“זפטה רצינית” – המחזה שאסור להחמיץ!

תמצית הפרשה

עורך הדין יעקב וינרוט מואשם במתן שוחד לשוקי ויטה, סמנכ”ל רשות המסים, בכך שהעניק לו שירות לא-סמלי במחיר סמלי, מתוך ציפיה ליחס “אוהד” מצידו של ויטה, כאשר תעמודנה על הפרק שומות-המס ללקוחותיו של וינרוט.

קו ההגנה של וינרוט הוא בערך כך: עשיתי טובות להרבה בכירים, כולל שופטים, ואם זה אכן שוחד, כל העולם צריך ללכת איתי לכלא. אחת הדוגמאות שנתן וינרוט הייתה השופט יהודה זפט, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר לו ולאשתו נתן וינרוט, לטענתו, ייצוג משפטי בתיק שדרש עבודה מרובה, וזאת בשכר טירחה של 16,597 שקל בלבד.

זפט עצמו לא נשאר חייב. הוא לא חולק על גובה התשלום, אבל טוען כי המדובר היה בהליך משפטי שהתנהל “במשך תקופה קצרה ביותר”.

לזפט אין תשובה לשאלה מדוע בתיקים בהם וינרוט הופיע בפניו הוא לא יידע את בעלי הדין האחרים על קשרי-העבר שביניהם, ועל כך הוא שותק כדג.

עד כאן הדברים ידועים, ומה לא נאמר בנושא, אבל ישנם כמה דברים אשר בכל זאת לא נאמרו.

א.   השימוש במנגנון הדוברות של מערכת המשפט

את תגובתו ל”כשרות” היחסים בינו לבין וינרוט הפיץ זפט באמצעות מנגנון הדוברות של מערכת המשפט, ונשאלת השאלה ממתי המנגנון הזה מדברר שופטים בענייניהם הפרטיים.

אכן, כאשר מעבירים את המסרים באמצעות הדוברות זה נראה טוב יותר, זה נראה כ”גיבוי” של מערכת-המשפט כולה, וזה גם נותן הגנה מפני שאלות נוקבות, אבל עדיין זה עניין פרטי של השופט, וכשם שהוא לא ביקש את התערבותה של “המערכת” כאשר הוא שכר את שירותיו הטובים של וינרוט, הוא לא היה צריך לבקש ממנה את גלגל-ההצלה הזה כאשר הוא נפל לבור.

נקודה נוספת, בהקשר הזה: וינרוט לא ייצג רק את השופט יהודה זפט, אלא גם את אשתו, עו”ד מרים זפט, ולא ברור לי מה מונע ממנה, שאינה שופטת, להגיב בעצמה.

ואם כבר הדוברות, נשאלת השאלה מדוע היא לא התייחסה דווקא לעניין היחיד שהוא כן בתחום תפקידה: מדוע השופט יהודה זפט לא יידע את הצדדים האחרים על טיב היחסים בינו לבין וינרוט?

ב.    דיון בפרהסיה בעניין התלוי ועומד בבית המשפט

נניח שעד במשפט מעיד כי שמחה ניר בועל קטינות, כאשר שמחה ניר אינו צד למשפט, ואינו יכול להעיד. האם מותר לו לשמחה ניר “להתווכח” עם העד מעל הבמות הציבוריות?

אולי כן ואולי לא, ואם הזפטים היו יוצאים לציבור עם האמת שלהם, לא הייתי בא איתם חשבון על כך, אבל כאשר יחידה של מערכת המשפט יוצאת לויכוח עם דברים שנאמרים “בחדר הסמוך” – מבחינתה של המערכת זה בבחינת בל-ייעשה.

תארו לעצמכם שבית המשפט מקבל את גירסת וינרוט – זה יתפרש כך שדוברות המערכת מפיצה את השקרים של השופט, אבל אם, לעומת זאת, בית המשפט ידחה את גירסתו של וינרוט, זה יתפרש כ”שפיטה על ידי הרחוב”.

בשני המקרים זה ייצא רע.

ג.     שאלת תם, באותו העניין

נניח שהזפטים אכן רצו להגן על עצמם בנושא הזה … מה מנע מהם לפנות לפרקליטות ולבקש ממנה שיזמינו מי מהם כ”עד הזמה” לעניין כמות העבודה שהשקיע וינרוט בתיקם?

להערכתי הם לא העזו להסתכן בכך, מה גם שהם לא בהכרח אמורים לדעת עד אילו שעות דלקו האורות במשרד וינרוט, כשהוא טיפל בתיקיהם.

ד.    מתי הם גיבורים?

התנועה לאיכות השלטון ותנועת אומ”ץ פנו אל היועץ המשפטי לממשלה, אל נציב תלונות הציבורעל שופטים, ואל מי לא, בתלונה על השופט זפט, על שהוא לא קיים את חובת הגילוי הנאות, כאמור לעיל, ועל מה לא.

זה מזכיר לי את כל הגיבורים היושבים עם קפה הבוקר ועיתון הבוקר, מסמנים כותרות, ורצים עם זה לבג”ץ.

היום, אחרי שהבג”ץ סר חינו, ואחרי שהוא התחיל “להחטיף הוצאות”, מה פשוט מאשר לפנות אל גורמי החקירה? זה לא כרוך בתשלום אגרה, בסיכון של פסיקת-הוצאות, ואפילו לא בתביעת דיבה, כי פנייה אל רשות מוסמכת כדי שזו תחקור אינה הוצאת דיבה.

ואני שואל את בעלי איכות האומץ: איפה הייתם עד עכשיו, כאשר דברים כאלה קורים מדי יום ביומו? אני מניח שהם לא ישיבו, ולכן אשיב במקומם: יותר קל לבעוט במי ששוכב על הקרשים, מאשר במי שהשררה בידו; יותר קל לפנות אל הרשויות ולדרוש חקירה מאשר לנהל תחקירים עצמאית, או אפילו לכתוב פובליציסטיקה על סמך מידע גלוי; יותר קל להצטרף אל הבון-טון מאשר לפעול עצמאית, לפעמים גם נגד הבון-טון.

ומעל לכל: פנייה אל הרשויות בדרישה לחקור זוכה ליותר כותרות מאשר  אמר או תחקיר באותו הנושא.

ה.   וינרוט וחובת הסודיות כלפי לקוחותיו

ללקוח של עורך-דין עומדת זכות החיסיון לגבי כל מידע העובר בינו לבין עורך-הדין, והנה, עו”ד יעקב וינרוט בא לבית המשפט, וחושף את שכר-הטירחה שהוא קיבל מלקוחות כאלה ואחרים – כולל הזפטים.

אני לא בטוח שהחסיון האמור חל גם על ענייני שכר-הטירחה (אם הוא חל, הוא חל גם מול שלטונות המס, וזה יכול להיות נושא מרתק בפני עצמו…), אבל, לפחות במקרה של הזפטים, כיוון שהוא לא יכול היה להעריך את כמות העבודה, הוא הגיש כמוצג את התיק במלואו.

אני מניח שבתיק הזה היה גם חומר גלוי שהחיסיון לא חל עליו (כגון תיקי בית המשפט, שהם פומביים), אבל אני מסופק אם לא היה שם גם חומר חסוי. העובדה שהוטל איסור פרסום על המידע הזה (שבינתיים הוסר) אינה מעלה ואינה מורידה, משום שהחסיון הזה חל כלפי כולי-עלמא, אפילו כלפי רשויות החוק, כולל בתי המשפט.

מצריך בדיקה.

ו.       האם השופט יהודה זפט יכול להמשיך בכהונתו?

בסמיכות-פרשיות מדהימה נדרש השופט זפט לבטל פסק-בורר מהטעם שהבורר לא גילה לצדדים את דבר קשריו עם אחד הצדדים, והוא פסק כי הבורר לא חייב היה לגלות את הפרטים, ומיד הגיעו הטוקבקיסטים: הוא מגן על עצמו!

ואכן הייתה לו כאן בעיה: אם היה מקבל את הטענה, היה חופר את קברו במו-ידיו, ואם היה דוחה אותה – כפי שאמנם הווה – היה מזמין ביקורת כאמור.

אז הוא בחר באפשרות השנייה, וברור שיוגש כאן ערעור לבית המשפט העליון, וכעת יעמוד בית המשפט העליון בפני אותה הבעייה: אם יקבל את הטענה, הוא יתלה בשער-בת-רבים לא רק את זפט, אלא גם את הכביסה המלוכלכת – דבר שמערכת המשפט לא ממש ששה לעשות, אבל, מאידך, אם הוא ידחה את הערעור, יגידו הבריות כי “יד רוחצת יד”.

והמסקנה: אם זפט יעזוב את המערכת ביזמתו, הוא יעשה חסד לא רק עם עצמו, אלא גם עם המערכת שהוא חלק ממנה.

ז.     טיפשות וחוסר-מזל

“מקורביו” של זפט טוענים שבגלל הזמן הרב שחלף מאז הקשרים שבינו לבין וינרוט הוא לא היה חייב לגלותם בכל תיק בו וינרוט הופיע לפניו. אולי. אבל אנחנו שומעים כי במקרים אחרים, אשר לא קשורים לוינרוט, זפט חשף גם חשף את הקשרים בינו לבין מי מהמעורבים בתיק, או פרקליטיהם, וברוב המקרים – אם לא כולם – איש לא ביקש מזפט כי יפסול את עצמו.

השאלה היא: אם לא היה לו מה להסתיר, מדוע הוא הסתיר? והתשובה: טיפשות.

נפוליאון בופרטה אמר, כידוע: “אני לא רוצה גנרלים מוכשרים, חכמים, טובים, נאמנים או אחראיים. אני רוצה גנרלים שיש להם מזל” (ישנן גם גירסאות אחרות, אבל הן דומות, והסיפה בדבר בעלי-המזל משותפת לכולן).

יכול להיות שיהודה זפט הוא שופט ללא רבב, כפי שטוענים “מקורביו” ושאר מוקירי-זכרו, אבל, מסתבר, מזל אין לו, והוא נתפס עם המכנסיים למטה.

אכן, טיפשות אינה עבירה, אבל גם על הטיפשות משלמים, ובמקרה דנן יש לנו – במקרה הטוב – מזיגה קטלנית של טיפשות וחוסר-מזל.

ח.   מי כאן הפלישתי?

מקובל על הכל שיעקב וינרוט נקט טקטיקה של תמות נפשי עם פלישתים, והשאלה היא מה יקרה עם גם הזפטים יעשו את אותו הדבר.

תארו לעצמכם שזפט אומר שילמתי לו מתחת לשולחן סכומים נוספים…

לזפט אין מה להפסיד, כי במישור הפלילי הוא נהנה מההתיישנות, ובמישור המשמעתי הוא יכול לגמור בחוץ, בין בפרישה מוקדמת (מלווה, כמובן, בהצהרת “לא חטאתי, ורק כנגד לזות-שפתיים” …), בין בהמתנה לגיל הפרישה (בעוד כשנה, יחד עם דורית ביניש), ופיצוץ הדבר רק לאחר מכן.

לוינרוט יש הרבה מה להפסיד, במיוחד אם הוא יוצא נקי במשפט הפלילי. אמנם במישור הפלילי גם הוא נהנה מההתיישנות, אבל במישור המשמעתי, מול לשכת עורכי הדין, אין התיישנות – ממש כמו בעבירות לפי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם ולפי החוק למניעת הפשע השמדת-עם.

וחוץ מזה, אם אכן קיבל וינרוט סכומים נוספים מעבר למה שהעיד עליהם בתיק הנוכחי, אפשר יהיה להאשים אותו גם בעדות-שקר בתיק הזה.

ולא אתפלא אם גם הזפטים שומרים באמתחתם איזה “נשק יום הדין”.

כך או כך, להערכתי עוד “יהיה שמח” בפרשה הזאת.

ט.   מדוע קיפחו אותי?

לפי וינרוט,הוא עשה טובות להרבה שופטים, ושופטים רבים הפנו אליו את מקורביהם, כלקוחות.

כמובן ששופטים, במיוחד כאשר מדובר במקורביהם, לא מפנים אל עורך-דין גרוע, רק משום שהוא עשה להם טובות, ולכן הם הפנו אל וינרוט משום שהוא פרקליט מהשורה הראשונה.

והשאלה היא מדוע אף שופט לא הפנה אלי – פרקליט-צמרת בענייני תעבורה – אף “מקורב”, כאשר זה נתפס בעבירת-תעבורה.

לכך ישנן שלוש תשובות אפשריות: או שאף מקורב-לשופטים לא נתפס בעבירת תעבורה, או שהשופטים סוגרים למקורביהם תיקי תעבורה הרחק מעיני הציבור, או ששמחה ניר לא עשה טובות לשופטים, ולכן הם לא גמלו לו במטבעות דומים.

חומר למחשבה.

_______________

“זפטה רצינית” – המחזה שאסור להחמיץ!

על חלקם של רשמי ההוצל”פ בשערוריית הגניבות בהוצאה לפועל: כב’ רשם ההוצל”פ רט עמיעד, איפה הכסף? לאן נעלמו חצי מיליון (!) שקלים?!

על תרבות-השקר בבית המשפט העליון: אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!

על תרבות השקר בפרקליטות המדינה: שי ניצן הרוויח ביושר את ההסתה נגדו!