המשטרה העירונית בתל-אביב נגד מאיר דיזנגוף: השנה – 1921, הדוח – מס’ 1912, השוטר – דוד לוין, מס’ אישי 9
המשטרה העירונית בתל-אביב נגד מאיר דיזנגוף: השנה – 1921, הדוח – מס’ 1912, השוטר – דוד לוין, מס’ אישי 9
בראשית לא היו השוטרים מוסמכים להגיש כתבי-אישום, ואם הם היו מגלים עבירה, הם היו מביאים את החשוד למשטרה, כדי ששם יטפלו בו, או שהיו “לוקחים פרטים” ו”מדווחים” למי שמוסמך לכך. מי שהיה מוסמך לכך היה מגיש לבית המשפט כתב-אישום, ובית המשפט היה שולח העתק לנאשם, יחד עם “הזמנה לדין”.
כמובן שאם החשוד הוא כב’ ראש העיר – הממונה, מן הסתם, על מפקד המשטרה העירונית – כדאי לשמור מרחק, ולהגיש “דיווח” על כך, כדי שהמפקד “יטפל” בממונה עליו…
אלא שהפרוצדורה הזאת הייתה מסורבלת מדי, ולכן נקבעה הפרוצדורה ה”הפוכה”, הקיימת עד היום: השוטר מוסר לנאשם מסמך המקיים את שתי הפונקציות גם יחד, ונושא את הכותרת “הזמנה לדין וכתב אישום”, המשטרה מגישה לבית המשפט העתק מהמסמך הזה, ומאותו הרגע רואים את ההעתק שהוגש לבית המשפט כאילו היה כתב-אישום מקורי, ואת המקור שנמסר לנאשם כאילו היה העתק של אותו כתב-אישום “מקורי”.
ובמלים אחרות: ההעתק הופך ל”מקור”, והמקור הופך ל”העתק”, ולכן קוראים לכך “הפרוצדורה ההפוכה”.
ואגב: המונח “דוח”, בהקשר הזה, ככל הנראה לא נמצא בשום דין, אבל הבריות ממשיכים בכוחו של ההרגל – כמו “לחייג”, גם כאשר מדובר בטלפון לחיצים, וכמו “מסביב לשעון”, גם כאשר השעון הוא דיגיטלי.
וכמו “רשיון נהיגה ב'”, אשר רוב המדברים עליו נולדו כאשר הוא כבר לא היה קיים.
רשות הדיבור, איפוא, לשוטר numero nueve:
..