שופטים נכבדים, צאו מתוך הארון, רדו אל העם!

שופטים נכבדים, צאו מתוך הארון, רדו אל העם!

שמחה ניר, עו”ד
26.04.2010 20:19
שופטים נכבדים, צאו מתוך הארון, רדו אל העם! - בוטה/משתלח - יושר אינטלקטואלי - תדמית השופט - כללי השפיטה - טלית שכולה תכלת - בדק בית - חשבון נפש - סגנון - יעקב נאמן - יוסי ביילין - דוד ליבאי - חיים רמון - דניאל פרידמן - אמון הציבור


כאשר שופטים אומרים כי הם “לא תיארו” שכך חשים עורכי-הדין, הדבר מעיד על תלישותם של שופטי ישראל מהעם אותו הם אמורים לשרת *** השופטים זקוקים לטלטלה רצינית, כהכנה הכרחית לחשבון-הנפש, והייתי מרחיק לכת, ואומר גם לבדק-הבית *** אמירות של שופטים על הצורך ב”חשבון הנפש” אין להן ערך, אם הן אנונימיות



תחת הכותרת חיים רמון ודניאל פרידמן השתלחו במערכת המשפט – 500 עורכי דין מחאו כפיים, וכותרת המשנה פאנל של חמישה שרי משפטים לדורותיהם באילת הפך מטווח ירי במערכת המשפט ■ הכוכבים הראשיים במופע: דניאל פרידמן וחיים רמון ■ שופטים שנכחו בכנס: “זה יום עצוב; צריך לברר מדוע יש אנטגוניזם כזה נגדנו” ■ לשופטים יש סמכות בלי אחריות – לנבחרי העם יש אחריות בלי סמכות”, מדווחת לנו הילה רז (דה מארקר, 25.4.2010):

פאנל של חמישה שרי משפטים לדורותיהם שהתקיים ביום שישי בכנס ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין באילת נהפך לזירה לסגירת חשבונות אישיים בין שרי המשפטים לשעבר חיים רמון ופרופ’ דניאל פרידמן לשופטי בית המשפט העליון והיועצים המשפטיים לממשלה. ההתקפות הבוטות של רמון, שהורשע במעשה מגונה, הפכו את פרידמן למתון מבין השניים. שני שרי המשפטים בדימוס פרופ’ דוד ליבאי וד”ר יוסי ביילין ניסו להגן על מערכת בתי המשפט. שר המשפטים המכהן, פרופ’ יעקב נאמן, קרא לנהוג בדרך ארץ ולהביא לפיוס בין הניצים.

הכנס חשף את הזעם המקנן בקרב רבים מעורכי הדין נגד בית המשפט העליון והאקטיביזם השיפוטי. כ-500 עורכי דין נכחו בפאנל, ורובם פצחו מדי פעם במחיאות כפיים סוערות להביע את הזדהותם עם דבריו הנוקבים של רמון נגד שופטי העליון ומה שכינה “השתלטות הביורוקרטיה המשפטית על חיינו”.

באולם הגדוש עד אפס מקום לא נכח אף לא אחד משופטי בית המשפט העליון ואולם שופטי בתי משפט המחוזי והשלום המעטים שהיו בו הוכו בהלם. “זה יום עצוב”, “לא תיארנו לרגע שכך חשים עורכי הדין”, “אנחנו חייבים לעשות חשבון נפש, ולבדוק היטב למה אנחנו מייצרים כל כך הרבה אנטגוניזם”, אמרו ל-TheMarker כמה מהשופטים שהאזינו לקולות באולם.

אני אתייחס כאן רק לסיומם של הדברים:

שופטי בתי משפט המחוזי והשלום המעטים שהיו בו הוכו בהלם. “זה יום עצוב”, “לא תיארנו לרגע שכך חשים עורכי הדין”, “אנחנו חייבים לעשות חשבון נפש, ולבדוק היטב למה אנחנו מייצרים כל כך הרבה אנטגוניזם”, אמרו ל-TheMarker כמה מהשופטים שהאזינו לקולות באולם.

“לא תיארנו לרגע שכך חשים עורכי הדין” … השופט חיים כהן, שנחשב לאחד החכמים שבשופטי ישראל לדורותיהם טבע את הקלישאה בית המשפט יושב בתוך עמו, וזה מראה שגם החכמה היא עניין יחסי, משום שדבר-האיוולת הזה מעיד לא רק על עיוורונו של החכם-בשופטים הזה, אלא – מכוח חוק הכלים השלובים – גם על תלישותם של שופטי ישראל, לדורותיהם.

כאשר שופטים אומרים כי הם “לא תיארו” שכך חשים עורכי-הדין, אפשר להניח שהם גם לא מתארים לעצמם כיצד חש הציבור הרחב, ואם זה לא מעיד על תלישותם של שופטי ישראל מהעם אותו הם אמורים לשרת – כנראה שהם זקוקים לטלטלה רצינית, כהכנה הכרחית לחשבון-הנפש, והייתי מרחיק לכת, ואומר גם לבדק-הבית.

“אנחנו חייבים לעשות חשבון נפש, ולבדוק היטב למה אנחנו מייצרים כל כך הרבה אנטגוניזם”, אמרו כמה מהשופטים שהאזינו לקולות באולם. כן, זה נכון, אבל כאשר האמירה הזאת היא אנונימית – אין לה שום ערך.

שופטים אשר באמת-ובתמים קוראים לחשבון-הנפש, חייבים לצאת בקריאה גלוייה, בשמותיהם, אפילו אם יהיה בכך כדי לגרור אותם לטווח-האש של חבריהם.כן, אני מניח שיהיו שופטים אחרים אשר יזעקו חמס: מה פתאום חשבון-נפש, כאשר אנחנו טליתות שכולן תכלת? באיזה סגנון אדוני מדבר! מי שאשם באנטגוניזם הזה הוא הציבור, ואותו יש להחליף, לא אותנו!

אבל, מאידך, יהיו שופטים אשר יצטרפו למחנה הדורשים את חשבון הנפש, וכך יתפתח דיון ציבורי, שהוא עצמו הוא חלק בלתי נפרד מעשיית חשבון-הנפש.

לפני עשרים-שלושים שנה, אגב שיחה עם בכיר מאוד במערכת המשפט, הצעתי לו רעיון: לקיים השתלמות לשופטי ישראל בנושא “איך אנחנו נראים”. הנושא הזה, אגב, עולה בקנה אחד עם כלל 11א'(8) לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), התשמ”ד-1984, אשר מונה בין “התכונות העיקריות הנבדקות והנשקלות לגבי מועמד” גם את “תדמית המועמד בעיני הזולת בתחום המקצועי ובחיי היומיום”.

אותו בכיר-מאוד אמר לי שזה “רעיון מעניין”, והוא יבחן אותו ברוח אוהדת, אבל לא יצא מזה כלום.

ולא רק שלא יצא מזה כלום, אלא שמערכת המשפט סותמת את פיותיהם של המציגים בפניה את המראה. שופטי ישראל לא מעוניינים לשמוע ביקורת, לא מעוניינים לדעת איך הציבור חש כלפיהם, ואחר-כך הם אומרים שהם “לא תיארו לרגע” את עומק הפער שנוצר בינם לבין הציבור אותו הם נשבעו לשרת.

שופטי ישראל, לא מספיק לדבר על “אמון הציבור”. צריך לשקוד עליו ולטפחו יום-יום, ולא לנהוג כמנהג היען, הטומנת ראשה בחול.

שופטי ישראל, הגיע רגע-האמת: עליכם לחשוף את עצמכם לביקןרת הציבורית, תהיה קשה ונוקבת אשר תהיה.

לחשוף את עצמכם, בגלוי, ולא באמירה שלא-לייחוס, לעיתונאי זה או אחר, כי זה לא רציני.

לחשוף את עצמכם לביקורת, אפילו אם היא “בוטה” ו”משתלחת”, כי ה”סגנון” אשר כנגדו אתם מתקוממים הוא האינדיקטור ונייר-הלקמוס לעצמתה של הביקורת.

קחו, למשל, את שתי האמירות האלה:

האחת – שופט אשר מתעלם מטענות ומראיות אשר אינן מתיישבות עם התוצאה אותה הוא סימן לעצמו מראש, נוהג שלא כראוי.

והשנייה – שופט אשר מתעלם מטענות ומראיות אשר אינן מתיישבות עם התוצאה אותה הוא סימן לעצמו מראש, נוהג בחוסר יושר אינטלקטואלי, מועל בשבועתו “לשפוט את העם משפט-צדק”, ויש להעיפו אחר-כבוד מהשפיטה.

האם יש הבדל בין שתי האמירות? לא בתוכן, רק ב”סגנון”.

אבל כאשר אומרים את הדברים בסגנון ה”חלבי”, אף אחד לא מתייחס אליהם, גם אם חוזרים עליהם אלפי פעמים, ושופטים אשר לא מוכנים לשמוע ביקורת “בוטה ומשתלחת”, אינם מוכנים לשמוע ביקורת, כלל ועיקר.

______________

סדרת מאמרים על אמון הציבור
מוטי פלד: שופטים נכבדים, רדו אל העם



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר