאמר כאן.

 

עורך-הדין הנאשם באותה הפרשה הגיש לבית המשפט כתב הגנה בשם הנתבעים, ובו נאמר, בין היתר, כדברים האלה:

 

“…לפיכך טענתו של התובע… הינה כוזבת ויש בה כדי להוליך את בית המשפט שולל.

 

“סעיף 11 לכתב התביעה הוא פרי דמיונו החולני של התובע. לא היו דברים מעולם”.

 

בית המשפט העליון קבע כי –

 

“השימוש בביטוי כוזב, אם כי אינו רצוי הרי עדיין הוא בגדר נסבל, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו. אמנם, די היה, ומן הראוי היה, שהכחשה זו תיאמר בלשון מרוסנת של הכחשה סתם, או לא היו דברים מעולם, הדברים חסרי שחר הם וכיוצא בזה, ולא בלשון בוטה, שדברי התובע כזב הם, ובפרט כשנאמר בהמשך, שיש בו, בכזב, כדי להוליך שולל את בית המשפט. אך עצם ההכחשה – דרושה היא לבירור העובדתי של העניין, כפי שהדבר נראה, בתום- לב, בעיני המשיב, ובאה היא להכחיש מצג דברים, כפי שתואר על-ידי התובע, ובנסיבותיו המיוחדות של כתב התביעה שלפנינו, כפי שתוארו לעיל, לא הייתי רואה בביטוי זה, על-אף חריפותו, משום חריגה משטח התמרון המותר”.

 

אבל מייד בהמשך אומר בית המשפט:

 

לא כן לעניין הביטוי “פרי דמיון חולני”, אותו שנה ושילש המשיב בכתב הגנתו. הביטוי “פרי דמיון חולני” שבשלושת הסעיפים האמורים, אותם ציטטנו במילואם בראשיתם של דברינו, אינו מוסיף ולא כלום לעצם הכחשת העובדות, שגם בלעדיה מוכחשות הן בכל אחד ואחד מאותם סעיפים גופם. ביטוי זה אינו רלוואנטי לפרשת הדברים, ויש בו משום דוגמה מובהקת של “זריקת דברים לחלל בית המשפט” (ההדגשה – לא במקור, המרכאות כן).

 

ועוד, בהמשך:

 

“ומניח אני שה(נאשם) … לא ביקש להעליב את המתלונן ולפגוע בו, וכתב מה שכתב כדי להדגיש את הכחשתו המוחלטת והתקיפה לדברים החמורים ביותר שיוחסו למרשיו הנתבעים. אך אין בכך כדי להכשיר ביטוי כגון זה, שיש בו משום חריגה מסגנון מנומס ומאופק, והוא אינו הולם את מקצוע עריכת הדין” (גם כאן ההדגשה לא במקור).

 

והנה, מכלל לאו משתמע הן, ומכלל הן משתמע לאו.

 

נניח כי אותם הדברים ממש, אותם ה”ביטויים”, נאמרים באותו התיק ממש, אבל בשלב הסיכומים, כאשר גם מהינותם של העדים היא רלוואנטית, ונוסיף עוד הנחה כי במהלך שמיעת ההוכחות הובאו ראיות הנותנות בסיס (לפחות לדעת הטוען) לכך שהתובע סובל מדמיון חולני, אשר עשוי להשפיע על מהימנותו.

 

ברור כשמש כי במקרה הזה, דהיינו בשלב הסיכומים, שאלת “הדמיון החולני” היא רלוואנטית גם רלוואנטית, וכיוון שטענת הדמיון ה”חולני” מושתתת על ראיות שהובאו בפני בית המשפט, אין בה ולו גם שמץ של “זריקת דברים לחלל בית המשפט”, וממילא גם שאלת ה”נימוס” אינה רלוואנטית כלל-ועיקר (אפילו שיש בה כדי לפגוע קשות), ולבוא ולהגדיר את הטענה העובדתית (“דמיון חולני”) כ”ביטוי” – זה כבר חסר-שחר.

 

ואם בית הדין המשמעתי מתחיל את פסק-הדין ב”הנאשם אמר: …), ממשיך בהרצאה ארכנית המתובלת באלף אסמכתאות על הצורך ב”סגנון מרוסן ומאופק” וכו’, ומסיים ב”אנחנו מרשיעים, איפוא, את הנאשם בעבירה המיוחסת לו”, הרי זה אותו שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים, תוך הסחת-הדעת מההקשר הרלוואנטי – אותה הדמגוגיה עליה אנחנו מדברים כאן.

 

 

יג. על פסה”ד בעניין עו”ד שרה מזרחי (על”ע 736/04): הקדמה

 

חלקו הקודם של המאמר הזה פורסם ברבים כשנתיים לפני שניתן פסק-הדין בו נדון כאן, אבל פסק-הדין בעניין עו”ד שרה מזרחי (על”ע 736/04) נראה כאילו עמלו בו השופטים כדי להוכיח את נכונותה – עד לפרט האחרון – של התיזה הזאת.

 

עיקר התיזה: הדמגוגיה היא, בין השאר, שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים, המיועד לטמטם את הקורא ולסמם אותו, עד שלא יבין איך סותמים לנו את המחשבה (בשלב הראשון) ואת הפה (בשלב השני).

 

הבה נראה מה מכיל פסק-הדין הזה:

 

טקסט נטו – 2231 מלים, אשר מהן –

 

“רקע” – 549 מלים, שהן 24.6% מהטקסט-נטו;

 

דיון נורמטיבי – 1433 מלים, שהן 64.2% מהטקסט-נטו;

 

דיון במקרה עצמו – 249 מלים, שהן 11.2% מהטקסט-נטו, וגם זה חציו “מים”.

 

אבל לפני שניגש לנתח את פסק-הדין, נבחן, למשל, את פסה”ד בעל”ע 8838/00, אשר מאוזכר בו, וגם הוא בנוי לפי אותו ה”תמהיל”, בערך: המון “מים”, ומעט מאוד (10%) “בשר”, דהיינו דיון במקרה עצמו:

 

טקסט נטו – 1175 מלים, אשר מהן –

 

דיון נורמטיבי – 227 מלים, שהן 19.3% מהטקסט-נטו;

 

דיון במקרה עצמו – 43 + 76 (ובסה”כ 119) מלים, שהן 10.1% מהטקסט-נטו;

 

כל השאר – “מים”: 829 מלים, שהן 70.6% מהטקסט-נטו.

 

הנה כי כן, זאת השיטה: 90% “מים” – עובדות אשר אינן שנויות-במחלוקת, ו/או עקרונות המקובלים על הכל, אבל רק 10% דיון בטענות המערער לגבי המקרה עצמו – “דיון” אשר אינו מאפשר לקורא לדעת מה היו הטענות, וממילא אינו מאפשר לבקר את פסק-הדין, לאור השמש, שהוא, כידוע, חומר החיטוי הטוב ביותר.

מן הראוי לציין כי ממש לאחרונה יצא צו האוסר להזריק מים לבשר.

 

הבה נראה מה היה לנו באותן 119 מלים, שהן, כאמור, רק 10.1% מהטקסט-נטו שבפסה”ד על”ע 8838/00 הנ”ל:

 

“האמירות הנכללות בכתבה הן בוטות ופוגעות בנכס החשוב ביותר של המערכת השיפוטית שהוא אמון הציבור. הן פוגעות בתדמיתם של השופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם. לא יכול להיות ספק בכך שפגיעה כזו הנעשית על ידי עורך דין, מהווה עבירה על כללי האתיקה המקצועית”.

 

אכן, האמירות האלה פוגעות בנכס החשוב ביותר של המערכת השיפוטית, ובתדמיתם וכו’ של השופטים, ואחרי שטיפת-המוח הזאת, בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים, אתה, הקורא, אומר לעצמך: “וואאאאווו!!! כמה שהם צודקים! הוא פוגע בתדמיתם של השופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם!!!”.

 

אבל מקריאת הדברים האלה אין אנו יודעים שהטענה המרכזית בערעור הייתה כי לביקורת הציבורית מותר לפגוע (או לנסות לפגוע) גם “בתדמיתם של השופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם”, שהרי זו תפקידה של הביקורת הציבורית הוא, בראש-וראשונה, לבקר את תיפקודם של הגופים הציבוריים (כולל, כמובן, בתי המשפט), לרבות את “יושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם”, ואם הדבר פוגע בתדמיתם – זה חלק מהמחיר אותו חייב לשלם מי שמציע את עצמו לשירות הציבורי. חלק ממחיר השררה.

 

ואם נגביל את הביקורת הציבורית רק ל”טעויות פה-ושם” – לא עשינו דבר.

 

והוא הדין גם ב”דיון” בטענת “אמת דיברתי”:

 

“המערער טוען כי הוכיח את אמיתות הדברים האמורים בכתבה, בגינם הורשע. הערכאה הראשונה קבעה כי כל נסיונותיו של הנאשם להוכיח את דבריו על הקנוניה לא צלחו וכי גם שני העדים שהובאו על ידו לא הוכיחו טענה זו. העדים הבחינו הבחן היטב בין ביקורת על נוהלים פגומים לבין הטחת אשמה בדבר קנוניה בין השופטים והמשטרה. אין מקום להתערבותנו בקביעות אלה, הן משום שמדובר בקביעות עובדתיות והן משום שמתוך קריאת עדויות אותם עדים מצאנו שהקביעות נכונות הן”.

 

האם אפשר לדעת מה”דיון” הזה מה היו העדויות אשר הובאו, ומה נטען לגביהן?

 

האם אפשר לדעת מה”דיון” הזה שהעדים בכלל לא דיברו על “הטחת אשמה”, והמחלוקת לא הייתה על ה”עובדות” אלא על המשמעות שלהן?

 

האם ניתן לדעת מה”דיון” הזה כי אחת הטענות הייתה שהעובדה שהתיזמור שבין שופטי התעבורה לבין התביעה המשטרתית אינו “חשאי” (כעולה מהגדרה המילונית של “קנוניה”) אלא “ממרומי המקפצה” דווקא מחמיר את התנהגותם של המבוקרים, ושהטרמינולוגיה הפובליציסטית מקבלת את המילה “קנוניה” גם בהקשר הנדון?

 

הדברים אשר עמדו במרכז הפרסום נשוא האישום באותו ערעור היו אלה:

 

“אפשר להניח בוודאות גמורה כי ביהמ”ש לא יקבל את טענותיך, כי הרי הנדחה להוכחות הוא חלק מהקנוניה המשותפת של בתי המשפט לתעבורה והמשטרה אשר נועדה, כידוע, להוציא ממך את ההכרזה המפורסמת – כבודו אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה; מודה אני לפניך”.

 

על הדברים האלה, ועל פסק-הדין עצמו, אומר הפרופ’ זאב סגל, במאמרו “על רגישותה של הרשות השופטת” (הארץ, 18.12.2001) כי זו –

 

“מציאות שהיתה ללחם חוק בבתי משפט השלום, הדנים בשיטת הסרט הנע נהגים על עבירות תעבורה. מי אינו מכיר מציאות זו, שעליה קבלו גם שופטים, שבה מזומנים נהגים למשפט ומגלים שמדובר רק בהקראת כתב האישום, וכי יידרשו להתייצב מחדש למשפט עצמו. הדבר מביאם לא אחת לחזור בהם מכפירתם באשמה, ובא גואל למערכת השיפוטית העמוסה”.

 

ובהמשך, בהזכירו את פסיקותיו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אומר הפרופ’ סגל:

 

“החופש להביע דעה ולהתווכח בחריפות, נוסח ג’ון סטיוארט מיל, נעצר על סף מפתנה של הרשות השופטת, האמורה לקבל ביקורת בהבנה ואף באהבה, כפי שהבטיח נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בפסיקה עניפה. אותה נכונות יכולה היתה לפתח בקרב השפיטה ‘כוח סיבולת’, שעוצב בפסיקה כדי להצדיק ביקורת חריפה על רשויות השלטון האחרות”,

 

אבל אם באותו המקרה הנשיא ברק לא ישב בהרכב, ואחריותו היא “מנהיגותית” בלבד, הרי שבמקרה בו אנו דנים הפעם, הוא ישב בראש ההרכב (אבל לא כתב את פסק-הדין, אלא רק תרם את ה”אני מסכים”).

 

לפני שניגש לניתוח פסה”ד החדש, מן הראוי לקרוא שוב שני מאמרים נוספים, אשר נתפרסמו בעקבות פס”ד ה”קנוניה”:

 

Jonathan Rosenblum, Drunk with arrogance, Hamodia
January 18, 2002

 

(http://www.jewishmediaresources.org/article/326/).

 

וכן:

 

Evelyn Gordon, Imprison the messenger? Jerusalem PostJan 8, 2002 (נספח א’, למטה מכאן)

 

מאמר בו מושווים הליכי-המשמעת שלנו להליכי המשפט של משטר האייטולות האירני.

 

אכן, כך נראית מערכת משפט אשר אומרת כי “יש לקבל את הביקורת באהבה, אבל “לא בבית סיפרנו”, דהיינו אפשר לבקר את כל העולם, את כל הרשויות ואת כל המוסדות – אבל לא אותנו, את מערכת המשפט…

 

ואתם מדברים על “אמון הציבור”?!

 

אתם – גם הלשכה וגם בית המשפט – לא רק שפוגעים באמון הציבור בכם, אלא גם ב”כבוד המקצוע, וגם בכל שאר הערכים להם אתם מטיפים.

 

אתם יורים לעצמכם ברגל, כל הזמן!

 

http://www.quimka.com/rh/corruption/self_goal.htm

 

לא נסיים את הפרק הזה בלי אסופת פסקי דין של כב’ בית המשפט העליון בזכות הביקורת, והכל בהקשר לשאלה מדוע זה לא חל לגבי הביקורת על מערכת המשפט:

 

בג”צ 73/53 חברת “קול העם” בע”מ נ’ שר הפנים, פ”ד ז 871, 878;

 

ע”א 723/74 הוצאת עיתון “הארץ” בע”מ נ’ חברת החשמל לישראל, פ”ד לא(1) 281, 295;

 

בג”צ 14/86 לאור נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד מא(1) 421, 432-433).

 

בג”צ 6396/96 זקין נ’ ראש עיריית באר-שבע, פ”ד נג(3) 289, 303)

 

בג”צ 606/93 קידום יוזמות ומו”לות (1981) בע”מ נ’ רשות השידור, פ”ד מח(2) 1, 13;

 

בג”צ 869/92 זוילי נ’ יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, פ”ד מו(2) 692, 707-708.

 

ע”א 572/74 רויטמן נ’ בנק המזרחי המאוחד, פ”ד כט(2) 57.

 

בש”א 4459/94 סלומונוב נ’ שרבני, פ”ד מט(3) 479;

 

ע”א 4980/01 עו”ד שלום כהן נ’ גלאם (טרם פורסם), ניתו ביום 28.4.04.

 

דנ”פ 2316/95 גנימאת נ’ מ”י, פ”ד מט(4) 589)

 

בג”ץ 316/03 בכרי נ’ המועצה לביקורת סרטים, פ”ד

 

בג”ץ 806/88 Universal City Studios Inc. נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד מג(2) 22).

 

בג”ץ 2137/98 אליאס נ’ יו”ר הועד המנהל של רשות השידור (לא פורסם, ניתן בתאריך 5.4.1988);

 

בג”ץ 6126/94 סנש נ’ רשות השידור, פ”ד נג(3) 817, בע’ 830;

 

ע”א 214/89 אבנרי נ’ שפירא, פ”ד מג(3) 840, בע’ 858-857;

 

בג”ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע”מ נ’ המועצה לביקורת סרטים, פ”ד נ(5) 661, בע’ 676;

 

בג”ץ 14/86 לאור נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד מא(1) 421, 438;

 

בג”ץ 2888/97 נוביק נ’ הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, פ”ד נא(5) 193, בע’ 201:

 

בג”ץ 1514/01 גור-אריה נ’ הרשות השניה לטלוויזיה;

 

בג”ץ 243/81 יקי יושע נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד לה(3) 421, 425;

 

בג”ץ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ’ ראש העיר ירושלים, פ”ד ט”ו 1723);

 

על”ע 2399/94 עו”ד רמי יובל נ’ לשכת עורכי הדין;

 

על”ע 6/82 פלוני נ’ י”מ, פ”ד לז(3) 164).

 

 

יד. מבנה פסה”ד בעניין עו”ד שרה מזרחי

 

כאמור לעיל, פסק-הדין הזה מכיל:

 

טקסט נטו – 2231 מלים, אשר מהן –

 

“רקע” – 549 מלים, שהן 24.6% מהטקסט-נטו;

 

דיון נורמטיבי – 1433 מלים, שהן 64.2% מהטקסט-נטו;

 

דיון במקרה עצמו – 249 מלים, שהן 11.2% מהטקסט-נטו, וגם זה חציו “מים”.

 

נתחיל מהדיון ה”נורמטיבי”, התופס כמעט שני שלישים מפסק הדין כולו, אבל אם נקרא יחד איתו את כל האסמכתאות שהוא מפנה אליהן, נגיע למאות אחוזים.

 

תחת הכותרת “רקע” מביא פסק הדין את האמירות (אשר לא היו שנויות-במחלוקת) בהן “חטאה” הנאשמת (המשיבה בערעורו של הוועד על זיכוייה בביה”ד הארצי של הלשכה):

 

“בכתבי בי דין שהגישה המשיבה במסגרת  הליך שיפוטי, נכללה סדרת התבטאויות נגד המתלונן ונגד בית המשפט. בין אלה נכללו התבטאויות כלפי עורך-דין (קרוב משפחה) כגון “ערך וכלל טענות מהותיות כוזבות וצירף את תצהיר הנתבעים שנערך על ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב, אישרו בחתימתו והגישו לבית המשפט”. ובמקום אחר נאמר, כי הוא “ממשיך… בסילוף גס של העדויות”, כי הוא “ידע ויודע מידיעתו האישית עובדות רבות הסותרות בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין בתצהיר…”. ועל בית המשפט נכתב על ידי המשיבה: “נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים”; “בכל מהלך הדיון ניכרה גישה בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט”; “קביעות בית המשפט בדבר מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב”כ המשיבים ….. ללא כל אוביקטיביות”, “בהיותו שופט חדש כחודשיים לאחר מינויו”…” (ההדגשה לא במקור).

 

עד כאן ה”בין אלה”, וסביר להניח כי גם אם אין במובאות האלה את כל אשר אמרה הנאשמת-המשיבה – אמירות חמורות יותר לא היו לה.

 

בית הדין האזורי (כך בפסה”ד) של הלשכה הרשיע את המשיבה בעבירות של העדר יחס כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט, (כללים 2 ו-32 לכללי האתיקה), התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע (כלל 26 לכללי האתיקה)  והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע (ס’ 61 (3) לחוק הלשכה), אבל בבית הדין הארצי נהפכה הקערה, ערעורה של המשיבה נתקבל, והיא זוכתה, תוך הנמקות שונות של חברי ההרכב, אשר עיקרן הוא, במלים שלי: את פרס חנה בבלי היא לא תקבל, אבל הביקורת עדיין בתחום הלגיטימי, מבחינה עניינית, ונסבל מבחנת הסגנון.

 

לא נחה דעתו של הועד המחוזי של הלשכה, והוא עירער על הזיכוי לבית המשפט העליון, בנימוק כי כללי היה בדברים משום הכפשה העולה כדי עבירה משמעתית.

 

טענת המשיבה הייתה כי חלק מן הביטויים בהם השתמשה הם על גבול המותר, והדברים שנאמרו נגד השופט יכולים להיאמר בהליך פסילה. כן נדרשה לעינוי הדין, שכן המדובר בפרשה שראשיתה ב-1998.

 

זאת תמצית הדברים, ומכאן החל ה”דיון” – 1433 מלים, כאמור, אשר תמצית היא בסע’ י”ג לפסה”ד:

 

“י”ג.    מה ניתן ללמוד מאלה?

 

“העולה מן המקובץ הוא, כי על חופש הביטוי, עם כל חשיבותו כעקרון על בחוק הישראלי, מוטלות מגבלות, בחוק הלשכה ובכללי האתיקה, בכל הנוגע להתנהגות עורך הדין במילוי תפקידו, כדי שלא יתקיים חלילה “כסדום היינו, לעמורה דמינו” (ישעיהו א’, ט’). ואף לא “איש את רעהו חיים בלעו”. שנית, ההגבלות חלות גם על התבטאויות שמחוץ לעיסוק המקצועי, וככל שמדובר בביטויים שבליבת העיסוק המשפטי, יחולו ביתר שאת ולהיפך. שלישית, העובדה שעו”ד מייצג בני משפחה או את עצמו או מעורב אישית בתיק אינה משחררת אותו מן ההגבלות ואינה מתירה את הרסן.  רביעית, הדברים יפה כוחם הן לפגיעה בעמיתים, הן לפגיעה בבית המשפט. ודוק: בכל אלה איננו עוסקים לא בדין הפלילי שאפשר ויחול במקרים מסוימים. כל ענייננו – בחוק הלשכה ובכללים מכוחו”.

 

122 מילים מתוך 1433 המלים (8.5% מהחלק ה”נורמטיבי” של פסה”ד), אשר משקפות הלכה אשר אין עוררין עליה – גם לא כותב השורות האלה – ואשר גם אותן ניתן לצמצם למחצית, אם נוציא מהם את כל ה”מים”, כך שניתן להסתפק ב-4 או 5 אחוז מהדיון המופשט כדי למצות את הסוגיה המשפטית במלואה.

 

ונשאלת השאלה מדוע יש צורך לנפח את הדיון התיאורטי הזה פי עשרים, ואולי יותר, ולהוסיף עליו עוד כהנה וכהנה אסמכתאות (אשר גם הן, מן הסתם, בנויות לפי אותו ה”תמהיל”), כאשר הדברים עצמם, הצד הנורמטיבי של הדיון, כבר היו לנחלת-הכלל, ואין צורך להכביר עליהם במלים?

 

והתשובה: כדי לטמטם אותך, לסמם אותך, לעשות עליך – ועל הציבור כולו – רושם של דיון מעמיק וחובק-עולם, ובכך להשכיח ממך את העובדה שלא השאלה הנורמטיבית היא סלע-המחלוקת, אלא רק תחולתם של העקרונות על המקרה המסויים הזה.

 

ומה עם הדיון הפרטני, לעניינה הספציפי של המערערת המסויימת הזאת? הנה 143 מלים אשר מכסות את כל מה שפסק הדין רוצה לגלות לנו:

 

ט”ו.     ולענייננו שלנו, מן הכלל אל הפרט:

 

(1)      דומני, עם כל ההבנה לרגשות שנלוו לפעילותה של המשיבה בתיק מול בני משפחה, כי אין מנוס מהרשעתה בדין המשמעתי. הדברים שנכתבו על ידיה כלפי עורך הדין המתלונן וכלפי בית המשפט חרגו מגבולות המותר בגדרי חוק הלשכה וכללי האתיקה, על פי הנחיות הפסיקה דלעיל. הטחה בעורך דין כי הוא עורך תצהירים כוזבים, למשל, או בבית המשפט כי אינו אוביקטיבי וכי לא עשה מלאכתו, אינה יכולה לחסות תחת כנפיו של חופש הביטוי. לא כל שכן כשהמדובר בכתבי בי דין הנכתבים בשיקול דעת, לא באמירה דריתחא, ועל כגון אלה בוודאי אין לומר, כי אין אדם נתפס על צערו. דברי המשיבה כפי שצוטטו ברישא מהווים עבירות משמעת לפי חוק הלשכה (מעשה אינו הולם – ס’ 61(3)) ותקנות האתיקה בענין יחס של כבוד לבית המשפט (כלל 2 ו-32), ויחס חברי במקצוע (כלל 26). לדעתי יש איפוא מקום לקבל את הערעור.

 

143 מלים מתוך 249 המלים שהן הדיון במקרה עצמו, וזה אומר שאפילו בחלק הענייני הקצר של פסק-הדין טקסט יש כמעט 50% מים, ואותן 143 המלים אשר נשארו לנו אחרי “אידוי” המים הן בסך-הכל 6.4% מהטקסט-נטו, שהוא, כאמור, 2231 מלים.

 

אז מה היה לנו כאן? אילו דברים נוראים אמרה הנאשמת, עד כי “אין מנוס מהרשעתה בדין המשמעתי”, משום ש”הדברים שנכתבו על ידיה כלפי עורך הדין המתלונן וכלפי בית המשפט חרגו מגבולות המותר …”?

 

שורו-שורו:

 

“הטחה בעורך דין כי הוא עורך תצהירים כוזבים, למשל”, או –

 

“(הטחה) בבית המשפט כי אינו אוביקטיבי וכי לא עשה מלאכתו”.

 

אבל כיוון שזה רק “למשל”, הבה נחזור אל הפירוט המלא, אשר הובא לעיל, והוא “סדרת התבטאויות נגד המתלונן ונגד בית המשפט“, אשר בין אלה נכללו התבטאויות כלפי עורך-דין … כגון:

 

“ערך וכלל טענות מהותיות כוזבות”;

 

“צירף את תצהיר הנתבעים שנערך על ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב …”;

 

“ממשיך… בסילוף גס של העדויות”;

 

“ידע ויודע מידיעתו האישית עובדות רבות הסותרות בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין בתצהיר…”.

 

אלה הן ה”התבטאויות” של הנאשמת על עורך-הדין, ואילו על בית המשפט היא אמרה:

 

“נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים”;

 

“בכל מהלך הדיון ניכרה גישה בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט”;

 

“קביעות בית המשפט בדבר מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב”כ המשיבים ….. ללא כל אוביקטיביות”;

 

“בהיותו שופט חדש כחודשיים לאחר מינויו”…”.

 

הנה כי כן, “סדרת התבטאויות”, ו”הטחה” של דברים…

 

 

טו. מחזה בן שמונה מלים, ובכי

 

אבל לפני שנגיע לשימוש הדמגוגי בביטוי “ביטוי” על נגזרותיו השונות, אני מזמין אתכם למחזה קצר, במערכה אחת ותמונה אחת – שמונה מלים ובכי:

 

ילד (לאב): אבא מכה את אמא.

אב (לילד): איך אתה מדבר לאבא!!!

ילד משפיל מבטו, ופורץ בבכי.

 

אתם הבנתם מה קרה כאן?

 

את האמירה “אבא מכה את אמא” אפשר לבקר בכמה מישורים:

 

האחד – שזו אמירה לא-נכונה (וזה באמת לא יפה לומר על אבא דברים לא-נכונים!);

 

השני – שזו אמירה נכונה, אבל ב”סגנון” לא-ראוי (האם אי אפשר לומר: “כבוד האב גורם לאמא אי-נוחות פיזית, עד כדי כאב”?);

 

והשלישי – שזו אמירה נכונה, ובסגנון ראוי, אבל אסור להגיד אותה, כדי שהשכנים לא יידעו כי אבא מכה את אמא. זה “פוגע בנכס החשוב ביותר שיש לאבא, והוא אמון השכנים”.

 

אבל האב לא “מיקד” את ביקורתו על הילד, אלא הטיח בו שיקוצים-בעלמא. האב ניצל את נפשו הרגישה ואת חוסר נסיונו, כדי לסתום לו את הפה – ולהענישו בנזיפה (לפחות, כי ישנם הורים אשר גם יכו את ילדיהם, במקרים כאלה).

 

ומדוע האב לא מיקד את ה”אישום” נגד הילד?

 

או משום שאין לו כושר אינטלקטואלי, או משום שאין לו יושר אינטלקטואלי, דבר שהוא מסתבר יותר. הרי אם האב היה אומר שזה לא נכון, דהיינו שהוא לא מכה את אמא – הדבר היה פותח ויכוח על העובדות עצמן, ויכוח בו אין לדעת מי היה מנצח; אם האב היה אומר לו, לבן, משהו מעין “באיזה סגנון אדוני מדבר!!!” – הבן היה אומר כי השאלה אם אבא מכה את אמא – או שאינו מכה אותה – אינה עניין של “סגנון”, ר”ל, אלא של עובדות; ואם האב היה אומר שאלה דברים אשר אסור להגיד אותם גם אם הם נכונים, וגם אם אין בהם שאלה של “סגנון”, הבן היה מאשים אותו ב”סתימת פיות”, ר”ל…

 

אז במקום להסתכן בהתמודדות כושלת עם הבן, האב מטיח בו (בבן) שהוא (הבן) מטיח בו (באב) “ביטויים כגון …”, כדי שכל העולם יבין לרוחו של האב, כאשר הוא מלקה את בנו הקט.

 

 

טז. וזה גם מה שעושים הדמגוגים, ומה שנעשה במקרה דנן

 

שורו-שורו: פסק-הדין מתחיל בדיבור על “סדרת התבטאויות”, וממשיך ב”הטחה בעורך דין כי הוא …, למשל, או בבית המשפט כי …”, אשר, בלי שאנחנו כלל מרגישים בכך, הופכת ל”הטחת דברים בעלמא”.

 

וזה, כמובן, המשך ישיר ל”הטחת אשמה בדבר קנוניה בין השופטים והמשטרה”, כפי שנאמר בפסה”ד בעל”ע 8838/00, אותו הבאנו כמשל ודוגמה לתמהיל הדמגוגי בו נעשה השימוש גם כאן.

 

 

יז. מה זאת “הטחה”, או: איך מרשיעין אדם בלי להוכיח דבר

 

מה ההבדל בין “הטחה בעורך דין כי הוא עורך תצהירים כוזבים” לבין “טענה” כי עורך הדין עורך תצהירים כוזבים?

 

“הטחת דברים”, על פי מילון אבן-שושן, היא “אמירת דברים קשים, השמעת דברי טענה: הטחת דברים של איוב כלפי אלוהים”.

 

חופש-הביטוי, כידוע, הוא בראש ובראשונה החופש לומר דברים קשים, שהרי כדי לדבר בשבחו של אדם, או בשבחה של הרשות, אין אתה נזקק לשום “חופש”.

 

אבל כאשר מחליפים את הטענה כי עורך הדין עורך תצהירים כוזבים ב”הטחה בעורך דין כי הוא עורך תצהירים כוזבים”, באופן אוטומטי הפכת הצגת-עובדות לפסק-דין מרשיע!

 

ואם נלך לשיטתו של מילון ספיר, שם “הטחה” היא “3.[עח](בהשאלה) אמירת דבר תרעומת או חוצפה, השמעת טענות, פגיעה” ([עח] – עברית חדשה), אזי גם כאן רותמים את העגלה לפני הסוסים, שהרי עוד לא קבענו אם הדברים הם “תרעומת” (וזה לגיטימי), “חוצפה” (וזה, מן הסתם, לא לגיטימי), “השמעת טענות” (אם זה לא לגיטימי, מה כן?) או “פגיעה” (אשר יכולה להיות לגיטימית, או בלתי-לגיטימית, לפי המקרה או האינטרס עליו מבקשים להגן).

 

ובמלים אחרות: כאשר אתה מדבר על “הטחת ביטויים כגון …” – אתה מרשיע אדם בלי להוכיח דבר, בלי לנמק דבר – בלי להעמיד את שיקוליך ונימוקיך במבחן הביקורת.

 

גם בעל”ע 8838/00 הנ”ל, אגב, נאמר כי הכתבה שפירסם המערער כללה “ביטויים שונים כלפי בתי המשפט לתעבורה כגון …”, וזה מראה על שיטה עקבית.

 

אכן, המילה “הטחה” אינה מילה פסולה. אפשר “להטיח שיקוצים” (ביטוי בו השתמשנו לעיל), ואפשר “להטיח אשמה”, אבל כאשר משתמשים באמירה “להטיח כי …” מבצעים תרגיל דמגוגי של הסחת-דעת מכך שמאחורי ה”כי …” לא עומד שום דבר שאפשר “להטיח”.

 

 

יח. מה זה “סדרת התבטאויות”?

 

הבה נחזור שוב אל הפירוט המלא של “סדרת התבטאויות נגד המתלונן ונגד בית המשפט”, אשר בגינן הועמדה המערערת לדין המשמעתי.

 

על עורך-הדין, על כך שהוא:

 

“ערך וכלל טענות מהותיות כוזבות”;

 

“צירף את תצהיר הנתבעים שנערך על ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב …”;

 

“ממשיך… בסילוף גס של העדויות”;

 

“ידע ויודע מידיעתו האישית עובדות רבות הסותרות בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין בתצהיר…”.

 

ועל בית המשפט:

 

“נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים”;

 

“בכל מהלך הדיון ניכרה גישה בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט”;

 

“קביעות בית המשפט בדבר מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב”כ המשיבים ….. ללא כל אוביקטיביות”;

 

“בהיותו שופט חדש כחודשיים לאחר מינויו”…”.

 

ייאמר מיד: אם בית המשפט היה עושה דיפרנציאציה בין ה”ביטויים” האלה, ואומר ביטוי זה הוא לגיטימי, וזה אינו לגיטימי, או שהיה אומר כי ביטוי מסויים הינו חריגה קלה מן המותר, ואילו ביטוי אחר הוא חריגה חמורה מן המותר, אפשר היה להתווכח על כך, אבל מששם את כל ה”ביטויים” בכפיפה אחת, והשווה בין הקלה לבין החמורה, מותר לנו לקחת את הגזירה-השווה הזאת, אבל בכיוון ההפוך: אם הקלה אינה חורגת מן המותר, ממילא גם לא החמורה.

 

עוד על “התבטאויות” שונות, לדוגמה:

 

“מלאכת-רמייה – ‘סגנון’ או תוכן”?

 

http://www.quimka.com/lawyers/signon/remiyya.htm

 

“מעשה-נבלה” – האם זו שאלה של “סגנון”?

 

http://www.quimka.com/lawyers/signon/nevala.htm

 

“הזנייה או לא הזנייה של מקצוע עריכת-הדין”:

 

http://www.quimka.com/lawyers/signon/prostitution_new.htm

 

 

יט. על ה”התבטאויות” עצמן

 

נתחיל מהאמירה “נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים”: כל מי שמנהל משפטים מכיר את התופעה הזאת, שבית המשפט לא קורא כתבי בי-דין: לפעמים זה עולה מגוף החלטתו, ולפעמים יש לכך אפילו אישוש פיזי, כגון שהסיכות אשר סגרו את המסמך אפילו לא נפתחו (ראו הודעת ערעור ע”פ 5621/04, נספח ב’, למטה מכאן), כך שהאמירה “כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים” לא הייתה “מטאפורה” (לגיטימית!) אלא עובדה מוצקת, המעידה כי בית המשפט לא רק שלא “קרא והתעלם” אלא גם שלא התכוון לקרוא את מה שהונח לפניו.

 

אבל במקרה  הזה לא נאמר כי “כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים”, אלא רק כי “נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים” – וזה כבר מוריד את הדברים מגדר “עובדות” לגדר פרשנות, או מסקנה משפטית מוצעת מתוך התיק עצמו, ואם לעורך-דין אסור להציע מסקנות משפטיות – הרי זו סתימת-פיות מוחלטת.

 

יכולנו לומר כי אם כל ה”ביטויים” הם פסולים בעיני בית המשפט, די לנו בדוגמה אחת מהם, אבל לא נעשה מלאכתנו קלה, ונעבור עליהם אחד-אחד:

 

נתחיל, שוב, מהטענות כנגד עורך-הדין של הצד-שכנגד, על כך שהוא:

 

“ערך וכלל טענות מהותיות כוזבות”;

 

כאשר עורך-דין סבור כי הצד-שכנגד (או עורך-דינו) עורך וכולל טענות מהותיות כוזבות, הוא חייב להתריע על כך – וזו חובתו גם למרשו וגם לבית המשפט, וזה עולה אפילו מפסה”ד בו עסקינן: “יחד עם זאת גם מוטלת עליו החובה לייצג את עניינו של לקוחו כמיטב יכולתו, ואם הוא סבור בתום לב, כי הצד שכנגד חטא, עליו להביע זאת. אין פירושו של דבר, כי הפרקליט רשאי לנקוט בסגנון מעליב ומשפיל… אם מתחייבת הבעת ביקורת, אף אם קשה היא… עליו להביע דברים כהוייתם…, אך לא להשתמש בתארי גנאי בלתי נחוצים” (סע’ ח’ לפסה”ד).

 

ואני שואל: האם מישהו חלק על כך שהמערערת הייתה “סבורה בתום לב, כי הצד שכנגד חטא”, ולכן היה עליה “להביע זאת”?

 

ואני מוסיף ושואל: איכן יש כאן יותר מאשר “דברים כהווייתם” (בעיני הטוען, כמובן) ואיכן יש כאן “סגנון מעליב ומשפיל” או “תארי גנאי”, נחוצים או בלתי נחוצים?!

 

עם כל הכבוד, לא רק שאין כאן “תארי גנאי”, אלא ש“נראה” כי כבוד בית המשפט לא קרא אפילו את דבריו-הוא, בפסק-הדין הזה ממש, ולא מן הנמנע שהוא אף נלכד בדמגוגיה של עצמו!

 

הלאה:

 

“צירף את תצהיר הנתבעים שנערך על ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב …”.

 

זה  שעורך-הדין צירף את התצהיר – על כך, מן הסתם, לא הייתה מחלוקת, והשאלה אם הוא ידע או לא ידע שהתצהיר כוזב היא שאלה של עובדה, ולא שאלה של “ביטוי”.

 

וזה שעורך הדין –

 

“ידע ויודע מידיעתו האישית עובדות רבות הסותרות בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין בתצהיר…”.

 

זה מאוד לא נעים, ואם הנאשמת אכן טענה את העובדות האלה, ואת הקודמות, על חברה, בידעה שהן לא נכונות, אזי היא עברה עבירה לפי כלל 34(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ”ו-1986, אשר, תחת הכותרת “איסור הטעייה”, זה לשונו:

 

“(א) לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה”.

 

הסעיף הזה, יש לראות, מדבר בעד עצמו, ואינו מצריך אפילו מילת פרשנות אחת!

 

הסעיף הזה גם אומר כי כדי להרשיע עו”ד בהצגת טענות לא נכונות, צריך גם להוכיח שהוא ידע שהן אינן נכונות, וזה כבר מלאכה קשה, כאשר רוצים להרשיע בכל מחיר.

 

אז לוקחים “סעיף סל” המדבר על “סגנון”, ומסובבים את הקורא כך שהוא מאמין שאכן היה כאן “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן”, וכל שאר הקלישאות כיוצא בזה.

 

ומכאן ל”סדרת” ה”התבטאויות” של המערערת “נגד בית המשפט”, מעבר ל”נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים” – אותה “התבטאות” עליה כבר דיברנו, למעלה מכאן:

 

“בכל מהלך הדיון ניכרה גישה בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט”;

 

נו, באמת!… הרי בכל ערעור-פסלות מצוי הטענות האלה מופיעות חופשי-חופשי, ואם היה בהן משום עבירת אתית (“סגנון בוטה ומשתלח, בלתי-מאופק ובלתי-מרוסן”), אפשר היה לסגור את כל לשכת עורכי-הדין (ולהשאיר בה רק את עסקני ה”אתיקה”, אשר אין חשש כי יגישו קובלנות משמעתיות איש נגד רעהו).

 

“קביעות בית המשפט בדבר מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב”כ המשיבים ….. ללא כל אוביקטיביות”;

 

“חזרה בעיניים עצומות” על טענותיו של צד אחד, בלי התייחסות לטענותיו של יריבו, מעין copy-paste של טענות אחד הצדדים לתוך פסק-הדין – גם לכך, לצערנו, כבר הורגלנו, ומי שרוצה למנוע טענות כאלה, פוגע בעבודתו המקצועית של עורך-הדין, ומונע ממנו לקיים את מצוות סעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין “לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ולעזור לבית-המשפט לעשות משפט”.

 

וכמובן שה”ללא כל אובייקטיביות” הינה מסקנה מוצעת, הנגזרת, לטענת המציע, מה”חזרה בעיניים עצומות”, כאמור.

 

נשארה, איפוא, ה”התבטאות” ה”חמורה” ביותר, התולה את משגיו של השופט –

 

“בהיותו שופט חדש כחודשיים לאחר מינויו”…”.

 

אכן, זה מאוד לא נעים שמציינים את טירונותו של השופט בהקשר לתוצאה של המשפט, אבל כך הוא בכל המקצועות שבעולם, שהציבור משלם את “שכר הלימוד” של בעל-המקצוע, והשופטים אינם שונים, לעניין זה, מכל בעלי המקצועות האחרים.

 

ממילא גם אין לשופטים חסינות מביקורת – גם בהקשר הזה.

 

 

כ. עירוב-תבשילין דמגוגי

 

איך בית המשפט העליון “יוצא מזה”?

 

כדי להסביר את סתימת-הפיות לא די בתרגילים דמגוגיים, כי בכל-זאת אי-אפשר לאחז את עיני כל הציבור, כל הזמן.

 

ראו את סעיף י”ב לפסק-הדין, הפותח בדברים האלה:

 

“י”ב.   לעניין פגיעה בשופט ר’ על”ע 4/82  בו נקבע ברוב דעות כי ‘אפילו במקרים, בהם יש לעורך דין הערה מוצדקת כלפי בית המשפט והיא נראית לו ראויה להישמע… חובה עליו לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת …'”.

 

יפה. יפה מאוד! אפילו לא שנוי-במחלוקת!!!

 

אלא שיש כאן בעייה: מצד אחד מותרת הביקורת “במקרים, בהם יש לעורך דין הערה מוצדקת כלפי בית המשפט והיא נראית לו ראויה להישמע”, וזה מתיישב עם חירות הביטוי ועם חופש הטיעון המשפטי, אבל מצד שני בא הסייג ש”אפילו במקרים (כאלה) חובה עליו לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת”.

 

על פני הדברים גם אלה דברי אלוהים חיים המה, אלא שבמקרה הזה איש לא האשים את המערערת בלשון “לא מנומסת”, ואילו לגבי “לשון לא פוגעת” – אנחנו בכלל לא יודעים מה זה.

 

טלו, למשל, את האמירה “עורך-הדין של הצד-שכנגד נתן לשופט שוחד, והשופט קיבל את השוחד”: האם זו “לשון פוגעת”? לא, זו לא ה”לשון” אשר פוגעת, אלא התיאור העובדתי, אבל אם התיאור העובדתי פוגע, זה עניין אחר לגמרי, אשר אינו קשור כלל ל”לשון” בה נאמרו הדברים.

 

אבל אם נאמר בגלוי וביושר כי העובדות הם ה”פוגעניות”, ממילא תעמוד לו לנאשם הגנת “אמת דיברתי” – וזה בדיוק מה שרוצים למנוע ממנו כאשר מדברים על “לשון לא מנומסת ופוגעת”.

 

הנה עוד ואריאציה על הנושא “באיזה סגנון אדוני מדבר!”. עוד דוגמה של שימוש מניפולטיבי בעקרונות אשר אין החולק עליהם (ראו סע’ ב’, לעיל).

 

אבל זה עוד לא הכל. בהמשך ישיר ל”חובה עליו לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת”, נאמר:

 

“… ובעיקר  שלא על פי רמז של צדיה או משוא פנים, כאשר אלה אינם קיימים”.

 

ושוב: מותר לרמוז על צדייה או משוא פנים, אבל רק כאשר אלה קיימים… אבל איך נדע אם אלה קיימים, או שאינם קיימים, כאשר כל הזמן מדובר על “סגנון” ועל “לשון”, ואומרים כי כאשר מדובר באלה, טענת “אמת דיברתי” אינה הגנה?

 

אבל זה עוד לא הכל: אם אין לומר את הדברים האלה כאשר הם “אינם קיימים”, נשאלת השאלה מה עם כלל 34(א) הנ”ל, אשר כדי להרשיע נאשם על פיו יש להוכיח לא רק את אי-נכונות העובדות. אלא גם שהנאשם ידע שהן אינן נכונות.

 

ונשאלת גם השאלה מה עם טעות בתום-הלב, אחרי בדיקה קפדנית של העובדות? באו ויצרו עבירת-משמעת של אחריות מוחלטת, כאשר אפילו בעבירות-התעבורה החליפה האחריות המוחלטת באחריות ה”קפידה”.

 

וזה לחלוטין לא מתיישב עם העקרון שעבירות-המשמעת הן עבירות אשר יש בהן התנהגות רעה, ואילו עבירות של אחריות מוחלטת הן עבירות אשר אין בהן אפילו שמץ של רוע, ואפילו לא של רשלנות מינימלית.

 

כבר עמדנו על כך שבכל ערעור-פסלות מצוי הטענות האלה מופיעות חופשי-חופשי, ואם היה בהן משום עבירת אתית, אפשר היה לסגור את כל לשכת עורכי-הדין, וכנראה שהטענה הזאת הועלתה בדיון.

 

ראו מה תשובה מוצא בית המשפט לטענה הזאת:

 

“אין מקום לאנלוגיה בין הנושא דנן לבקשות פסילה, הללו כל עניינן הוא הטענה נגד בית המשפט, בהליך על פי דין הכולל תגובת השופט, מה שאין כן הטחת דברים בעלמא”.

 

ואני שואל האמנם ואיך.

 

ראשית – טענת פסלות לעולם אינה “נגד בית המשפט”, אלא רק נגד השופט אישית;

 

שנית – כל הליך משפטי הוא “על פי דין” בדיוק כמו הליך פסלות”;

 

שלישית – מה עניין “כוללות את תגובת השופט”? האם במקרים כאלה, דהיינו בבקשות ובערעורי-פסלות, מותר להשתמש ב”לשון לא-מנומסת ופוגעת“?

 

והאם בבקשות ובערעורי פסלות מותר לרמוז על צדיה או משוא פנים, גם כאשר אלה אינם קיימים”?!

 

אפשר להניח בוודאות מוחלטת כי אם, על סמך הדברים האלה, תיטען טענה כזאת – מי שיעלה אותה ייזרק בבושת-פנים מכל המדרגות, אבל כאשר מחפשים את הנימוק הקרוב ביותר, לא מביאים בחשבון כי במקרים אחרים התיזה הזאת לא תחזיק מים.

 

והפינאלה:

 

“מה שאין כן הטחת דברים בעלמא”.

 

אבל “הטחת דברים בעלמא” הינה דבר פסול אם הדברים המוטחים הם עצמם פסולים המה, אבל כל עוד אנחנו לא יודעים מהם ה”דברים” המותחים, האמירה “מה שאין כן הטחת דברים בעלמא” היא אמירה אשר “הולכת עם כל דבר”, גם כאשר כלל לא מדובר על “דברים בעלמא”, והמילה “הטחה”, כאמור, נועדה להפוך אמירה לגיטימית לפסק-דין מרשיע, בלי שהקורא ירגיש בכך…

 

ואם לא די בכך, אפילו מהבחינה התחבירית עצמה לא מסתדר ה”שידוך” של “מה שאין כן הטחת דברים בעלמא” אל שאר חלקיו של המשפט האומלל הזה. האם בבקשות פסילה דווקא יש מקום ל”הטחת דברים בעלמא”?!

 

נחזור ונקרא שוב את סעיף י”ב לפסק הדין, והפעם כמיקשה אחת:

 

“לעניין פגיעה בשופט ר’ על”ע 4/82 פלוני נ’ הועד המחוזי בת”א (פ”ד לז(1) 70), בו נקבע ברוב דעות כי ‘אפילו במקרים, בהם יש לעורך דין הערה מוצדקת כלפי בית המשפט והיא נראית לו ראויה להישמע… חובה עליו לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת, ובעיקר  שלא על פי רמז של צדיה או משוא פנים, כאשר אלה אינם קיימים’ (השופט בייסקי, שם, עמ’ 75-74). אין מקום לאנלוגיה בין הנושא דנן לבקשות פסילה, הללו כל עניינן הוא הטענה נגד בית המשפט, בהליך על פי דין הכולל תגובת השופט, מה שאין כן הטחת דברים בעלמא”.

 

אז מה יש לנו כאן?

 

עירוב-תבשילין דמגוני של עקרונות נכונים ועובדות נכונות (לפחות ברובן), יחד עם דברים שאינם רלוואנטיים למקרה עצמו – והכל על מנת לקיים בכל-מחיר הרשעה בעבירה אשר אינה אלא אמירתם של דברים נכונים ורלוואנטיים – לפחות לדעת הטוען, וזה כבר מכשיר אותם – אשר איש אינו מוכן להתמודד אתם.

 

 

 

 

 

 

נספח א’

 

Imprison the messenger?

 

EVELYN GORDONJerusalem PostJerusalem: Jan 8, 2002

 

The case of Iranian Member of Parliament Hossein Loqmanian, who began a one-year prison term for insulting the judiciary on December 25, has become something of a cause celebre in benighted Iran. Last week, six Iranian parliamentarians even resigned to protest their colleague’s imprisonment on such a charge. But in enlightened Israel, the Supreme Court’s recent decision to uphold a conviction on similar charges has gone almost unremarked.

 

There was, of course, a nontrivial difference between the two cases: Attorney Simcha Nir was not sent to jail. Indeed, this particular case could not have ended in jail time – even though defamation of the courts is a crime punishable by prison – because Nir was charged in a disciplinary tribunal rather than a criminal court. Yet the fact that Israel remains a member of that dubious club of nations where one could be sent to jail for defaming the courts – and that its Supreme Court has just indicated that it would take such a charge seriously – should surely be cause for concern.

Nir’s conviction, which was upheld by the Supreme Court on December 9, stemmed from an article he had published 10 years ago in the monthly magazine Auto. In it, Nir criticized a common practice of the traffic courts, whereby people who plead innocent are summoned to court once for the reading of the indictment and a second time for the hearing of the testimony, rather than both procedures being scheduled for the same day.

Nir argued that this pressures many defendants into changing their plea to guilty, as they cannot afford the additional time off from work. The practice, he wrote, is “part of a joint conspiracy by the traffic courts and the police, whose purpose, as is well-known, is to extract from you that celebrated declaration: ‘Your honor, I cannot afford to miss another day of work. I confess’ to the charge.”

This statement prompted the Bar Association to file disciplinary charges against Nir for conduct unbecoming a lawyer. Five years later, the disciplinary court finally got around to convicting him, and Nir’s two appeals took a further five years. Because of this excessive delay, the first appellate court revoked the fine the original court had imposed, leaving Nir’s sentence as a mere reprimand.

But despite the negligible sentence, the Supreme Court’s decision to uphold Nir’s conviction is troubling. The court ruled that the conviction was justified because Nir’s statements constituted “defamation of the court,” and therefore exceeded both “the bounds of legitimate criticism” and even the bounds of the merely “impolite” or “inappropriate.”

Nir’s statements are not protected by the principle of freedom of expression, the justices wrote, because “they impugn the judges’ image, their honesty, their fairness, their integrity and their motivations.”

THIS VERDICT is particularly striking because the court – to its great credit – has generally championed the citizen’s right to criticize other branches of government. Indeed, freedom of expression in Israel is to a large extent the court’s creation: It has never been anchored in written law.

Yet the very principle that the court uses to justify this freedom in other cases – that criticism, even if harsh, is essential for a healthy, functioning democracy – applies equally to the court system. The practice Nir attacked, for instance, undoubtedly affects many citizens. Is the system truly well served by refusing to consider his criticism – even if it is strongly expressed?

It is precisely because the judiciary – like the executive and the legislature – has the power to affect people’s lives that it should never be immune from criticism. But such immunity is doubly inappropriate in Israel, where the courts, in addition to their traditional functions, are also deeply involved in the burning social and political issues of the day. It would require a breathtaking amount of cognitive dissonance – or simple hypocrisy – to argue that harsh criticism of the Knesset’s controversial decisions is acceptable, but harsh criticism of the judiciary’s controversial decisions on the same topics is not.

The court claims that just such a double standard is justified, because public faith in the judiciary is essential for a functioning court system. Yet, in the long run, the suppression of criticism is one of the surest ways to undermine such faith. If public trust is the goal, it would be far better served by a willingness to listen to complaints, and take steps to correct those that seem justified.

Nobody likes being criticized, and lashing out at one’s critics is a very normal human response. But that is precisely why democracies do not ordinarily grant public figures the right to fine or imprison their critics. It is time to stop making the judiciary an exception to this rule. The repeal of the law against defamation of the courts is long overdue.

 

 

 

נספח ב’

 

ע”פ 5621/04

 

 

בבית המשפט העליון בירושלים

 

המערער: אלכסנדר טרסוב,

 

ע”י ב”כ עו”ד שירית אורון-וייסבורד ו/או אילון אורון ו/או אלעד שור ו/או אסף אורון, קיבוץ גלויות 34, ת”א 66550

 

          נ           ג           ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

 

הודעת ערעור

 

על החלטת כב’ השופטת א’ שדמי, מבית משפט השלום (תעבורה) בת”א-יפו, מיום 8.6.04 שלא לפסול את עצמה מלהמשיך ולדון בתיק פל 32/03.

 

ההחלטה הגיעה לידיו של המערער רק ביום 10.6.04.

 

 

נימוקי הערעור

 

1.      המערער הגיש לכב’ ביהמ”ש סיכומים בכתב לעניין הכרעת הדין. סיכומים אלה הם מפורטים ביותר (9 דפים, 6 ראשי-טענות ו-4 נספחים – העתק מצורף).

 

2.      כבר מקריאתה של הכרעת-הדין (העתק מצורף) נראה כי כב’ השופטת לא התייחסה אליהם, באשר אין בהכרעת-הדין אלא חזרה דה-פאקטו על סיכומי התביעה (העתק מצורף), ולא התייחסות אפילו לנימוק אחד מסיכומי המערער.

 

3.      בדיעבר נראה כי כב’ השופטת אפילו לא פתחה את הסיכומים וממילא גם לא קראה אותם (פרטים בתצהיר המצורף להודעת-ערעור זו).

 

4.      המערער, בדחילו ורחימו, ומתוך כוונה שלא לפגוע בכבודה של השופטת, ביקש עיון-מחדש בהכרעת-הדין (העתק הבקשה מצורף), אולם כב’ השופטת דחתה את הבקשה בהחלטה בת 4 מלים, החלטה שאפילו משפטנים אינם מסוגלים לרדת לפשרה (העתק מצורף).

 

5.      בהחלטה האמורה כב’ השופטת אפילו לא מנסה לומר כי היא קראה את סיכומי המערער, ועל כך אמרינן שתיקה כהודאה דמיא.

 

6.      המערער, אשר ראה בהכרעת הדין משום חוסר התייחסות לסיכומיו כולם, וממילא גם לעניינו, ביקש מכב’ השופטת לפסול את עצמה (העתק הבקשה מצורף), אך בהחלטתה, נשוא ערעור זה (העתק מצורף), חיזקה כב’ השופטת את הרגשתו נשאין התייחסות לעניינו:

 

“אין בנימוקי הבקשה עילה לפסילתי עם מתן פסה”ד יהיה הנאשם רשאי לערער כחוק”.

 

בהחלטה זו – אשר המובאה דלעיל היא נוסחה המלא – יש חוסר התייחסות מובהק, משום שגם היא לא מתייחסת לטענת חוסר-ההתייחסות, המתבטאת בכך שכלל לא קראה את סיכומי המערער.

 

7.      מעבר לאמור, ההחלטה הזאת גם שגוייה לגופה, משום שלפי הפסיקה הקיימת אין “פסלות בדיעבד”, וממילא הפגם לא יוכל לבוא על תיקונו בערעור ה”רגיל” על הכרעת הדין (ור’ גם סע’ 148 לחסד”פ (“טענת פסלות לא תישמע ולא תשמש נימוק לערעור, אלא בהתאם להוראות סעיפים 146 ו-147”).

 

8.      כאשר שופט מרשיע נאשם בלי לקרוא את סיכומיו, אות היא כי התגבשה בליבו דיעה קדומה, דיעה עויינת, נגד הנאשם, שאם לא כן – מה עניין לו להסתפק בסיכומי התביעה, ולא לקרוא את סיכומי ההגנה?

 

9.      הנזק הנובע מגישתה החד-צדדית, לכאורה, של כב’ השופטת אינו ניתן לתיקון בערעור “רגיל” גם משום שבענייני אמון בעדויות ערכאות הערעור אינן נוטות להתערב, וגם לאור סע’ 148 הנ”ל.

 

10.  ערעור זה לא מבוסס על תחושותיו הסובייקטיביות של המערער, אלא על מימצאים פיזיים המפורטים בתצהיר המצורף, והמוכיחים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי כב’ השופטת אכן לא נגעה כלל בסיכומי המערער, לא פתחה אותם, וממילא לא  עיינה בהם.

 

11.  אשר על כן מבוקש לקבל את הערעור הזה, ולהורות כי כב’ השופטת א’ שדמי תפסול עצמה מלהמשיך ולדון בתיק נשוא הערעור הזה.

 

 

אלעד שור, עו”ד

 

ב”כ        הנאשם

 

 



תצהיר

 

אני הח”מ, שמחה ניר, עו”ד, לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת, וכי יהיו צפויים לי העונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהיר:

 

1.      אני ייצגתי את מר אלכסנדר טרסוב, הנאשם בתיק בתיק פל 32/03 של כב’ ביהמ”ש לתעבורה בת”א-יפו, עד אשר כב’ ביהמ”ש, על סמך מידע אשר לא הוצג בתיק ואשר לא ניתן לי להפריכו, מנע ממני להמשיך ולייצג את מרשי. יחד עם זאת המשכתי ללוות את התיק, הן מכוח מחוייבותי החוזית והן מכח מחוייבותי המוסרית כלפי הנאשם, מרשי.

 

2.      ביום 12.5.04, בראותי לראשונה את הכרעת הדין בתיק בתיק פל 32/03 של כב’ ביהמ”ש לתעבורה בת”א-יפו, היה לי ברור כי אין שום קשר בינה לבין הסיכומים שהוגשו באותו התיק (אשר הייתה לי יד בעריכתם).

 

3.      כדי לאשש – או להפריך – את חששותי בעניין זה ביקשנו, עו”ד אלעד שור ואני, את התיק מידיה של כב’ השופטת ארנה שדמי, אשר דנה בתיק.

 

4.      במעמד עו”ד שור בדקתי את התיק, וזה מה שראיתי:

 

1.      בצד ימין, עם הכתוב כלפי מעלה, הפרוטוקול, הכרעת הדין והפרוטוקול של הישיבה שלאחר הכרעת הדין;

 

2.      בצד שמאל, גם כן עם הפנים למעלה, הסיכומים אשר הגיש הנאשם (העתק הדף העליון מצורף ומסומן כנספח “א”), ומעליו ייפוי-הכוח של הסניגורים אשר באו אחרי (כל אלה מעל חומר קודם, אשר אינו רלוואנטי לענייננו).

 

3.      כל הדפים של סיכומי הנאשם היו מהודקים, בנוסף לסיכה המקורית (מסומנת “1” על גבי נספח “א”) גם בסיכה נוספת (מסומנת “2”, שם), אשר, ככל הנראה, הינה פרי ההידוק שנעשה במזכירות (כנראה עם פתק ברוח “כבוד השופטת, סיכומי הנאשם לעיונך”, ואכן, מצפייה בצורת העבודה של מזכירתה של כב’ השופטת א’ שדמי ראיתי שכך היא נוהגת לצרף דברים.

 

המצורף כנספח “ב” משקף את מצב התיק, כשהוא פתוח (בלי ייפוי-הכח הנ”ל), והסימונים “1” ו-“2” זהים לאלה שבנספח “א”.

 

4.      הסיכה הנוספת (“2”) תקועה באופן רופף, כנראה פרי הידוק במכשיר לא-תקין, כך שרק “רגל” אחת (הקצה התחתון) עוברת את כל הדפים, אבל גם אותה “רגל” הייתה תקועה בדפים כך שרק כחצי מ”מ ממנה (ואולי אף פחות) בולט מהצד השני של הסיכומים, כך שדי בנגיעה לא-זהירה קלה ביותר כדי להפריד בין הדף האחורי לבין השאר, דבר המלמד שהסיכומים האלה כלל לא נפתחו (והם גם נראו “מגוהצים כביום היוולדם”).

 

הבדל ה”פוזיציה” של הסיכה “2” בנספחים “א” ו-“ב” מראים עד כמה רופפת הסיכה הזאת.

 

5.      אחרי שהרמתי את ייפוי-הכח הנ”ל צילמתי את התיק במצבו כפי שהיה (נספח “ב” הנ”ל), וכן את הסיכומים מצידם האחורי, כמצבם בתיק (העתק מצורף ומסומן כנספח “ג”; קצה הסיכה הוא הנקודה המסומנת “3”, שם).

 

6.      גם בצורתם החיצונית נראו הסיכומים כפי שנראים דברים כאלה לפני שקוראים בהם.

 

5.      כל הצילומים נעשו בנוכחותו של עו”ד שור.

 

 

שמחה ניר, עו”ד

 

אני הח”מ, ………………………………………, עו”ד, מאשר כי היום, 6.04 ……., הופיעו בפני שמחה ניר, עו”ד, המוכר לי אישית, ולאחר שהזהרתיו כי עליו לומר את האמת, וכי יהיו צפויים לו העונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן, אישר את נכונות הצהרתו, וחתם עליה בפני.

 

………………………………., עו”ד

 

 

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר