הוצתה מכוניתו של פרקליט בכיר? אני לא מופתע (וגם לא מתרגש!)


הוצתה מכוניתו של פרקליט בכיר? אני לא מופתע (וגם לא מתרגש!)



שמחה ניר, עו”ד
11.11.2013 23:48


שפכתם את דמו!

שפכתם את דמו!


היינו בסרט הזה הרבה פעמים, אבל באמצעים משטרתיים אי אפשר להשיב את אמון הציבור בשופטיו ופרקליטיו *** נחוץ שר משפטים מזן אחר לגמרי




“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא


המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים


בסרט
הזה כבר היינו, לא פעם ולא פעמיים


שופט בישראל נרצח, שופט אחר מכוניתו הוצתה, נעל נזרקה על
נשיאת ביהמ”ש העליון בעת דיון, כדורי אקדח הונחו במעטפה על מפתנו של שופט, איומים
על שופטים בכתב ובעל-פה, ומה לא.


שופטים רבים מאובטחים 24/7. נשיאי ביהמ”ש העליון
מקבלים אבטחה גם כ”סמל סטאטוס” – אוי לאותו הסמל ואוי לאותו
ה”סטאטוס”.


עכשיו הוצתה מכוניתו של פרקליט בכיר, והפטפטת הרגילה חוזרת
על עצמה: “חציית קו אדום”, “פגיעה בשלטון החוק”, “אנו
דורשים ממשטרת ישראל …”, “משטרת ישראל תעשה הכל כדי לתפוס את הפושעים
ולהעמידם לדין”…


אבי
דיכטר הקשקשן
אומר כי “צריך להילחם בעבריינים האלה כמו בטרור”.


בואו נניח שמשטרת ישראל אכן תילחם בהם “כמו
בטרור”, תאתר אותם אחד-אחד, תשלים את חקירותיה, הם יועמדו לדין, ויבואו על
עונשם.


בסרט הזה כבר היינו אלף פעמים ואחת, והדבר חוזר על עצמו שוב
ושוב.


מי
נשתנה?


האם החברה בישראל הפכה אלימה יותר במשך השנים?


אני בספק רב. עם לא משנה את הרגליו ואת אופיו מהיום-להיום,
ואפילו לא במשך כמה עשרות שנים שהם תקופה זניחה בתולדותיו של עם.


יחידים יכולים לשנות את הרגליהם ואת התנהגותם. על כך מבוססת
כל תורת הענישה, ולפעמים, כן, לפעמים, זה גם עובד.


גם קבוצות-אוכלוסייה מצומצמות, המונות עשרות, מאות ואולי
אלפים, עשויות לשנות את דרכיהן – לרוב בעקבות טראומות כלשהן הנוגעות להן עצמן, או
ליחידים שבהן.


שופטי ישראל לא למדו שום דבר מהטראומות אותן הן חוו, וחלקן
מתוארות לעיל.


שופט ביהמ”ש העליון בארה”ב, Thurgood Marshall אמר:


The
legal system can force open doors, and sometimes even knock down walls, but it
cannot build bridges. That job belongs to you and me.


מי משופטי ישראל מסוגל לומר דברים כאלה – אפילו מן השפה
ולחוץ?


לא, זה יהיה לחוץ מאוד-מאוד.


שופטי ישראל יודעים להתבכיין על אובדן אמון הציבור, ולהאשים
בו את כל העולם – חוץ מאשר את עצמם. הם היו, בנפש חפצה, רוצים להחליף את הציבור,
אבל, אהה … זה לא ממש מתאפשר, משום שהציבור לא ממש משתוקק להתחלף.


לבנות גשרים? הם לא יודעים אפילו רצו, והם לא רוצים – אפילו
ידעו.


במדינת ישראל מסתובבים אלפים, רבבות ומאות אלפים איש ואישה
שנדפקו עי בתי המשפט ו/או ע”י לשכות ההוצאה לפועל, והם ממורמרים ואובדי-עצות.


זה לא אומר שכולם הפסידו במקום בו הם היו צריכים לזכות, אבל
זה אומר שהשופטים לא עושים כל מאמץ לשכנע את הצד המפסיד שהם עשו את מלאכת
במקצועיות, בחריצות – וביושר.


למעשה ההיפך הוא הנכון: הם יעשו הכל כדי שתצא ממורמר כדי
שבפעם הבאה אפילו לא תחלום לבוא אליהם שוב. הם מ-פ-ח-ד-י-ם!


הם מדברים על אמון הציבור, אבל בורחים ממנו כמפני האש
הלוחכת.


הם יודעים שאם ל-100% מהציבור יהיה 100% אמון ב-100%
מהשופטים, הם יוצפו בתביעות, בערעורים, בעתירות, ובכפירות במשפטים הפליליים.
ניסיונותיהם של השופטים להביא מתדיינים לפשרה יעלו כולם בתוהו, משום שלמתדיינים –
משני צידי המתרס המשפטי – יהיה אמון מלא ומוחלט, אמון של 100%, בשופטים, ומי
שמאמין בצדקתו ומאמין בשופט, הוא יילחם עד הסוף.


מה עושה אדם ממורמר, אשר אין לו מה להפסיד?


אם הוא יודע לכתוב, הוא מקים אתר, ובו הוא
“מכניס” לשופטים באבי-אביהם – כמו, למשל, לאליקים
רובינשטיין
, יחד עם חבריו סלים
ג’ובראן ויורם דנציגר, השקרנים חסרי-הבושה
.


ואם הוא לא יודע לכתוב, הוא יכול ללכת להפגין – אבל ההפגנות
נגד מערכת המשפט נתקלות בשרי משפטים אשר “יש להם אמון מלא במערכת
המשפט”.


סופרלטיבים, כידוע, לא עולים כסף, ומי ששופטים
ערלי-אוזן-ולב לא שדדו את ביתו, לא ניתקו אותו מילדיו ולא הרסו אתה משפחתו – הוא
לעולם לא יבין זאת


ואם מי שכבר אין לומ מה להפסיד, והוא לא יודע לכתוב,
ומההפגנות הוא כבר התייאש, מה נשאר לו?


נשארו לו עדיין כמה אופציות (עם אופציות-ביניים, כמובן):


האחת – להתאבד, וחבל שלא נעשתה סטטיסטיקה על שיעור ההתאבדות
כתוצאה מערלות-הלב של שופטים (ובמיוחד, ככל הנראה, שופטי בתיהמ”ש למשפחה),
ושל רשמי הוצל”פ אשר – בשותפות עם עורכי-דין של הבנקים – גונבים בשיטתיות
מיליארדי שקלים בשנה מכספי החייבים (כן, אני מתכוון גם לעמיעד
רט הגנב
, שלא העז לתבוע אותי על
לשון-הרע, למרות שכיניתי אותו “גנב” בתריסר פרסומים, לפחות, אבל הוא לא
היחיד);


השנייה – לזרוק נעל על נשיאת ביהמ”ש העליון – כן, כן
… “נעל בפרצופה של מערכת המשפט”;


השלישית – להצית מכוניות של שופטים;


והרביעית – לרצוח שופט.


כן, כן … בכל הסרטים האלה כבר היינו, ותמיד הבטיחו לנו
“להילחם עד חורמה” בפושעים, ויכול להיות שבאמת הם נלחמו “עד
חורמה” בפושעים – ואף יכלו להם – אבל ב”מבחן התוצאה דבר לא נשתנה.


וזה לא שהציבור לא משתוקק לשופטים שאפשר להאמין בהם, ולבטוח
בהם.


לפני כעשר שנים המצאתי, ממוחי הקודח, סיפור על פגישה
בין צמרת המשפט לבין מערכת האתר של קימקא
,
פגישה בה גילתה המערכת הבנה
לצורך בבניית גשרים אל הציבור, ובסיומה גם יצא מסמך משותף אשר פתח דף חדש ביחסי
הציבור ושופטיו.


משפרסמתי את הדבר קיבלתי פניות רבות מאנשים אשר גילו עניין
במסמך הזה, ללמדך שהציבור אכן משתוקק ליחסים ראויים עם שופטיו, אבל אנחנו יודעים
שהם מפנים לו עורף.


האירוע האחרון לא היה התנכלות לשופט, אלא לפרקליט בכיר
מפרקליטות מחוז ת”א, אשר מכוניתו נשרפה, וגם זה חלק מהתמונה, משום שפרקליטים
רבים שוכחים שהם משרתי הציבור, ושהם חייבים בהגינות גם כלפי הנאשמים, וכדי להשיג
הרשעה (או “ניצחון ליטיגאנטי” במשפטים לא פליליים) הם יעשו כל תרגיל
מסריח, אפשרי או בלתי אפשרי – והשופטים, איך לא, משתפים פעולה ומדקלמים מילה-במילה
את מה שהפרקליט מחנטרש.


במצב-הדברים הזה, השנאה לשופטים והשנאה לפרקליטים חופפות
זו-לזו, והשאלה מי יהיה הבא שייפגע תלוייה, במקרים רבים, בזמינותו של הקרבן.


כך היה, אגב, ברצח השופט עדי אזר ז”ל: למי שרצח
אותו לא היו חשבונות אישיים איתו, אבל הוא היה המטרה הנוחה, הזמינה ביותר, שהייתה
לרוצחים, ובכל הוא נבחר “לייצג” את מערכת המשפט, ולשלם בחייו עבור
אטימותם של השופטים כולם – כיחידים וכציבור.


אמרתי
לכם שיהיה כך, ולא אביתם שמוע!


בשנת 2000, לפני י”ג שנים, במאמרי המעולה (והצנוע, לא
לשכוח!) אהרן
ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה – על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת
המשפט
, הסתכנתי בתחזית:


מערכת
המשפט אינה מוכנה לקיים בביתה
פנימה בדקבית ראוי ונוקב. מי שלא מוכן לקיים
את בדק
הבית הזה, מי שסבור כי אמונו של הציבור במערכת המשפט מחוסן מפני שחיקה, עשוי לחטוף מכה אנושה וכואבת, ולקום בוקר אחד עם
כאבי
גב נוראים. זה יכול להיות תוך שנה, וזה יכול להיות תוך
חמש שנים
,
אבל זה יכול להיות עוד לפני
שהדברים הכתובים כאן יראו אור
.


אותה מכה אנושה וכואבתשאני צופה למערכת
המשפט יכולה להתבטא באחת מאלה
(לא רשימה ממצה):


א.    ניסיונות לשחד שופטים, חלקם יצלחו וחלקם לא;


ב.    פגיעה בשופטים, כולל רצח;


ג.     התאבדות של יחיד או של קבוצה עם גילוי מחאה פומביים על אטימות וחוסר צדק
במערכת
;


ד.    חאראקירימוסרי: התפטרות של שופט
המלווה בהתנצלות פומבית
בשם מערכת המשפט
לדורותיה
“, יחד עם הכאהעלחטא, בין על חזהושלו, בין על חזם של אחרים (“עם שופטים כאלה
איני מוכן לשבת יחד
“);


ה.    חאראקירי ממש: התאבדות של שופט, מלווה באותה הכאהעלחטא.


אין
זו הפעם הראשונה שאני אומר את הדברים האלה
.
אמרתי
אותם אפילו בהליכים בבית המשפט העליון

ואין
שומע
.


אבל
הכתובת
, רבותי, כבר על הקיר, ואםוכאשר הדבר יקרה, אל תגידו לא שמענו, לא הוזהרנו.


והנה, קיבלנו רצח שופט תוך פחות מארבע שנים, התאבדות של
שופט תוך כתריסר שנים, התפטרויות של שופטים המלוות ביקורת על חבריהם (שלי טימן:
“ישנם שופטים שלא מכירים את המילה זיכוי”), “נעל בפרצופה של מערכת
המשפט”, שופטים שלא זזים בלי אבטחה צמודה (וחלקם זוכים גם לאבטחה
“מוגברת”), ומה לא – הכל ל”תפארת” מדינת ישראל, ומערכת המשפט האוטיסטית
שלה.


אז תמשיכו, כוהני המימסד המשפטי, בדרככם, תמשיכו לצפצף
ולקשקש על “אמון הציבור”, תמשיכו להילחם ללא ליאות בביקורת עליכם במקום
להקשיב לה, תמשיכו לרקוד טאנגו עם עצמכם, ותמשיכו להתבכיין ולהילחם “עד חורמה”
במבקריכם – בטענות שדופות ומצוצות-מן-האצבע על “סגנון” – ובמבקשי-נפשכם
באמצעים משטרתיים (רצוי כשרים, שאם לא כן אתם רק תוסיפו שמן למדורת חוסר-האמון
בכם.


אחינו בני ערב אומרים “יד אחת לא מוחאת כפיים”,
אבל זה בדיוק מה שאתם עושים: אתם מוחאים כף לעצמכם, אתם רוקדים לצלילי עצמכם על
הטיטאניק הטובעת.


אתם חיים את ימי פומפיאה האחרונים.


תזכרו
מה שאמרתי לכם


והנה, שופטי ישראל, לאחר שניסו לאסור על קיום הפגנות מול
בתיהם של השופטים, עכשיו
הם מבקשים גם לחסום  אתרי אינטרנט, ואפילו
להסיר אותם כליל…


אבל הם ממשיכים לומר כי הם “זקוקים” לביקורת,
ו”מקבלים אותה באהבה, למרות שברון-הלב ועגמת-הנפש. שקרנים, שקרנים,
שקרנים!!!


מה נשאר לכם עכשיו לעשות? להמשיך לצפצף על אמון הציבור,
ולחכות עד לפעם הבאה, שתבוא תוך שנה-שנתיים.


ותזכרו שאמרתי לכם.


תחת הכותרת מתגעגעים
לזוסמן, מתגעגעים לשמגר
,
הסתכנתי בתחזית נוספת:


אתם יכולים לצחוק “כאוות רצונכם”,
אבל אני צופה שמערכת המשפט בישראל, במתכונתה הנוכחית, תקרוס טוטאלית לכל המאוחר
בתוך 10 שנים, דהיינו עד ערב יום כיפור, התשע”ו, אם לא תשעו לאזהרותי.
תזכרו שאמרתי לכם.


ותזכרו גם את האמירה הידועה: כאשר אנשים
קטנים מטילים צללים גדולים, זה סימן שהשמש שוקעת.


עד למועד שנקבתי, יום כיפור התשע”ו (22.9.2015), שעה 1330, נותרו 679 ימים, ובינתיים מערכת המשפט עושה הכל כדי
שתחזיתי תתאמת.


ותזכרו שאמרתי לכם.


אשיבה
שופטינו כבראשונה


כפי שכבר הזכרתי לעיל, לפני כעשר שנים המצאתי, ממוחי הקודח,
סיפור על פגישה
בין צמרת המשפט לבין מערכת האתר של קימקא
,
פגישה בה גילתה המערכת הבנה
לצורך בבניית גשרים אל הציבור, ובסיומה גם יצא מסמך משותף אשר פתח דף חדש ביחסי
הציבור ושופטיו.


היום אני מציג את עצמי כשר המשפטים הבא של מדינת
ישראל
.


במסגרת תפקידי זה, אחד הדברים הראשונים שאעשה יהיה לכנס את נציגי
השופטים ונציגי ציבור כדי להשיב כבראשונה את אמון הציבור בשופטיו.


זה יהיה קשה, כי השופטים רוצים להשיג את אמון הציבור על
חודי הכידונים.


הם רוצים לאנוס את הציבור לאהוב אותם, אבל הם עצמם קבעו –
ובצדק – כי המחוייבות שביחסי בעל ואשתו, אישה ובעלה, לא נותנת לבעל הכשר לאנוס את
אשתו, והוא הדין גם בשופטים, אשר רואים את עצמם כאדוני הציבור – ולא כמשרתיו.


וכמו שהבהרתי בתכנית
הרפורמה שלי
, הם יקבלו ממני יותר ממה שקיבלו מכל שר משפטים אחר, אבל גם יצטרכו
לתת יותר מאשר נדרשו לתת על ידי כל שר משפטים אחר.


לתפארת מדינת ישראל.


______________


למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!


אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר