אמון הציבור והיושר האינטלקטואלי של השופטים

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36072
 
שמחה ניר, עו”ד 03.09.2011 13:20
לפי מבחני החוק והשכל הישר

 

השופטים מצהירים כי מותר להם להתעלם מטענות של בעלי-הדין *** הסקר שערכנו מגלה שהציבור נקעה נפשו משופטיו.

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

 

הקדמה

אקדים ואומר כי אם האמור במאמר הזה זה לא יזעזע אתכם, הקוראים – אפשר לסגור את המדינה ולהשליך את המפתחות לים.

בסקר דעת הקהל נשוא מאמרי זה נטלו חלק 508 משתתפים;

הסקר התייחס רק לאמון הציבור בישרם האינטלקטואלי של השופטים;

הסקר לא התייחס לגורמים אחרים לאבדן אמון הציבור בשופטיו (נפוטיזם, מוטות פוליטית, שחיתות חומרית, אקטיביזם שיפוטי, ענישה קלה מדי וכו’).

לפי הסקר נשוא מאמרי זה, נכון לעת סגירתו של המאמר הזה, 2.9.2011 (הסקר נשאר פתוח, למי שרוצה, ואנחנו נמשיך לעקוב אחריו), אמונו של הציבור הרלוואנטי בישראל בישרם האינטלקטואלי הוא “על הפנים”:

  • בקרב כלל הציבור: ל-15.55% יש אמון ביושרם האינטלקטואלי של השופטים, ואילו ל- 84.45% אין אמון ביושרם האינטלקטואלי;
  • בקרב עורכי-הדין המצב “טוב” יותר: ל- 26.35% יש אמון ביושרם האינטלקטואלי של השופטים, ואילו ל-73.65% “בלבד” אין אמון ביושרם האינטלקטואלי;
  • מאידך, בקרב הציבור הרחב, למעט עורכי-הדין, המצב מזעזע עד אימה: רק ל-11.11% יש אמון ביושרם האינטלקטואלי של השופטים, ואילו ל-88.89% אין אמון ביושרם האינטלקטואלי.

וכעת, מי שאינו מזועזע – לפחות “לכאורה” – מהנתונים האלה, יכול להפסיק את הקריאה כאן, ולעבור ל”פראבדה”.

מעט מלים טובות עלי – מפי שונאי, צוררי ומבקשי-נפשי

לפני שאגש לגופו של עניין, וכדי שתבינו עד כמה אני רציני, אומר לכם מה שאמרו עלי משנאי, צוררי ומבקשי-נפשי – כולל בית המשפט העליון – לפני שהם העיפו אותי לצמיתות ממקצוע עריכת-הדין – בשם “רמת המקצוע וטהרו”, שהם ה-raison d’être של עריכת הדין כמקצוע המוסדר ע”י החוק – כאמור בסע’ 1 לחוק לשכת עורכי-הדין.

הם אמרו עלי שאני “מקצוען” ושאני “אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית” – אמירה אשר בית המשפט העליון סמך את ידו עליה.

ודוק: זה לא מה שאני מחמיא לעצמי. זה מה שאומרים עלי שונאי, צוררי ומבקשי-נפשי!

מדוע הם העיפו אותי מהמקצוע – העניין האישי שלי הוא פחות חשוב, אבל למען מי שזה מעניין אותו אוסיף מילה או שתיים, בשולי מכתבי זה – לא על מה שעשו לי (את זה, ברשותכם, אדחה לפעם אחרת) אלא על מה שעשו לעו”ד אחר, אשר מילא נאמנה את חובתו ללקוחה, והתבטא כלפי שופט בצורה הכי מאופקת שאפשר.

מה שחשוב יותר הוא הסיבה האמיתית לאבדן אימון הציבור בשופטיו – היושר האינטלקטואלי הלקוי של שופטי ישראל, עקב-אכילס של מערכת המשפט שלנו.

כיצד מתבטא היושר האינטלקטואלי של השופט?

היושר האינטלקטואלי של השופט נמדד, לטעמי, באופן ההתייחסות לראיות וטענות שלא נוח לו להתייחס אליהן, משום שהן לא מתיישבות עם התוצאה אותה הוא סימן מראש.

  • תאר לעצמך שאתה מואשם ברציחתו – במו ידיך – של ראש הממשלה בנימין נתניהו;
  • תאר לעצמך שאתה מביא הוכחות לכך שבמועד הרלוואנטי היית עצור באבו-כביר (על עבירה אחרת, שממנה זוכית לאחר מכן – אם זה חשוב לך), וממילא לא יכולת לבצע את הפשע המיוחס לך;
  • תאר לעצמך שאתה מגדיל לעשות, ומביא לעדות את ה”מנוח” עצמו, כדי להוכיח שהוא עדיין בין החיים (וממילא אי אפשר להרשיע איש ברציחתו);
  • ותאר לעצמך שבית המשפט מתעלם מהראיות האלה, ומרשיע אותך ברצח הזה …

מה זה אומר?

  • זה אומר ש”תפרו לך תיק”, בתיזמור עם השופטים – בין בהידברות-ממש, בין ב”הבנות”;
  • זה אומר שלשופטים אין יושר אינטלקטואלי;
  • זה אומר שהם מוכנים להרשיע נאשם בידעם שהוא חף-מפשע;
  • וזה אומר שהם מושחתים, שהם חלאות-אדם.

מה אומרת הפסיקה (א): השופטים חייבים להתייחס לכל (אבל יש להתחשב בשופטים רפי-הכוח)

בהחלטתו בתיק רע”א 478/88, עו”ד דוד בקר ואח’ נ’ רונית שטרן ואח’, פ”ד מב(3), 679, אומר נשיא ביהמ”ש העליון דאז, השופט מאיר שמגר:

העובדה שטענה פלונית איננה מקובלת על דעתו של בית המשפט, אין בה, כמובן, כשלעצמה, כדי לפטור את הערכאה השיפוטית מן ההכרעה לגביה.

אכן, מלים כדרבונות, אלא ששמגר משחק כאן פינג-פונג עם עצמו, כדי להשאיר לעצמו, ולכל שופטי ישראל אלף ואחד פתחי-מילוט:

בית המשפט פועל לפי אמות מידה סבירות ועל פי שיקול דעת שיפוטי…

זה, כמובן “כללי” מדי, ולכן הוא מוסיף מיד:

… על כן, רשאי הוא גם להביא בחשבון שיש נסיבות בהן אין בכוחו של יצור-אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת-משנה העולה תוך כדי הטיעון.

שיסלח לי מאוד כבוד הנשיא (כתוארו דאז), ושיסלחו לי כל השופטים יצורי-האנוש ודלי-הכוחות, אבל כאשר בראש הסיכומים אתה מגיש להם, ממש “בכפית”, טענת-מחץ קלה-לעיכול אשר יש בה כדי לזכות את הנאשם ולייתר את הדיון בשאר הטענות וטענות-המשנה, אבל הם מדלגים על הטענה הזאת ומתישים את עצמם לדעת לא רק בשאר הטענות וטענות-המשנה, אלא גם בהערות-אגב, “מכאן ועד להודעה חדשה”, אז הטענה שאנחנו “רק יצורי-אנוש, ואין לנו כוח” אינה אמיתית, אינה כנה – ואינה משכנעת.

והיא לא משכנעת במיוחד במערכת המשפט שלנו, בה הנמקות “נחה דעתי” הן חלק מתרבות השפיטה שלה.

ומוסיף שמגר:

יש והטענות הן כה מרובות ומשקלן הסגולי כה מועט, עד שאין צורך או אין אפשרות להתייחס אל כולן.

השאלה הראשונה היא מה פירוש “אין צורך” – למי אין צורך? ומה פירוש “אין אפשרות”? האם כבוד השופט נחפז לסגור את התיק כדי לעבור לתיק אחר – וגם אותו לסגור בחיפזון?

נו, ונניח שכל הטענות, בנות-הטענה ונכדות הטענה לא עוזרות לו לטוען, אבל אחרי שלשופט – בן-התמותה, לא לשכוח! – “נגמרו” כל הכוחות, הצריכים והאפשרויות, והוא משאיר ללא התייחסות נכדת-טענה אחת אשר יש בה כדי להטות את הכף בין זיכוי לבין הרשעה ברצח, הגוררת מאסר-עולם … צריכה להיות לשופט עזות-מצח לומר ש”נגמרו לו הכוחות”, ואין לו עוד “צורך או אפשרות” לדון בטענה אשר עשוייה להציל את הנאשם ממאסר-העולם!

אם לשפוט “נגמרו הכוחות” – שיחליף כוח, כמו שאומרים בעברית: שיעשה מקלחת קרירה, שיילך לישון ויקום בבוקר צעיר ורענן.

ואגב, אני הצעתי לשר המשפטים להתקין חקיקה המאפשרת לנאשם לבודד טענות, ולדרוש התייחסות נפרדת, דבר אשר יתרום גם לעשיית-הצדק וגם לחיסכון בזמנם וכוחותיהם של בני-התמותה – אבל כבוד השר לא ענה לי.

אני ניסיתי להביא לכך גם בבית המשפט (העליון, איך לא) – וגם בית משפט נכבד זה לא טרח להתייחס לכך.

את הסבך הזה מנסה שמגר להתיר:

לשון אחר, בית המשפט מתייחס לטענות הנראות לו ענייניות ורלבנטיות …

והשאלה היא מדוע לא יאמר בית המשפט טענה זו-וזו אינה רלוואנטית, מהנימוקים האלה-והאלה?

תארו לעצמכם את הדוגמה שהבאנו לעיל, בה אדם מואשם ברציחתו – במו ידיו – של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל הוא מביא הוכחות לכך שבמועד הרלוואנטי הוא, הנאשם, היה עצור באבו-כביר, וכן הוא מביא לעדות את ה”מנוח” עצמו, כדי להוכיח שהוא, ה”מנוח”, עדיין בין החיים (ומילא אי אפשר להרשיע איש ברציחתו). נראה לו, לבית המשפט, שהראיות האלה – והטענות שעל פיהן – אינן “ענייניות ורלבנטיות”? יתכבד ויגיד כי הן אינן “ענייניות ורלבנטיות”, משום שגם אם הן נכונות – אין בהן כדי לשנות את התוצאה.

שיגיד. שיחשוף את איוולתו ואת מערומיו לאור השמש – שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר.

שיגלה יושר אינטלקטואלי.

שמגר מבין שישנה כאן בעייתיות מסויימת, ולכן הוא מוסיף כי בית המשפט –

… עושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום; …

צר לי מאוד, אבל ה”כמובן” הזה ממש לא מובן, ולפעמים בית המשפט לא רק שלא עושה “מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום”, אלא דווקא הולך סחור-סחור ועושה מאמץ רב מאוד כדי לטייח על הנקודות הרלוואנטיות, ולהסתיר את מה שלא נוח לו לחשוף לאור השמש.

אבל, כדי שלא “נתפוס אותו במילה” שמגר מוסיף ואומר:

… אולם, מובן וברור הוא כי אין כל אפשרות ממשית לדון בכתב בפרוטרוט בכל תג וכל ווריאציה המוצגת בפני בית המשפט, אם אלו אינם בעלי מהות המצדיקה זאת לפי מבחני החוק והשכל הישר.

וכדי שהשופטים רפי-הכוח לא יפרקו כל עול וישלחו כל רסן הוא מבהיר את מה שהבאנו בתחילת הפרק הזה:

לשם הסרת ספק ספיקא אוסיף כי העובדה שטענה פלונית איננה מקובלת על דעתו של בית המשפט, אין בה, כמובן, כשלעצמה, כדי לפטור את הערכאה השיפוטית מן ההכרעה לגביה;

יופי, אבל כדי שמשחק הפינג-פונג הזה יהיה מושלם הוא סוגר בעוד פינג, ועוד פונג:

אולם, הכל בתנאי שהמדובר בטענה הראויה להתייחסות עניינית מבחינת אופן הצגתה וסבירותה היחסית, אף אם בית המשפט אינו נוטה לקבל את הטענה.

הנה כי כן, מי שרוצה יקרא את העיקר שבדברים כך:

בית המשפט … עושה מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום; … העובדה שטענה פלונית איננה מקובלת על דעתו של בית המשפט, אין בה, כמובן, כשלעצמה, כדי לפטור את הערכאה השיפוטית מן ההכרעה לגביה … אף אם בית המשפט אינו נוטה לקבל את הטענה.

ומי שרוצה יקרא את הדברים כך:

בית המשפט מתייחס לטענות הנראות לו ענייניות ורלבנטיות … אולם, מובן וברור הוא כי אין כל אפשרות ממשית לדון בכתב בפרוטרוט בכל תג וכל ווריאציה המוצגת בפני בית המשפט, אם אלו אינם בעלי מהות המצדיקה זאת לפי מבחני החוק והשכל הישר. … הכל בתנאי שהמדובר בטענה הראויה להתייחסות עניינית מבחינת אופן הצגתה וסבירותה היחסית.

ומה נשאר לנו מכל אלה? על כך בפרק הבא.

מה אומרת הפסיקה (ב): השופטים לא חייבים להתייחס למה שלא מתחשק להם

העיקרון שקובע שמגר בהחלטה הנ”ל, עם הדגשה “לשם הסרת ספק ספיקא”, הוא כי –

בית המשפט עושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום,

וכי –

העובדה שטענה פלונית איננה מקובלת על דעתו של בית המשפט, אין בה, כמובן, כשלעצמה, כדי לפטור את הערכאה השיפוטית מן ההכרעה לגביה;

ורק בשורה השנייה באים ה”חריגים” וה”הקלות”, אשר באים לקראתם של השופטים בני-התמותה ורפי-הכוח.

והנה בא שופט ביהמ”ש אליהו מצא, ובדנ”פ 1970/02 (תק-על 2002(2), 1075) הוא הופך את הקערה על פיה:

בעתירתו לקיום דיון נוסף מלין העותר על כך שבהחלטתו לא נדרש בית המשפט באורח פרטני לכל אחת מן הטענות שהעלה במסגרת בקשתו לתיקון פסק הדין. בטרוניה זו אין ממש. רמת הפירוט של הנמקת החלטה עשויה להשתנות בהתאם לנסיבותיו של המקרה, ועל כל פנים, ככלל, אין על בית המשפט חובה להתייחס בהחלטתו לכל אחת מהטענות שנטענו לפניו (ראו, לעניין זה, את דברי הנשיא שמגר ברע”א 478/88 בקר נ’ שטרן, פ”ד מב(3) 679, בעמ’ 681).

ועכשיו הגיע בנפשכם: האם הכלל הוא שיש להתייחס לכל הטענות, או שאין חובה להתייחס לכל הטענות? האם שמגר באמת התכוון למה שמצא מצא בדבריו?

שתי תשובות יש לשאלה הזאת:

האחת – על פי הפסיקה: כשאנחנו רוצים להראות כמה אנחנו “נאורים” ו”שקופים”, העיקרון הוא שחייבים להתייחס לכל, אבל כאשר אנחנו רוצים לעשות עוול בלי להיות חשופים-לביקורת אנחנו לא חייבים להתייחס לשום דבר.

והשנייה – על פי המבחנים שאנחנו, הציבור, המעסיק של השופטים, מעוניין בו: היושר האינטלקטואלי מחייב את השופט לחשוף את כל שיקוליו לאור היום.

ומי שרוצה חומר נוסף, ימצא אותו במאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל.

מה אומרים נציבי התלונות על השופטים: זה לא בתחום טיפולנו!

בסעיף 3(ב) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים קבעה הכנסת כי הנציב יתמנה בידי הועדה לבחירת הנציב, “לפי הצעת שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון כאחד”, דבר אשר משמעותו היא שלשופטים יש זכות וטו על מי שישפוט אותם, בניגוד למה שהם עצמם טוענים נגדנו, שאדם אינו זכאי לבחור את שופטיו.

בחירת הנציב ע”י גוף “פריטטי” כזה כמוה כבחירת מפכ”ל המשטרה ע”י גוף שמחצית חבריו הם נציגי ציבור העבריינים (קרי: אנשי העולם התחתון), ולמי שיגיד לי איך אדוני מעז להשוות, אומר לו כי גם אנשי העולם התחתון הם “זכאים עד שלא יוכח אחרת”, אבל יחד עם זאת, כאשר מוגשת נגדם תלונה הם “נילונים עד שלא יוכח אחרת” – בדיוק כמו השופטים.

כיוון שדרושה הסכמת נשיא ביהמ”ש העליון, ברור שמי שייבחר הוא “בשר מבשרה” של מערכת המשפט – ומה יותר בשר-מבשרה של “המערכת” מאשר שופט ביהמ”ש העליון בדימוס?

וכיוון שלשר המשפטים אין שום אינטרס לריב עם נשיא ביהמ”ש העליון על “קטנות” כאלה – גם על גדולות הוא לא יריב, מחשש שיתפרו גם לו תיק – התוצאה היא שבפועל שופטי ישראל קובעים מי יברר את התלונות נגד עצמם.

נו, וכאשר על המשרה הנחשקת הזאת מתחרים יותר מבדימוס אחד (בפעם האחרונה התחרות הייתה בין אליעזר גולדברג לבין אליהו מצא), מדוע שהמבקשים את הג’וב הזה לא יתחרו ביניהם מי יהיה נחמד יותר לציבור השופטים (זה לפני הבחירה), ויספקו להם את האתנן – אחרי הבחירה?

אז הנציבה הראשונה – טובה שטרסברג-כהן – קבעה כי היושר האינטלקטואלי אינו בתחום סמכותה, ובאשר לתום-ליבם של השופטים – כי היא “לא בוחנת כליות ולב”.

ואגב, כל נסיונותי לברר אם היא “לא בוחנת כליות ולב” משום שהדבר, לדעתה, אינו בסמכותה, או משום שהדבר בסמכותה, אבל, לאור כישוריה המוגבלים, היא לא מסוגלת לכך – נסיונותי אלה עלו בתוהו.

ואם לא די בכך, היא באה לכנסת, וממרומי המקפצה היא הכריזה כי בית המשפט לא חייב להתייחס למה שהוא לא רוצה להתייחס, ומבחינתה, כמבררת התלונות על שופטים, אין בכך שום פסול, אפילו אם השופט בכוונה לא התייחס אל טענות כלשהן.

כך אמרה שטרסברג-כהן בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ביום 28.8.2005 (ההדגשות לא במקור, כמובן):

בפני השופט טוענים אלף טענות, הוא רשאי לבסס את פסק הדין על שלוש, על ארבע, על חמש מתוכן, ולא להתייחס לכל האלף וזה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה. בדרך כלל לא יכולים להתייחס לכל הדברים, אי אפשר לכתוב על כל טענה שחושבים שהיא לא חשובה, אז לא מתייחסים. אם מי שנפגע מזה חושב שבתוך הטענות האלה היו טענות חזקות שנשמטו מעיני השופט, או שהוא בכוונה לא התייחס אליהן, הוא צריך לערער, הוא לא יכול לבוא אלי.

זה נשמע מצויין, ומשכנע מאוד, אבל זו אחיזת-אזניים:

כאשר נאשם טוען “אלף טענות” ובית המשפט מזכה אותו משום שהעבירה התיישנה, למשל, ברור שהוא – בית המשפט – לא צריך להתייחס לשאר 999 הטענות, כי בין אם הן נכונות, בין אם הן חסרות-שחר, הזיכוי הוא בלתי-נמנע, ולכן אין הן יכולות להשפיע על התוצאה, וממילא הן אינן רלוואנטיות עוד.

אבל שונים הם פני הדברים כאשר, למשל, הנאשם מורשע בעבירה אשר מורכבת מ”אלף” אלמנטים עובדתיים: במקרה כזה די בכך שאחד מהאלמנטים האלה לא מתקיים כדי לזכות את הנאשם, ואם הוא טוען לגבי כל אלמנט שהוא לא התקיים – בית המשפט צריך להתייחס לכל אחד מהם בנפרד. הוא לא יכול לומר אני מרשיע את הנאשם משום שהוכח קיומם של האלמנטים א’, ב’ ו-ג’, ולהתעלם מהאפשרות שבין שאר 997 האלמנטים אולי קיימים אלמנטים אחרים, אשר לא הוכחו – דבר המחייב את זיכויו של הנאשם.

ובמלים אחרות: כאשר ההגנה מונה אחד-לאחד את אלף האלמנטים של העבירה, וטוענת לגבי כל אחד מהם שהוא לא התקיים, אין בכך “טרדנות” של נאשם אשר טוען “אלף טענות”, אלא מילוי תפקידה כפי שצריך וראוי.

כפי שכבר צוטט, לעיל, הנציבה אומרת:

אם מי שנפגע מזה חושב שבתוך הטענות האלה היו טענות חזקות שנשמטו מעיני השופט, או שהוא בכוונה לא התייחס אליהן, הוא צריך לערער, הוא לא יכול לבוא אלי.

ונשאלות כאן שתי שאלות:

האחת – אם טענה פלונית (או 997 כאלה) זוכה להתייחסות רק בערכאת הערעור, כערכאה ראשונה – בפני מי יהיה הערעור – כאשר ערעור שני הוא מצרך שכמעט ואינו קיים, והתעלמות מטענות אינה עילה לערעור על ערעור?

והשנייה – מה יעשה מי ש”נפגע מזה” אם גם ערכאת הערעור לא תתייחס לטענותיו?!

לפיכך האמירה כי אם “בפני השופט טוענים אלף טענות, הוא רשאי לבסס את פסק הדין על שלוש, על ארבע, על חמש מתוכן, ולא להתייחס לכל האלף וזה לגיטימי” הינה, כאמור, אחיזת-אזניים.

אני לא צריך להביא דוגמאות גם ממי שהחליף את שטרסברג-כהן – אליעזר גולדברג – כי הוא לא שונה ממנה, בנושא הזה.

מה אומר/ת נשיא/ת ביהמ”ש העליון? הם שותקים כדג!

בשנת 2006 תיקנה הכנסת את חוק בתי המשפט, בכך שהסמיכה את נשיא ביהמ”ש העליון לקבוע כללי אתיקה לשופטים, “בהסכמת חבר שופטי בית המשפט העליון ולאחר התייעצות עם שר המשפטים”.

ביום 30.7.2006 פניתי אל נשיא ביהמ”ש העליון דאז, אהרן ברק, על מנת שהוא, מכוח אותו התיקון, יקבע כללי אתיקה המחייבים את השופטים בתום-לב, יושר אינטלקטואלי וההתייחסות לטענות בעלי-הדין – בדיוק אותם הדברים שהנציבה דאז אמרה שהם “לא בתחום טיפולה”.

אהרן ברק, שהיה אז על סף הפרישה, ביקש את התיקון הזה כ”מתנת פרידה”, אבל הוא לא התקין את כללי האתיקה (בפנייתי הנ”ל אליו הבעתי את החשש שהוא כלל לא יתייחס אליה, כפי שאמנם הווה), והשאיר את המלאכה למחליפתו, דורית ביניש. זו האחרונה אכן התקינה כללי אתיקה, אבל לפנייתי היא כלל לא התייחסה.

אמור מעתה: שופטי ישראל לא רוצים מחוייבות לתום-לב, ליושר אינטלקטואלי ולהתייחסות לטענות המתדיינים לפניהם.

מה אומר הפרופ’ אסא כשר?

מסתבר כי כך סבור גם “מר אתיקה” (אולי מס’ 1 במימסד הישראלי), הפרופ’ אסא כשר, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, זוכה פרס ישראל. כשר מופקד על הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע”ש לאורה שוורץ-קיפ, ממחברי רוח צה”ל, הקוד האתי של צבא הגנה לישראל (הכל מתוך וויקיפדיה).

בתשובה לפניית האתר של קימקא אליו, בה אנחנו אומרים, בין השאר:

להפקיד בידי אהרן ברק (או כל מי שיבוא תחתיו) את כתיבתם של כללי האתיקה לשופטים זה כמו להפקיד בידי יהושע פרץ את כללי האתיקה של פועלי נמל אשדוד.

התנהגותם הנאותה של השופטים היא, בראש ובראשונה, האינטרס של הציבור, ולכן, לדעתי, הכנסת היא זו הצריכה לקבוע עבורם את כללי ההתנהגות.

אם, אחר-כך, השופטים ירצו להחמיר עם עצמם ע”י כללי התנהגות נוספים – יבורכו.

אבל השופטים לא יכבלו את עצמם לחובת ההנמקה וההתייחסות לטענות המתדיינים …

השופטים גם לא יחייבו את עצמם לנהל פרוטוקולים …

אומר הפרופ’ כשר, בין השאר:

תפיסה סדורה בדבר עצם המקצועיות אינה נתונה לגיבוש בידי הקהילה המקצועית עצמה, כיוון שמדובר במה שחורג בהחלט מגבולותיה.

תפיסה סדורה בדבר המעטפת הערכית של הדמוקרטיה גם היא אינה נתונה לגיבוש בידי הקהילה המקצועית עצמה, כיוון שתפיסת עקרונות הדמוקרטיה חורגת בהרבה מעולם השפיטה ועוסקים בה פילוסופים ואנשי מדע המדינה לא פחות ולעתים יותר מאנשי משפט ובכללם שופטים.

וד”ל.

מה אומרת הכנסת?

בישיבתה של ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ביום 4.7.2006, בה נדון התיקון האמור, הייתה הסכמה כללית לכך שהשופטים הם אלה אשר צריכים לקבוע לעצמם את כללי האתיקה.

אני, מצידי, אמרתי באותה הישיבה דברים אחרים (כיוון שדיון בעל-פה אינו מצוייד במעבד-תמלילים אביא בסוגריים את הדרוש הבהרה):

שמחה ניר:

אני רוצה להפר קצת את ההרמוניה. עיקר כללי ההתנהגות של השופטים צריך להיקבע בחקיקה ראשית של הכנסת, ואם נשיא בית המשפט העליון או איזה גוף של השופטים רוצה להוסיף עליהם, יבורך. השופטים ניכסו לעצמם גם את השיפוט המשמעתי, הם שופטים את עצמם, ו(הם ניכסו לעצמם) גם את נציבות תלונות הציבור על שופטים. אתם (חברי הכנסת) שפוטים של המערכת, הנציבה ממונה בהסכמת נשיא בית המשפט העליון, היא כפופה בהתנהגות שלה (כנציבת התלונות, להתנהגות שלה) כשופטת (כאשר היא הייתה שופטת). ואם היא באה לוועדה הנכבדה הזאת ב-28 באוגוסט ‎2005 ואמרה מעל המקפצה, תסלחו לי על הביטוי, שהתעלמות מכוונת של שופט מטענות של בעלי דין זה לגיטימי, בלי בושה, אי אפשר להשאיר את זה לשופטים. העובדה (היא) שגם בכללי שמגר, גם בכללי ברק, אין שום זכר לחובת ההנמקה. (האם) הם יכבלו את עצמם (לחובת ההתייחסות לטענות בעלי-הדין)? אין שום סיכוי לזה.

יצחק לוי:

מה הצעתך?

שמחה ניר:

הכנסת תקבע כללי התנהגות, כולל חובת ההנמקה. כל הכללים האלה (שנקבעו ע”י מאיר שמגר וע”י אהרן ברק) היום, כמעט כולם, נכנסים לסעיף 18 (לחוק בתי המשפט, הקובע הגדרות-סל כגון “התנהגות שלא כהלכה במילוי התפקיד כשופט”) הקיים (כלומר שאפשר, ע”י פרשנות, לקרוא לתוך הסעיף האמור את כל מה שרוצים). אולי בשוליים יש (שאלה של) איזו דרגת קרבה בין שופט לבין טוען או בעל דין (אפשר לחיות איתה), ופה יכולים להיות ניואנסים (כלומר שלעניין הקרבה המותרת, או אסורה, בין השופט לבין בעל דין או פרקליטו אין “ברור מאליו”, ולכן יש צורך בהוראת-דין ספציפית).

שלחתי לפה נייר וחילקתי למשתתפים, על כך שאי אפשר להשאיר את זה לשופטים. הם (השופטים) עושים השוואה לכללי לשכת עורכי הדין (שם הלשכה קובעת את כללי האתיקה לחבריה), אבל גם שם זה בנוסף לחקיקה ראשית. אם יש שם יותר מדי עצמאות, צריך לבטל את העצמאות (גם) שם במקום להיספח אליהם.

אבל זה לא עזר, דעתי לא נתקבלה, וכאספן כפייתי של “אמרתי לכם“ים, אני מזמין אתכם, חברי הכנסת, להמשיך ולראות מה אומרים הבוחרים שלכם.

חשיבותו של אמון הציבור בשופטיו – בעיני השופטים עצמם

מערכת המשפט מתבכיינת על אבדן אמון הציבור.

אהרן ברק אמר לא פעם כי השופטים זקוקים לאמון הציבור, וכי לשופטים אין לא ארנק ולא חרב, אלא רק אמון הציבור, ומכאן משתמע כי אם גם את זה הם מאבדים – לא נותרו להם אפילו התחתונים אשר לגופם.

גם ורדה אלשיך, יו”ר נציגות השופטים, אמרה לאחרונה משהו דומה, תוך הכרה גם בכך שאמון הציבור בשופטיו הולך ודועך, וגם בהשלכות שיש לכך על מערכת המשפט: תדמיתה של המערכת השיפוטית נמצאת בשפל חסר תקדים, העלול למוטט את המערכת.

אהרן ברק אמר את הדברים בעת כהונתו כנשיא בית המשפט העליון, ואלשיך אמרה זאת בראיון שנתנה בתור יו”ר נציגות השופטים, ומשמעות הדבר היא שבדבריהם אלה הם מייצגים לא רק את עצמם, אלא גם את כלל השופטים.

הבעייה אצל השופטים שהם מאשימים את הציבור, ולא את עצמם, באבדן האמון בהם. דורית ביניש, שהיום היא היא המייצגת את שופטי ישראל, הכחישה בתחילה את עצם השואה למערכת המשפט אשר בעצם אבדן אמון הציבור בשופטיו, החליפה את הדיסקט (היום זה CD), ועכשיו היא מלאה כרימון ב”הסברים” והצדקות לאבדן הזה, וכמובן שאת האשמה הבלעדית לכך היא מייחסת לציבור, ולא לה ולצאן מרעיתה.

גם דורית הייתה מאוד רוצה להחליף את הציבור, אבל, להוותה, לציבור אין שום כוונה להתחלף.

הרושם שלי הוא שלשופטים – כולל רועיהם – לא רק שהפחיתה באמון הציבור “לא מזיזה” להם, אלא שהם אפילו אחוזי אימה-עד-מוות מעצם המחשבה על האפשרות שאמון הציבור יעלה. תארו לעצמכם מצב בו ל-100% מהציבור יש 100% אמון (קרי: אמון מלא ומוחלט) ב-100% מהשופטים … התוצאה של רמת-אמון כזאת תהיה הצפה של בתי המשפט בתביעות, ערעורים, עתירות מנהליות (בג”ץ גדול, בג”ץ קטן), וגם הנאשמים, הנתבעים והמשיבים לערעורים ולעתירות, יילחמו עד טיפת דמם האחרונה, מתוך אמונה שבית המשפט יעשה עימם צדק.

בקיצור: האמון המוחלט של הציבור בשופטיו הוא חלום הבלהות של מערכת המשפט.

האם מערכת המשפט מסוגלת לעמוד בעומס הזה, ולא “להיחנק מאהבה”? לא, כי היא תקרוס תוך שבוע ימים, אם לא פחות.

ואם תשאלוני מדוע, אם כך, השופטים מתבכיינים על אבדנו של אמון הציבור?

לכך יש לי שתי תשובות, או שלוש, בעצם:

האחת – לדבר לא עולה כסף, במיוחד כאשר אתה מאשים את הזולת וטופח על שכמך שלך;

השנייה – הם רוצים את אותו האמון (פחות מ-100%, כמובן), אבל בפחות מאמץ;

והשלישית – לכל אדם נעים לשמוע טובות על עצמו, ולא נעים לשמוע רעות על עצמו.

היושר האינטלקטואלי ואמון הציבור

שופטי ישראל, כאמור, לא רוצים שיחייבו אותם ביושר אינטלקטואלי.

העדר יושר אינטלקטואלי, כפי שראינו לעיל, תחת הכותרת כיצד מתבטא היושר האינטלקטואלי של השופט, גורר אחריו שחיתות בכל מובן אפשרי.

הקריטריון המרכזי שלי ליושרם האינטלקטואלי של השופטים הוא ההתייחסות לטענותיהם של בעלי הדין, וכאשר אני מדבר על “התייחסות לטענות”, אני לא מדבר על התייחסות לטענותיו של הצד הזוכה, שהרי, כפי שציינתי לגבי דבריה של שטרסברג-כהן, לצד הזוכה די בכך שטענה אחת שלו נתקבלה (נניח: התיישנות) וממילא אין הוא זקוק להתייחסות לטענות האחרות.

אבל הצד המפסיד רוצה לדעת ולהרגיש – וזו זכותו – שבית המשפט התייחס בכובד ראש וברצינות לכל טענותיו, אפילו אם הוא לא קיבל אותן. היטיב לומר זאת מורי ורבי בפקולטה למשפטים, הד”ר מישאל חשין הצעיר, בן ה-35, אשר לימים, כאשר הוא עצמו הזקין והתיישב על הכורסה בבית המשפט העליון, שכח את משנתו-הוא:

“כבוד בית המשפט, כאשר עומדים לפניכם וטוענים, אתם רשאים לקבל כל טענה, או לדחותה, ואנחנו נכבד את דעתכם אפילו אם אנחנו חולקים עליה. אבל אל תתעלמו מהטענות. אל תצפצפו על בני אדם!”.

כאשר מדברים על אמון הציבור ביושרם האינטלקטואלי של השופטים ברור, איפוא, שאין טעם לשאול לדעתו של מי שזכה במשפט – כי לו תמיד יהיה אמון בבית המשפט (עד שגם הוא עצמו יפסיד), בדיוק כשם שאין כל ערך לדעתו של מי שלא ראה בית משפט מבפנוכו.

נשאר, איפוא, לשאול לדעתו של מי שהפסיד במשפט: האם הוא יצא בהרגשה שהשופט, הגם שלא קיבל את טענותיו, התייחס אליהן בכבוד, ברצינות ובתום-לב, או שהוא “מרח” עניינים, והתעלם מטענות שלא התאימו לתוצאה אותה הוא סימן מראש?

זהו, איפוא, המבחן האמיתי של אמון הציבור ביושרו של השופט: המבט מזווית הראייה של הצד המפסיד במשפט.

עמדתי על כך עוד בהאתר של קימקא הישן, הקיים משנת 1996. גגלו site:quimka.com “הצד המפסיד”, ותראו כמה פעמים חזרתי על כך, אבל אין שומע.

ומה אומר הציבור?

כדי לבחון את הנושא הזה – אמון הציבור ביושרם האינטלקטואלי של שופטיו – יצרתי סקר מיוחד באתר skarim.co.il.

השאלה שהצגתי לנשאלים הייתה זו:

האם שופטי ישראל מתייחסים כראוי לטענותיו של הצד המפסיד?

ושתי התשובות שנתתי לבחור ביניהם:

  • לא, הם נוהגים להתעלם מטענות שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש
  • כן, הם מתייחסים לכל הטענות, גם לאלה שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש

בדברי ההסבר (ראו נספח א’, שהוא הפנייה אל עורכי הדין, ונספח ב’, שהוא הפנייה אל הציבור הרחב) הבאתי “הערה קטנה”:

בשאלות המשוב לא נתתי אפשרויות-ביניים בין שופטים שלא מתייחסים לאף אחת מהטענות לבין אלה שמתייחסים לכולן. שופט שמתייחס ל-99 מטענותיך ופוסק לרעתך תוך שהוא מתעלם מטענת-המחץ ה-100 שלך – מבחינתי זה כאילו שהוא לא התייחס לאף אחת מטענותיך.

מספר המשתתפים הכללי הוא 508, וההתפלגות היא כך:

  1. לא, הם נוהגים להתעלם מטענות שאינן מתישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש (429) 84.45%.
  2. כן, הם מתייחסים לכל הטענות, גם לאלה שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש (79) 15.55%

הכל כפי שאנחנו רואים בתמונת-המצב בעת כתיבתם של הדברים האלה:

והמסקנה: למעלה מ-84% מהמפסידים במשפט יוצאים ממנו בהרגשה שהשופטים סימנו מראש את התוצאה, והתעלמו מטענות אשר אינן מתיישבות איתה.

אבל זה עוד לא הכל, כי בהתחלה פניתי אל מדגם רחב יחסית של עורכי-דין (ראו נספח א’), מהם השתתפו 148, וזו הייתה התוצאה:

  1. לא, הם נוהגים להתעלם מטענות שאינן מתישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש (109) 73.65%
  2. כן, הם מתייחסים לכל הטענות, גם לאלה שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש (39) 26.35%

הכל כפי שאנחנו רואים בתמונת-המצב בעת פתיחתו של הסקר לציבור הרחב:

מכאן אנו למדים כי האמון של עורכי הדין ביושר האינטלקטואלי של השופטים הוא קצת יותר גבוה מהממוצע הכללי: למעלה מ-26% מעורכי-הדין סבורים כי השופטים מתייחסים גם לטענות שאינן מתיישבות עם התוצאה שהם סימנו מראש, ואילו “רק” כ-74% מעורכי הדין המפסידים במשפט יוצאים ממנו בהרגשה שהשופטים סימנו מראש את התוצאה, והתעלמו מטענות אשר אינן מתיישבות איתה.

כעת נשאר להפחית מהמספר הכללי של המשתתפים את מספר עורכי-הדין, ונקבל, מהצבעתם של 360 משתתפים שאינם עורכי דין, את התוצאה הזאת:

  1. לא, הם נוהגים להתעלם מטענות שאינן מתישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש (320) 88.89%
  2. כן, הם מתייחסים לכל הטענות, גם לאלה שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש (40) 11.11%

וזה אומר כי בציבור הרחב 89% לא מאמינים ביושרם האינטלקטואלי של השופטים, ורק 11% – אחד מכל תשעה – מאמינים ביושרם האינטלקטואלי.

אבל זה עוד לא הכל

אני לא אומר שכל השופטים מתעלמים כל הזמן מכל טענותיו של הצד המפסיד.

בהחלט קיימים מצבים שלצד המפסיד אין טענות של ממש, ולכן אין לשופט בעייה לדחות אותן אחת-לאחת, עם התייחסות מלאה – ולפעמים אולי אפילו מוגזמת (הנמקת יתר, הנמקת ישרא-בלוף). מצב כזה לא אומר דבר, משום שבתיק כזה הזדמנה לו לשופט מלאכה קלה, מבחינתו.

הבעייה מתעוררת כאשר השופט נתקל במקרה קשה, מבחינתו, בו הוא צריך להתמודד עם טענות קשות לעיכול. כאן הוא נבחן.

משל למה הדבר דומה: לשודד בנקים שלא רוצח איש 364 ימים בשנה, כי הוא לא מוצא בנק מתאים, אבל ביום ה-365 הוא מנסה לשדוד בנק, והכספר, ברוב חוצפתו, מסרב לתת לו את הכסף.

ובואו לא נדבר על שודד בנקים אשר לא רצח אפילו אדם אחד במשך כל השנה – או במשך כל השנים – משום שהוא לא מצא בנק מתאים, או משום שכל הכספרים העדיפו את החיים שלהם על הכסף של הבנק, ומסרו לידיו את כל הכסף, ללא צורך אפילו ביריית אזהרה אחת (כפי שהם אכן מונחים לעשות).

מי שחווה את התעלמות השופטים מטענותיו יזכור זאת לעולם, גם אם בתיקים האחרים השופט יוכל ויתרצה להתייחס לכל טענותיו, אבל מי שלא חווה את ההתעלמות הזאת, פשיטא שהוא עו”ד לא נתקל בתופעה הזאת, אבל כיוון שהיא קיימת – הוא ייתקל בה מחר.

הסיבה שאבדן אמונו של הציבור ביושר האינטלקטואלי של השופטים לא הגיע לכדי 100% נובעת, איפוא, מכך שישנם בציבור מי שלא נתקלו בתופעה, וכאשר הם ייתקלו בה – תמיד “ייוולדו” חדשים, אשר טרם הכירוה.

אפשרויות הטעות

עורכי-הדין אליהם פניתי בשלב הראשון של הסקר היו מתוך רשימה אקראית שלא אני ערכתי אותה, ושאם אני מכיר מיהו מהם, הרי זה מקרי לחלוטין (וגם לא ידוע לי איך הם הצביעו). מעקב אחרי התפלגות ההצבעות תוך כדי התנהלות הסקר מראה שהתנודות היו מזעריות, כך שקשה להניח שהייתה יוזמה “קבוצתית” להשפיע על התוצאות.

אחרי שמידגם עורכי הדין מיצה את עצמו, פניתי אל ציבור הרחב – בעיקר לפורומים שונים (תפוז, רוטר, קפה דה-מארקר) ול”חברים” בפייסבוק. כמוכן פניתי אל מדגם אקראי של נמענים שהצטברו ב-mail client שלי – רובם הגיעו לשם מהתכתבויות מרובות-משתתפים אשר גם איתם אין לי כל הכרות אישית, וגם כאן הראה המעקב אחרי התפלגות ההצבעות, תוך כדי התנהלות הסקר, שהתנודות היו מזעריות, כך שגם בקהל הזה קשה להניח שהייתה יוזמה “קבוצתית” להשפיע על התוצאות.

אין לי שום אפשרות לדעת אם היו כאלה שכיוונו לציפיות שלי (“אפלייה מתקנת”), או שעשו לי “דווקא”, ולכן אני מעמיד את כל המצביעים בחזקת מצביעי-אמת (ואם היו כאלה או כאלה – מן הסתם הם ניטרלו אלה את אלה).

חלקם של עורכי-הדין ב”אוכלוסיית המידגם” גדול בערך פי 30 מחלקם באוכלוסייה הבוגרת בארץ, כך שבתמונה הכללית השפעתם ל”טובת” השופטים אינה משקפת את המציאות. בנוסף לכך לא מן הנמנע כי השתתפו בסקר הזה גם עורכי-דין אשר קפצו על העגלה אחרי שהסקר נפתח גם לקהל הרחב, דבר שהשפעתו פועלת לאותו הכיוון.

מבחינתי, גם אחרי ההטייה האפשרית הזאת מצבם של השופטים גרוע-מכל-גרוע, אבל אם מישהו רוצה לחלות על אמינותו ותקפותו של הסקר – כדאי שיביא בחשבון שבחינה מקצועית של הסקר תטה את התוצאות דווקא לכיוון ההפוך מזה שאליו הוא מתכוון.

ניטרולן של השפעות פוליטיות ואחרות

כפי שאפשר לראות, ניטרלתי כל גורם לא-רלוואנטי – פוליטי או אחר – וגם לא ביקשתי שום מידע על מהות העניין.

מבחינתי לא משנה מה הייתה הסיבה להפסדו במשפט של המשתתף בסקר – העיקר בשבילי הוא הרגשתו של המפסיד – וזאת משום שאמון הציבור בשופטיו נבחן בעיני הציבור, ולא בעיני השופטים עצמם (להם הרי לעולם יהיה אמון בעצמם…).

תשובה למסתייגים מהשאלות

קיבלתי כמה הערות לגבי אופן ניסוח השאלה והתשובות המוצעות לנשאל.

לכולם עניתי כי אתר הסקרים פתוח לכל, בחינם, וכל אחד יכול לעשות סקרים כאוות נפשו.

אני התמקדתי במה שנחשב בעיני עקב-אכילס של שופטי ישראל – היושר האינטלקטואלי, אבל ברור שישנם גם פרמטרים חשובים אחרים.

פרמטרים חשובים אחרים

כאמור לעיל, ל-73.65% מעורכי-הדין ול-88.89% מהציבור הרחב אין אמון ביושרם האינטלקטואלי של השופטים בישראל.

כמובן שיש אשר איבדו את אמונם בשופטי ישראל בגלל המוטות הפוליטית שלהם (לפעמים זה בשמאל, לפעמים בימין), ומאלף סיבות אחרות, המצריכות סקרים נוספים.

מזלם של שופטי ישראל שאי אפשר לומר שיותר מ-100% של הציבור איבד את אמונו בהם.

וגם לצד הזוכה מותר לצאת בהרגשה רעה

כן, גם זה כבר קרה לי, ולא פעם.

אתה מעלה תריסר טענות, ובית המשפט מקבל אחת מהן, ועל סמכה הוא מזכה אותך (או את מרשך, אם אתה עורך-דין), אבל הוא ממשיך ודן באריכות גם בשאר הטענות, ודוחה אותן אחת-לאחת.

מדוע השופט עושה את זה? כדי להראות לכל העולם שהוא חכם, וכדי להראות לך שהוא לא “פראייר” שלך, שקופץ לדום על כל טענה שלך.

ומהו הנזק שבדבר? ראשית – זה בזבוז זמן שיפוטי, אשר יבוא לידי ביטוי במקום אחר, כאשר אתה תזקק לו, ובית המשפט יגלה קוצר-רוח, ושנית – אם, בעתיד, תרצה להציג את פסק-הדין כאסמכתא לנימוק-המחץ שלך, תצטרך לחשוף איתו גם את הכישלון של נימוקי-המחץ האחרים אשר באמתחתך.

ובמלים אחרות: הרווחת את ה”קייס”, הפסדת את האסמכתא לשימוש עתידי.

תשובה לדוברות בתי המשפט – אם היא בכלל תגיב

ניתן לשער כי מערכת המשפט לא תגיב על הסקר הזה, אבל אם היא תגיב, היא תגיד מן הסתם, שהדרישה להתייחסות לכל טענותיו של הצד המפסיד היא “בלתי אפשרית”.

תשובותי לטענה הזאת הן, בין השאר:

  • אני הייתי בסרט הזה, כמתמחה בבית המשפט המחוזי, ויכולתי גם יכולתי – ובכל חוות-דעת שהכנתי למאמני הקפדתי להתייחס לכל טענותיו של מי שסבור הייתי שדינו להפסיד;
  • זה לא שאתם לא יכולים – אתם לא רוצים, כי התייחסות מלאה תחייב אתכם להגיע לתוצאה שונה מזו אשר סימנתם מראש;
  • הפסיקו עם הערות-האגב הקולוסאליות שלכם – ותקבלו יש-מאין זמן וכוח לכל מה שצריך;
  • התחילו מהטענה החזקה ביותר של מי שנראה לכם שצריך להפסיד, והתייחסו אליה בלב פתוח: אם תקבלו אותה – זה יחסוך לכם הרבה מאמץ וזמן;
  • אם תתייחסו לכל הטענות, תוכלו לעשות יותר צדק בפחות מאמץ.

כיצד שופט יכול להתיש את עצמו לדעת על מנת להוציא מתחת ידו עיוות-דין ראו את המאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף, תחת ראש-הפרק האם האורך קובע? וראש-הפרק עצלות, חריצות יתירה – או משהו אחר?

וראו גם כיצד שופט הערעור מתיש את עצמו לדעת כדי לתקן את המעוות, אבל יחד עם זאת לחפות ללא הצדקה על העדר היושר האינטלקטואלי של השופטת בערכאה הראשונה.

  • זיכרו את מה שאמרו הנשיאים שלכם, הנשיא המכהן (בעת אמירת הדברים) אהרן ברק, והנשיא לעתיד (בעת אמירת הדברים) לנדוי משה:

ברק:

“אני חושב שאם נימוק פלוני עמד לנגד עיניו של בית המשפט, הוא צריך להביא אותו בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית.

“אצלי אין ‘קניפלעך’ בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם.

“השיקולים שאני חושב עליהם – אותם אני מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול   להסכים, יכול לא להסכים” (נעילת כנס משפטנים באוניברסיטת בר אילן, 21.3.2001).

לנדוי:

“שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו – כולל תחושתו האינטואיטיבית, עליה דיבר פאונד – מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו” (הלכה ושקול דעת בעשיית משפט, משפטים א’, 292, 303).

  • איש לא יכול להכתיב לכם “מכסות” של פסקי דין – זה עומד בסתירה לעצמאותם של השופטים, אותה אתם מדגישים וחוזרים ומדגישים;
  • מי שלא מסוגל לכל אלה – שיילך הבייתה.

כה אמרה ורדה אלשיך, יו”ר נציגות השופטים

בראיון שנתנה אלשיך, אשר אוזכר לעיל, היא אמרה, בין השאר (ההדגשה שלי):

אחד השופטים סיפר לי שבמהלך דיון באולמו הוא ביקש מאדם שהדריך את העדים לצאת החוצה. אבל האיש לא רק שסירב לצאת, הוא התחיל לקלל, ואמר לשופט ‘למה מי אתה בכלל?!’. הוא דיבר לא עליו, אלא על אמא שלו; בחיים לא דיברו ככה בבתי המשפט. השופט נאלץ לקרוא למשמר. 

זה הפך למכה של ממש בבתי המשפט לענייני משפחה, שם יש הרבה מתדיינים שאינם מיוצגים על ידי עורכי דין. זה עניין יומיומי שם. פעם לפני שהיו מופיעים בפני שופט, אנשים לא ישנו כל הלילה מרוב התרגשות וחרדה. היום הם נכנסים לאולם ואומרים לשופט מה הם חושבים עליו, על אמא שלו ועל האם־אמא שלו.

כן, בתיהמ”ש לענייני משפחה, המקום בו השופטים ושירותי הרווחה, באופן שיטתי, מפלים את הנשים לטובה, ודופקים ללא רחם את הגברים, ומביאים אותם עד פת-לחם – ומה הפלא שהם לרוב לא מיוצגים ע”י עורכי-דין – עד לינה באוטובוסים נטושים, עד השפלה לזכות ב”הסדרי ראייה” עם ילדיהם בניידת המשטרה – ובמקרים רבים עד לידי התאבדות (300 מקרים בשנה!). אז מה יעשה גבר שבית המשפט מזלזל בו, וכבר אין לו מה להפסיד?

הוא יעשה בדיוק את מה שיו”ר השופטים מייחסת לו.

ואם כב’ היו”ר אומרת כי פעם לפני שהיו מופיעים בפני שופט, אנשים לא ישנו כל הלילה מרוב התרגשות וחרדה. היום הם נכנסים לאולם ואומרים לשופט מה הם חושבים עליו, על אמא שלו ועל האם־אמא שלו – האם זה בגלל שהציבור השתנה, או בגלל שהשופטים השתנו?

כן, כן … הפולנים והייקים המעונבים שהגיעו ארצה בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה כבר מזמן לא נזקקים לבתיהמ”ש למשפחה (ואם הם כן נזקקים להם, ידם משגת את שכירתו של עורך-דין), אבל אם דורית ביניש, הנשיאה של השופטים, אומרת שיש צורך להסתגל “למציאות המשתנה” – גם זה חלק מהמציאות המשתנה.

ואגב, גם השופטים כבר אינם אותם “פולנים וייקים”!

ואל תחשבו שאני סוגד לפולנים ולייקים, אבל, מה לעשות, אני מכיר בגינונים שלהם, והם “בחיים שלהם” לא יגידו “על אמא שלו ועל האם-אמא שלו”!

ואם אמרינן “בית המשפט בתוך עמו הוא יושב”, ורדה אלשיך יושבת בתוך עמה על הכיף-כיפאק!

וזה מסביר לנו פן נוסף של אבדן אמון הציבור בשופטיו.

הם שונאים את הביקורת, מתנקמים במבקריהם – ואחר-כך מתבכיינים על אבדן האמון בהם

מדוע מותר לומר לפוליטיקאים “מושחתים, נמאסתם!”, ואסור לומר את זה לשופטים? כי השופטים מרשים לעצמם לומר על זולתם ככל העולה על רוחם, אבל כאשר הציבור אומר משהו על השופטים – זה כבר אסור.

כפי שהבטחתי בהקדמה, לעיל, אציג כאן את סיפורו של עו”ד שמואל יוסף, אשר הושעה מהמקצוע לשנתיים וחצי.

עורך הדין שמואל יוסף ייצג לקוחה בתיק פלוני, אבל בעקבות הכרות קודמת עם השופט הוא הגיש בקשה לפסילת השופט, בה אמר כי בהזדמנות קודמת נאמרו ע”י השופט – דברים “שלא היו בבחינת אמת, אלא בדיוק ההפך מכך”.

מבחינת חובתו ללקוחה הוא היה הוא חייב לדרוש את פסילתו של השופט, ומבחינת תוכנם של הדברים הוא היה חייב לומר אותם – באשר הם היו רלוואנטיים לגופם.

ומבחינת ה”סגנון” – תירוץ שכיח לסתימת-פיות – הוא השתמש בסגנון הכי-הכי מאופק ומרוסן. הוא לא אמר “שיקר”, ובוודאי שלא אמר “שיקר במצח נחושה” – כסגנונם של שופטי ישראל, החל משופטי ביהמ”ש העליון, וכלה באחרון שופטי התעבורה בזרנוגה גימ”ל.

עו”ד יוסף, איך לא, ביקש להוכיח את אמיתות דבריו, אבל הדבר לא ניתן לו, והטענה הייתה שמדובר ב”סגנון”, “אופן ההתנסחות” וכו’…

האם באמת יש באמירה הזאת משום “התבטאות לא-ראוייה”? אם כן, לא יישאר אפילו שופט אחד אשר לא חטא בה, ואף באמירות חמורות ממנה לאין-שיעור.

ועל האמירה הזאת נדון עו”ד שמואל יוסף לשנתיים וחצי של השעייה, והשופט צבי סגל הביע את צערו וקונן על כך שהוועד המחוזי לא ערער על קולת העונש, דבר אשר מנע ממנו להוציא את עו”ד יוסף מהמקצוע – לצמיתות.

לפני שאתם קוראים את הסיפור במלואו, אבקש להזהיר אתכם: אמנם הסגנון שלי אינו קשה יותר מזה של שופטי ישראל, לערכאותיהם (מהם שאבתי את הביטויים הקשים יותר), אבל גם המעט הזה “קשה לצפייה”.

זהו הסיפור של השופט צבי סגל נגד עו”ד שמואל יוסף.

והסיכום

כפי שאני מראה במאמר על השופט צבי סגל נגד עו”ד שמואל יוסף, מערכת המשפט בישראל חולה, חשוכת-מרפא, ואני קורא להחלפת-דם כללית במערכת המשפט: לפטר את כל שופטי ישראל, עם פיצויים כפולים, משולשים או מחומשים – רק שיילכו כבר.

באותו מאמר גם התחייבתי לקיים דיון נפרד, במאמר נוסף, על מה שאני מציע במקום המערכת הקיימת, ואת ההתחייבות הזאת קיימתי במאמר רפורמת שמחה ניר במערכת המשפט.

הסקר נשוא המאמר הזה מראה כי גם ציבור המתדיינים מייחל לרפורמה הזאת, או משהו דומה לה.

למעשה אין מחלוקת עובדתית בין הציבור לבין השופטים.

למעשה אלה אשר מייצגים 100% מהשופטים אומרים – מהמקפצה – כי מותר לשופטים להתעלם מכל מה שמתחשק להם, והמחלוקת היא, איפוא, לא על העובדות, אלא על המותר ועל האסור לו, לשופט.

ו”עם כל הכבוד” – כפי שנהוג לומר כאשר אין ולו טיפה קטנה של כבוד – כאשר אני מעסיק עובד, אני הוא זה אשר יקבע לו את כללי ההתנהגות, ולא הוא זה אשר יקבע לעצמו מה הוא חייב לי, ומה הוא אינו חייב לי.

אני – הציבור, העובד – השופטים.

חברי הכנסת, לטיפולכם המסור.

_______________________

נספח א’: הצגת המשוב למידגם עורכי הדין

אוגוסט 2011

בלהט המחלוקות על משוב השופטים של לשכת עורכי הדין הרשו נא לי להציע “משובון” קטן.

לא משוב “מתלהם”, ולא משוב אשר מתחרה בנתל”ש (נציב תלונות הציבור על שופטים), כי הוא עוסק בדבר שלדעת הנציב הנוכחי, בעקבות קודמתו, הנתל”ש כלל אינו מוסמך לטפל בו.

המשוב הזה הוא אנונימי לא רק משום שהמשתתפים בו הם אנונימיים, אלא שהוא גם לא יתייחס שמית לאף שופט.

במה יעסוק המשוב הזה? בגזרה מאוד מצומצמת של אמון הציבור בשופטיו.

לא צריך להיות “מבין גדול” כדי לדעת שהצד הזוכה במשפט ירחש אמון רב לבית המשפט (עד שגם הוא יפסיד …).

ומה עם הצד המפסיד?

כאן בדיוק נבחן אמון הציבור בשופטיו: האם יאמר המפסיד לעצמו אמנם השופט טעה, לטעמי, אבל נחה דעתי שהוא פעל ביושר, בתום-לב ובחריצות, התייחס בכבוד לכל טענותי ולא התעלם מהטענות והראיות שלא היה לו נוח להתמודד איתן?

השאלה העומדת למבחן במשוב הזה היא, איפוא, אמון הציבור בבית המשפט – בעיני הצד המפסיד.

אתם מוזמנים, איפוא, להתייחס לתיק האחרון בו הפסדתם את ה”קייס”, או לתיק החשוב ביותר (בעיניכם) בו הפסדתם את הקייס, או להתרשמותכם הכללית מהתיקים בהם הפסדתם את הקייס – הכל לפי החשיבות שכל אחד מכם מייחס לכך.

הערה קטנה: בשאלות המשוב לא נתתי אפשרויות-ביניים בין שופטים שלא מתייסים לאף אחת מהטענות לבין אלה שמתייחסים לכולן. שופט שמתייחס ל-99 מטענותיך ופוסק לרעתך תוך שהוא מתעלם מטענת-המחץ ה-100 שלך – מבחינתי זה כאילו שהוא לא התייחס לאף אחת מטענותיך.

ועוד הערה: המשוב הזה אינו מיועד למשפטנים בשירות המדינה, לא משום שדעתם אינה חשובה, אלא שהיא מצריכה משוב נפרד, ולכן, אם אתה עובד בשירות המדינה, אתה מתבקש לא להשתתף בו.

הקישור למשוב

נספח ב’: הצגת המשוב לציבור הרחב

אוגוסט 2011

בלהט המחלוקות על משוב השופטים של לשכת עורכי הדין הצעתי למדגם מסויים של עורכי-דין “משובון” קטן.

כעת, אחרי שיש לי תמונה ברורה-למדי על עמדתם של עורכי-הדין, אני מרחיב את קהל-היעד של המשוב, ופותח אותו לקהל הרחב.

המשוב הזה מתייחס לגזרה מאוד מצומצמת של אמון הציבור בשופטיו – אמונו של המפסיד במשפט.

לא צריך להיות “מבין” גדול כדי לדעת שהצד הזוכה במשפט ירחש אמון רב לבית המשפט (עד שגם הוא יפסיד …).

ומה עם הצד המפסיד?

כאן בדיוק נבחן אמון הציבור בשופטיו: האם יאמר המפסיד לעצמו אמנם השופט טעה, לטעמי, אבל נחה דעתי שהוא פעל ביושר, בתום-לב ובחריצות, התייחס בכבוד לכל טענותי ולא התעלם מהטענות והראיות שלא היה לו נוח להתמודד איתן?

השאלה העומדת למבחן במשוב הזה היא, איפוא, אמון הציבור בבית המשפט – בעיני הצד המפסיד.

אתם מוזמנים, איפוא, להתייחס לתיק האחרון בו הפסדתם את ה”קייס”, או לתיק החשוב ביותר (בעיניכם) בו הפסדתם את הקייס, או להתרשמותכם הכללית מהתיקים בהם הפסדתם את הקייס – הכל לפי החשיבות שכל אחד מכם מייחס לכך.

הקישור למשוב

הערה קטנה: בשאלות המשוב לא נתתי אפשרויות-ביניים בין שופטים שלא מתייחסים לאף אחת מהטענות לבין אלה שמתייחסים לכולן. שופט שמתייחס ל-99 מטענותיך ופוסק לרעתך תוך שהוא מתעלם מטענת-המחץ ה-100 שלך – מבחינתי זה כאילו שהוא לא התייחס לאף אחת מטענותיך.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר