בן שבעים וחמש שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45376

שמחה ניר, עו”ד 15.06.2014 20:01
בן שבעים וחמש שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני - שמחה ניר

 

מתי אתלה את הנעליים – התשובה בפנוכו


בן שבעים וחמש שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני

 

מתי אתלה את הנעליים – התשובה בפנוכו

 

שמחה ניר, עו”ד

 

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

 

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

 

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

 

15.6.2014

 

בן שבעים וחמש שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני.

 

כמעט 50 שנה אני לוחם לבדי למען טוהר המשפט והמינהל הציבורי במדינת ישראל, כאשר טוהר המשפט עומד במרכז האג’נדה שלי, וכל השאר נגזר ממנו.

 

כל השאר נגזר מטוהר המשפט, משום שמערכת משפט מושחתת ומסואבת משחיתה כל חלקה טובה, ונותנת הכשר-בג”ץ לכל המושחתים והמסואבים, ואילו מערכת משפט טהורה ונקיית-כפיים לא תשאיר אבן-על אבן בחתירה לניקיון-הכפיים בכל המגזרים האחרים.

 

ומה, בסך-הכל, אני מבקש מהשופטים? שיתייחסו לכל הטענות והראיות, ושלא יתעלמו מכאלה אשר אינן מתיישבות עם התוצאה עליה הם החליטו מראש. שלא “יצפצפו על בני אדם”, כלשונו של הד”ר מישאל (“מישה”) חשין הצעיר, לפני שהוא עצמו התיישב על כורסת השופט ה”עליון”, הסתאב כמו חבריו, ובעט מהמקפצה בכל מה שהטיף לו עד אז?

 

כל המאבק שלי בשופטים מתחיל ונגמר בנקודה האחת-והיחידה הזאת: החובה להתייחס לכל הטענות. היושר האינטלקטואלי של השופטים.

 

והלא תשאלו: איך זה שמאבק אשר מתחיל ונגמר בנקודה אחת ויחידה מסלים לכדי “מלחמת עולם” כפי שאני נמצא בה?

 

התשובה נעוצה בכך ששופטי ישראל לא סובלים את הביקורת, ומכים ללא ריסון בכל מי שמבקר אותם.

 

והם חשבו שאם הם יכו בי אני אשתוק, אז אני לא שותק, והם מכים עוד, ואני מגיב עוד, והם מכים ואני מגיב, “וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף”, כלשונו של המשורר האהוב עלי, יהודה עמיחי ז”ל.

 

האם השופטים מכחישים את מה שאני טוען כנגדם כבר כמעט 50 שנה?

 

לא רק שהם לא מכחישים, אלא שהם גם מודים בכך, מהמקפצה: מותר לנו שלא להתייחס למה שאנחנו לא רוצים להתייחס.

 

קראו את המחזה מי רצח את אהרן ברק, ותבינו איך הדברים מתנהלים. תבינו איך יכולה “מערכת המשפט הטובה בעולם” – מסכן העולם! – יכולה להרשיע אותך ברצח, כאשר אתה מביא את ה”נרצח” אל דוכן העדים, והוא מעיד כי הוא חי, נושם ובועט, “מגמר לידתו ועד לרגע הזה ממש”.

 

אז בגלל המאבק שלי למען היושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל הוציאו אותי ממקצוע עריכת-הדין. בשם “רמתו וטהרו של מקצוע עריכת-הדין” (סע’ 1 לחוק לשכת עורכי הדין – להלן: חלע”ה) הם אוסרים על עורכי-הדין למתוח ביקורת על “רמתו וטהרו” של מקצוע השפיטה.

 

האם מבקשי-נפשי טוענים כי אני מוריד את “רמתו וטהרו” של המקצוע?

 

באו נראה מה הם-עצמם אמרו עלי: ועד מחוז תל-אביב, אשר עד היום ממשיכים לרדוף אחרי – 11 שנה אחרי שאני עברתי למחוז אחר, ושש שנים אחרי שהם הוציאו אותי מהמקצוע – אמר עלי שאני “מקצוען”, ואילו ערכאות ה”משמעת” של הלשכה אמרו עלי שאני – שימו לב היטב:

 

“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.

 

ובית המשפט העליון אימץ את הקביעה הזאת, כדי ליצור את הרושם המזוייף שהוא לא דופק אותי בנפש חפצה, אלא רק משום שהוא “מוכרח”.

 

ודוקו: זה לא מה שאני אומר על עצמי, ולא מה שמוקירי אומרים עלי – אלא מה שמבקשי-נפשי עצמם אמרו עלי!

 

אז אני אמשיך להאמין בצדקת דרכי ולפעול בכל נימי נפשי לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתי האישית.

 

בן שבעים וחמש שנים אנוכי היום, ומה שנותן לי את הכוח הוא האמונה בצדקת דרכי, והאמונה החזקה עוד יותר שאני אראה את מטרותי מתגשמות במהרה בימינו, אמן.

 

עד כמה יכול אדם להמשיך ללא ליאות?

 

במערכת המשפט בישראל שופט פורש מהכהונה בגיל שבעים שנים ושלושה חודשים. זה לא משום שבגיל הזה הוא כבר לא מתפקד, אלא מהחשש שהשתן יעלה לו לראש יותר מדי.

 

הבעייה היא שאם שופט מתחיל את הקריירה שלו בגיל 28, הוא תקוע במערכת כמסמר-ללא-ראש, ומרוב חלודה צריך לשרוף את כל המערכת כדי להוציא אותו משם.

 

לי אין שררה, וממילא השתן לא יכול לעלות לי לראש, ונשאלת השאלה עד מתי אמשיך לשאת בעול.

 

התשובה הראשונה שהייתי נותן היא כל עוד יהיה לי הכוח לעשות זאת.

 

אבל, במחשבה שנייה, שאלתי את עצמי עד כמה, ועד מתי, יכול וצריך אדם לפעול בכל נימי נפשו לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית, גם אם הוא מאמין בצדקת דרכו, וזאת כאשר הציבור – זה שבוחר את מחוקקיו ולא שותק כאשר הם, מצדם, נותנים לבעלי-שררה מושחתים את הכוח לפגוע במי שמותח עליהם ביקורת?

 

מצד אחד אומרים לי הקולות אשר בתוכי שמחה תמשיך, תראה להם מי אתה.

 

מצד שני אני שואל את עצמי מדוע שלא אתן לציבור להתבשל במיציו-הוא, ואני את תרומתי למין האנושי כבר נתתי?

 

והפשרה שאני עושה עם עצמי היא שאני “תולה את הנעליים” שלי ביום 16.10.2023, היום בו תפרוש מנשיאות ביהמ”ש העליון הגראציה אסתר חיות, אחרונת המושחתים שהיה לי ה”כבוד” המפוקפק “להכיר” אותם.

 

בתאריך זה היא תגיע לגיל 70, ואם שיטת הסניוריטי המשוקצת תחזיק מעמד – וחוששני כי כך יהיה – היא תיכנס ללשכת נשיא ביהמ”ש העליון ביום 26.10.2017, היום בו תפרוש מהתפקיד הזה הגראציה מרים נאור, מושחתת לא פחות.

 

אם חיות תפרוש קודם, אפרוש יחד איתה, ובלבד שלא אפרוש לפני ה-15.6.2019, היום בו אגיע לגיל 80, כי אני עדיין צעיר, ועוד כוחי במתני.

 

מה אעשה לאחר הפרישה? אולי אחזור לתחביבים הישנים, צילום – אותו זנחתי לפני למעלה משלושים שנה, או טיסנאות, ממנו פרשתי לפני למעלה מחמישים שנה.

 

ואולי אתרכז בכתיבת דוקודרמות, דבר שהייתי רוצה לעשות יותר גם כיום, אבל, כמו שאמר משוררנו חיים נחמן ביאליק, עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה.

 

ויש לי, אם ממש “יגרד לי בידיים”, יש לי גם תעודת חרט סוג ג’ של משרד העבודה.

 

אהרן ברק אמר “אחרי שהמסך יירד, לא תשמעו ממני”, והוא עמד בדיבורו, במידה חלקית, אבל אני לא אומר זאת, כי אתם תשמעו ממני כאשר יהיה צורך בכך.

 

וכמובן שאם אקרא לשירות האומה, כשר המשפטים, למשל, אבוא גם אחרי מאה ועשרים, כי אני עדיין צעיר, ועו”ד כוחי, וגו’.

 

שמחה ניר, ארה”ב

 

מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים / חיים נחמן ביאליק

 

“מֹשֶׁה מֵת יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס”

 

 

קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה;

 

עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

 

 

רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –

 

וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.

 

 

רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –

 

וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים.

 

 

אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי הַנֶּחֱשָׁלִים,

 

שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל-הַחֲלָלִים!

 

 

יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל-צְרֹרוֹתָם,

 

שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.

 

 

יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,

 

דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

 

 

עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים

 

עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים.

 

 

וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּשְׂמַח אֱלֵי-גִיל לִשְׁלֹחַ

 

בָּרִאשׁוֹנָה אוֹר עַל-פְּנֵי דוֹר כַּבִּיר כֹּחַ.

 

 

וּבִתְרוּעָה יַצְהִיל גַּם-הַדּוֹר רִאשׁוֹנָה

 

פָּנָיו לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ וַהֲדַר גְּאוֹנָהּ.

 

 

קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶת-הַשְּׁמָמָה!

 

אַךְ אַל-יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!

 

 

פֶּן-צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –

 

אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו!

 

 

אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר:

 

לֵךְ! הַיּוֹם אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר!

 

 

לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם –

 

לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם!

 

 

לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים –

 

בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!

 

 

כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם,

 

עוֹד לֶאֱלֹהַ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם.

 

 

וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי הַצִּיָּה –

 

תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה-פִיָּה.”

 

 

וְעַל-פִּסְגַּת נְבוֹ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּא,

 

נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַךְ הַקְּרָב,

 

יַעֲמֹד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן יִתֵּן קוֹל

 

עַל-רֹאשׁ צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.

 

 

קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה, עֱזוּז,

 

דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ;

 

גַּם-הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר הָרֵיק,

 

עוֹנֶה אַחֲרָיו: “יִשְׂרָאֵל! קוּם רֵשׁ!”

 

 

וּמִלְּמַטָּה כַּכְּפִיר, עַם עֲלוּמִים וּדְרוֹר,

 

מַחֲנֶה כָבֵד כְּחוֹל שְׂפַת הַיָּם,

 

הַקְשֵׁב יַקְשִׁיב בְּדִמְמַת קֹדֶשׁ לַקּוֹל

 

הַמִּתְפּוֹצֵץ עַל-רָאשֵׁי הָעָם.

 

 

וּכְבָר תָּקְעוּ בַחֲצֹצְרוֹת לַמַּסָּע, וּכְבָר

 

רַד מִפִּסְגַּת נְבוֹ גַּם-הַשָּׂר –

 

וּמַדּוּעַ לֹא-יִסַּע יִשְׂרָאֵל? עַל-מָה

 

נִצָּב דּוּמָם כְּפוּף-רֹאשׁ מוֹל הָהָר?

 

 

אֶת-מָה יֵצַר עֲזֹב לוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה?

 

מַה-מְּשׁוֹטְטוֹת עֵינָיו בַּגָּיְא?

 

לָמָּה דוּמָם תִּבְכֶּינָה, תִּטֹּפְנָה? אֶת-מִי

 

תְּבַקֵּשְׁנָה עַל רֹאשׁ הַר-נְבוֹ?

 

 

הֵן מְבַקְשׁוֹת אֶת-מֹשֶה, אֶת-מֹשֶה הַמֵּת!

 

וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם

 

כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִישׁ הָאֱלֹהִים,

 

אֶל-מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם.

 

 

תשרי, תרנ”ז.

______________

 

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

 

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר