עו”ד ענת ליברמן מהרשות לאכיפה וגבייה מסובבת שוב את הכנסת בכחש (2)

עו”ד ענת ליברמן מהרשות לאכיפה וגבייה מסובבת שוב את הכנסת בכחש (2)

שם הכותבת שמור במערכת
15.03.2010 22:39
עו"ד ענת ליברמן מהרשות לאכיפה וגבייה מסובבת שוב את הכנסת בכחש (2) - ענת ליברמן - הוצאה לפועל - הוצל"פ - חיים אורון ג'ומס


חייבת בהוצאה לפועל פנתה אל חה”כ חיים אורון (ג’ומס), בתלונה על מערכת ההוצאה לפועל *** חבר-הכנסת פנה אל שר המשפטים, וזה דידרר אל החתולים כדי שיסבירו מה הם עשו עם השמנת *** סגנית היועצת המשפטית של הרשות משיבה לחבר הכנסת במכתב רצוף שקרים והטעיות



12.3.2010

לכבוד

ח”כ חיים אורון

כנסת ישראל

מכובדי,

הנדון: תשובתה מיום 22.02.10 של עו”ד ענת ליברמן מהרשות לאכיפה וגבייה, לטענותי בנושא ההוצל”פ

1.            במענה לפנייתך לשר המשפטים בענייני, ולתשובתה – אותה העברת אלי – של עו”ד ליברמן.

2.            אתחיל מהשורה התחתונה: בניגוד לטענתה של הגב’ ליברמן כי “גובה חובה של הגב’ ( … ) במועד פתיחת התיק עלה על סך של 603,721 ש”ח”, תיק ההוצל”פ נפתח רק על ה”חוב בפיגור” של 141,537 ש”ח, והאזהרה לפי חוק ההוצל”פ הייתה על הסכום הזה – ולפי החוק גם לא יכלה להיות אחרת. מכאן שאם רצה הזוכה (הבנק) לגבות יותר – היה עליו לבקש תיקון לבקשה הפותחת את התיק (בקשת ה”מימוש”), ועל לשכת ההוצל”פ היה להמציא לי אזהרה חדשה, או אזהרה מתוקנת – ואז היינו מבררים אם אני חייבת אגורה אחת נוספת – אם לאו.

3.            בטרם אתייחס נקודתית לפעלוליה של עו”ד ליברמן, אקדים ואפנה אותך אל מאמרו של עו”ד שמחה ניר על חוביתיו של הכונס לגבי התקבולים, על האחריות המוסדית (של לשכת ההוצל”פ ושל רשם ההוצל”פ) לקיומן, ומעל לכל – על הדרישה מהחייב להגיש “בקשה מסודרת”, בקשה בטענת “פרעתי” וכו’, לגבי כספים שקיבל הכונס.

זה המאמר:

על חובת הדיווח להוצל”פ ע”י כונס נכסים שהוא גם בא-כוחו של הזוכה: על תקנה לא-רלוואנטית, ועל טעות אידיוטית שלי.

במאמרו זה מכה עו”ד ניר על חזהו-שלו, על חטא טעותו-הוא, אותה הוא-עצמו מציג כ”אידיוטית”, וכשאדם מציג את טעויותיו-הוא כאידיוטיות, אי-אפשר לעבור על כך לסדר היום בקלות יתירה.

4.            תמצית המאמר (בקווים כלליים, כפי שאני, הלא-משפטנית, מבינה אותו):

א.          כונס הנכסים הוא פקיד של ההוצל”פ, אפילו אם הוא ממונה לא מתוך עובדי הלשכה אלא “מהשוק הפרטי”, ואפילו אם “בכובעו האחר” הוא גם ב”כ הזוכה.

ב.      על הכונס להעביר לאלתר – בזמן-אפס – לידי ההוצל”פ את השליטה על הכספים שהוא מקבל תמורת הנכס של החייב, לו הוא התמנה ככונס;

ג.      על הלשכה לזכות – גם זה לאלתר – את חשבונו של החייב, להעביר לזוכה את המגיע לו, ואם יש עודף – להעביר, גם כן לאלתר, את העודף אל החייב (כמובן שבניכוי הוצאות ושכ”ט שהחייב נושא בהן, כפי שיחליט רשם ההוצל”פ);

ד.            ארבע הן מערכות-היחסים הנוצרות כאן:

·        בין הכונס להוצל”פ;

·        בין הזוכה להוצל”פ;

·        בין החייב להוצל”פ

·        בין הכונס לחייב;

ה.     חובותיו של מנגנון ההוצל”פ – כלפי הזוכה והחייב גם-יחד – הן בתחום המינהל הציבורי, ולא בתחום השיפוטי;

היחסים שבין ההוצל”פ לבין הכונס הם יחסי עובד-מעביד (לא בהכרח במובן דיני העבודה) או שולח-שלוח;

היחסים שבין הכונס לבין החייב הם במישור האחריות הכללית, שלא למכור את הנכס בקלות-דעת או בקנוניה עם הקונה, שלא לעשות עסקאות עם עצמו, וכו’.

ו.       נוהג נפסד, רב-שנים, בהוצל”פ הוא לגלגל את המחלוקות המנהליות שבין החייב לבין ההוצל”פ לנתיב של מחלוקת “שיפוטית” שבין החייב לבין הזוכה, כך שרשם ההוצל”פ הופך ל”שופט את עצמו”, ובכך הוא נהנה מהחסינות השיפוטית על עוולות ואי-סדרים שהוא-הוא האחראי להם, והוא-הוא אשר צריך לתת עליהם את הדין;

ז.      כאשר המחלוקת הזאת מגולגלת אל הנתיב השיפוטי, זה מתחיל לעלות לחייב הרבה כסף, על ערעורים והוצאות, וזה גם מאפשר לרשם ההוצל”פ להכות בחייב (בהוצאות – כולל הוצאות “עונשיות” – לטובת הזוכה), כאשר החייב מנסה שוב-ושוב להסביר לרשם ההוצל”פ את מה שזה האחרון מתעקש שלא להבין;

(על דרך החתחתים שעל החייב לעבור ראה, למשל, פסק דינה של השופטת יהודית שטופמן מביהמ”ש המחוזי, ת”א, בתיק רצ”פ 1298-08, יוסף הרמן נ’ בנק מזרחי, מיום 10.2.2010 (מצורף), שם החייב הגיש כ-30 (!) בקשות בעניין לתמורת המכר, ונאלץ לפנות לערכאת הערעור, ולהמתין שנתיים נוספות עד שערכאת הערעור החזירה את התיק לרשם ההוצל”פ, על מנת שזה יבדוק את טענות החייב בדבר החישובים שנעשו, או שלא נעשו, בתיק שלו).

ח.        וכאשר החייב מתלונן – נניח בפני חה”כ חיים אורון – על התנהלות ההוצל”פ במישור המנהלי, באה היועצת המשפטית של המערכת הזאת ואומרת “מה הוא רוצה, טענותיו נדונו ע”י רשם ההוצל”פ, ונידחו אחת-לאחת, ואם הוא סבר כי הרשם טעה, היה עליו לערער על החלטותיו, בדרך שנקבעה בחוק”…

5.            וזה מביא אותי אל תשובתה של הגב’ ליברמן, אשר מבוססת על הטענה הזאת:

“לטענת ב”כ הזוכה בתיק, שהתקבלה בהחלטת כבוד הרשם צחי אלמוג מיום 7 במאי 2009, גובה חובה של הגב’ ( … ) במועד פתיחת התיק עלה על סך של 603,721 ש”ח”.

כיצד מגניבים לתיק ההוצל”פ חוב שאינו קיים?

6.            עם כל הכבוד, אם כבוד רשם ההוצל”פ היה בודק את מסמך-הפתיחה של התיק ואת האזהרה, הוא היה רואה כי “גובה חובה של הגב’ ( … ) במועד פתיחת התיק” היה 141,537 ש”ח, ואף לא אגורה אחת יותר.

7.            אבל רשם ההוצל”פ שם עצמו חותמת-גומי ל”טענת ב”כ הזוכה”, ולא בדק את התיק כדי לראות את לטענה הזאת יש ידיים ורגליים (ראה סע’ 10 ואילך, להלן).

8.            אציין עוד, אגב אורחא, כי רשם ההוצל”פ עשה זאת בלי לשים לב שאפילו לא הייתה טענה כזאת מצד “ב”כ הזוכה”.

ומדוע אני אומרת כי “לא הייתה טענה כזאת מצד ב”כ הזוכה”? משום שכל הבקשות שהוגשו ע”י עו”ד אורי גיל (שהיה גם ב”כ הזוכה וגם הכונס) נשאו את הכותרת “הזוכה (המבקש) בנק המזרחי טפחות … נגד החייבים (המשיבים) …”, אבל נחתמו ע”י “אורי גיל, עו”ד כונס נכסים”.

ועם כל הכבוד, לכונס הנכסים אין סמכות להגיש בקשות בשם הזוכה, אלא אם הוא מסיר את כובעו זה, וחובש את כובעו של “ב”כ הזוכה”.

אפשר לומר כי זו טענה “פורמאליסטית”, שהרי אם הכונס היה “מחליף כובעים”, התוצאה לא הייתה משתנה, אבל אם רשם ההוצל”פ – המתיימר למלא תפקיד שיפוטי (ומן הסתם, ככל הרשמים, נושא את עיניו לכהונת שופט) – לא שם לב לדבר אלמנטארי כזה אשר כל סטודנט למשפטים היה מבחין בן מייד – פשיטא שהוא שם עצמו כחותמת-גומי בידי עו”ד אורי גיל.

9.            עוד אציין כי בכמה כתבים שהגיש עו”ד אורי גיל בתיק הוא מכתיר את הכתבים כ“תגובת הנושה המובטח לבקשתה של החייבת”, אבל הוא חותם כ”כונס נכסים”, ואם אין הכונס מוסמך לייצג את הזוכה – בוודאי שאין הוא מוןסמך לייצג את מי שכלל אינו צד בתיק.

כל האמור כאן מראה כי עו”ד אורי גיל לא עשה אתך ההפרדה הדרושה בין שני תפקידיו, אשר האחד מהם מחייב נאמנות לזוכה, ואילו השני מחייב נאמנות למי שמיניהו ככונס-הכנסים.

10.       וזה מביא אותי אל ה”בסיס” ל”טענת ב”כ הזוכה” בדבר “גובה חובה של הגב’ ( … ) במועד פתיחת התיק”: לאחר שהגיש הכונס “בקשה למתן הוראות (בקשה לאישור מכר)” (בגינה אין לי טענות, לפחות לא בשלב הזה), ולפני שהוא הגיש “בקשה למתן הוראות (דו”ח הכספי)” הוא הגיש “בקשה למתן הוראות (הודעה בדבר מכירה בהפסד)” (להלן אקרא לה, לשם הנוחיות בלבד, “בקשת הביניים”).

11.       בניגוד לצורה המסודרת, עם חלוקה לסעיפים סידוריים, של כל הבקשות האחרות שמגיש עו”ד גיל, “בקשת הביניים” כללה פיסקה אחת בלבד, בת תשעים (90) מילה, אשר לתוכה, כמובן-מאליו, הוגנב – אין לי מילה אחרת לתאר את זה – חצי המשפט המחובר האומר “ואילו גובה החוב לנושה המובטח עולה על הסך של 603,720 ש”ח ללא הוצאות משםט ושכ”ט כונס נכסים”.

12.       מיהו “הנושה המובטח”? אנחנו לא יודעים, כי גם זה הוגנב.

מה סמכותו של כונס-הנכסים להגיש בקשות בשם אותו “נושה מובטח” אלמוני?

ומה עניין קביעת “גובה החוב” ל”מכירה בהפסד” – כאשר “הפסד” יכול להיות רק ביחס לשווי של הנכס עצמו, אם לא מצליחים למכור אותו ללא הפסד?

13.       לפי ה”שיטה” האבסורדית הזאת, אם מוכרים עשרה נכסים במחיר העולה בהרבה על מחיר רכישתם, ובכך מכסים את כל החוב, הרי לנו עשר מכירות-ברווח המוגדרות כ”מכירות בהפסד”, ומצריכות אישור ההוצל”פ – רק משום שכל אחת מהן, לבדה, לא מכסה את כל החוב …

14.       אישור של “מכירה בהפסד” מקומו כאשר לא מוצאים קונה במחיר ראוי, והחייב מתנגד למכירה “בהפסד”, אבל לא זה המקרה דנן, והגנבת המילה “בהפסד” לכותרתה של “בקשת הביניים” לא נועדה אלא כדי להצמיד לה, כדרך גנבים-בלילה, את “גובה חובה של הגב’ ( … ) במועד פתיחת התיק” (כי אם היינו מעמידים את הסכום שנתקבל (291,040 ש”ח) מול החוב בפתיחת התיק (141,537 ש”ח) הייתה זו – לשיטתו של הכונס – “מכירה ברווח” גם היא הייתה בחצי ממחיר הרכישה, ולכן – מן הסתם – גם לא צריך לבקש את אישורה).

15.       אז ראש ההוצל”פ אישר את המכירה, אבל הוא לא התבקש לאשר את גובה החוב, וממילא גם לא היה מוסמך לכך.

16.       בסע’ 2 ל”בקשה למתן הוראות (דו”ח הכספי)”, אותה הזכרתי לעיל, אומר הכונס כי “בהתאם להחלטות ראש ההוצל”פ הועברו כספים מקופת הכינוס לנושה המובטח … בסך של 204,000 ש”ח”, ובסע’ 5.ו) הוא מבקש “להעביר את יתרת הכספים שנותרו בקופת הכינוס לנושה המובטח”.

17.       הביטוי “בהתאם להחלטות …” (בלשון רבים)  מרמז כי לא הייתה שום החלטה ספציפית להעביר סכום ספציפי כלשהו ליעד כלשהו, ובסך הכל הכונס נטל לעצמו חירות לעשותך בכסף ככל העולה על רוחו.

18.       לפיכך גם “אמרת אגב” של הגב’ ליברמן (כלשונה היא) על “הבהרה הכונס” (סע’2 ל”בקשה למתן הוראות (דו”ח הכספי)” אינה מעלה ואינה מורידה, כי הכונס לא יכול לעשות בכספים כרצונו, ולבקש “אישור בדיעבד” לכך, במיוחד לא כאשר האישור הזה “מוגנב”, כאמור.

ומה אם רשם ההוצל”פ לא יאשר את העברת הכספים?

ומה אם בין-לבין, אחרי המכירה (אולי אפילו לפניה) ולפני האישור להעברת הכספים לזוכה יגיע ללשכת ההוצל”פ צו-עיקול לטובת צד שלישי על כספים שמגיעים לזוכה? איפה הנאמנות של הכונס ואיפה האחריות של לשכת ההוצל”פ ורשם ההוצל”פ עצמו?

ויתירה מזאת: לרשם ההוצל”פ אין סמכות להעביר כספים החורגים מגדר החוב המקורי, כפי שפורט בבקשה-לביצוע (או למימוש) ובאזהרה שהומצאה לחייב, ובוודאי שאין לו סמכות להעביר כספים כאלה למי שאינו צד לתיק ההוצל”פ.

19.       כאשר ראש ההוצל”פ נותן הוראה כזאת, הריהו כגונב כספים לא-לו.

על דיווחי הכונס, ועל הרישומים בלשכת ההוצל”פ

20.       הגב’ ליברמן אכן מודה, בהסתמכה על ה”בקשות” של הכונס, כי הנכס נמכר תמורת 291,040 ש”ח, אולם לא מסבירה מדוע אין לכך כל זכר בדף-החשבון שלי בתיק ההוצל”פ.

21.       בדומה לכך גם ב”דוח הכספי” אין כל פירוט על פעולותיו של הכונס בכסף, ואיש גם לא דרש ושאל מה הכונס עשה עם הכסף במשך שמונת החודשים, ואיך זה שסכום של 291,040 ש”ח לא הניב שום פירות לקופת הכינוס.

22.       מי הרוויח כאן מהחזקתם של הכספים האלה?

23.       שאלה נוספת: אם החוב בפתיחת התיק היה 141,537 ש”ח, בסוף 2006 נמכרה הדירה תמורת 291,040 ש”ח (יותר מפעמיים החוב!), איך זה שבינואר 2009 – למעלה משנתיים לאחר המכירה, וכשנה וחצי לאחר ה”אישור” והעברת כספי הכינוב לזוכה (עפ”י “בקשת הביניים” הנזכרת בסע’ 10 ואילך, לעיל וההחלטה “כמבוקש”)– מחייבים אותי בריבית של 56,058.41 ש”ח – מי אישר את זה, אם בכלל, ועל סמך מה – והאם היה זה אישור “שיפוטי” או אישור “מנהלי” (ראה להלן)?

24.       שאלה נוספת: אם הכונס קיבל 291,040 ש”ח, והזיכוי היחיד בחשבון ההוצל”פ שלי היה עם סגירת התחק (15.1.2009) היה ב”הקטנת חוב” בסך 235,099.54 ש”ח ועוד “הפרש בשיערוך סכום בהקטנת חוב” (מה זה? האם מישהו בהוצל”פ יודע מה זה? האם רשם ההוצל”פ יודע מה זה? האם הגב’ ליברמן עצמה יודעת מה זה?!) בסך 61.46 ש”ח, לאן נעלמו 55,879 ש”ח (חמישים וחמישה אלף, שמונה מאות שבעים ותשעה שקלים, מדוייק, בלי שום אגורה)? ואיך סוגרים תיק בהוצל”פ כאשר בקופה חסר סכום כזה (אפילו אם החיובים נכונים, וכל מה שהגב’ ליברמן אומרת הוא דברי אלוהים חיים)?!

על הפעולות שנעשו בכספי הכינוס כפעולות “מנהליות” ולא “שיפוטיות”

25.       כאמור בסע’ 4.ו. לעיל, ואילך, נוהג רב-שנים בהוצל”פ הוא לגלגל את הפונקציות המנהליות אל הנתיב ה”שיפוטי”, ובכך להכביד על החייב, ולעשות את רשם ההוצל”פ כ”שופט את עצמו”.

26.       במקרה דנן זה ממש לא יעזור, מהטעמים הבאים:

א.           כאמור בסע’ 4. ד-ה לעיל, ארבע הן מערכות-היחסים הנוצרות כאן: היחסים שבין הכונס להוצל”פ, בין הזוכה להוצל”פ, בין החייב להוצל”פ ובין הכונס לחייב;

ב.            הכונס אינו “בעל דין”, אלא פקיד ההוצל”פ, והיחסים בינו לבין מנגנון ההוצל”פ הם מעניינו של זה האחרון;

ג.      האינטרס של הזוכה הוא לקבל את הכסף המגיע לו, ולחייב אין שום זכות להתנגד לכך, כשם שלזוכה אין כל זכות להתנגד לכך שעודפי הפדיון יועברו לחייב;

ד.       בשום נקודה בה נמצא הכסף אין “מימשק” בין החייב לזוכה, וממילא גם לא יכול להיות ביניהם “סכסוך” (במובן המשפטי), בו יש מקום להכרעה שיפוטית;

ה.      “כינוסם” לשליטת ההוצל”פ של כספי הכינוס, העברה לזוכה של המגיע לו והעברת לחייב של היתרה העודפת אינם מצריכים הכרעה שיפוטית, והם יכולים להתבצע גם ע”י אחרון הפקידים בלשכה ההוצל”פ;

ו.       העובדה שרשם ההוצל”פ לא מצא לנכון לבקש את תגובתי לכל הבקשות מעידה כאלף עדים כי גם הוא עצמו לא ראה את הנושא הזה כנושא “שיפוטי” אלא כנושא “מנהלי” גרידא.

27.       לחלופין, אם אכן טעיתי, והנושא הזה הוא אכן “שיפוטי”, יש לשלוח את הרשם הזה הבייתה, משום שהוא מעז לפסוק בעניין שיפוטי בלי לתת לנפגע את יומו בפניו.

ואם טיפלו בכך יותר מרשם אחד – כנראה שכך הוא – יש לשלוח את כולם הבייתה, ולהבין סוף-סוף שזה אכן עניין-שבשיטה בלשכות ההוצל”פ בישראל.

28.       מה שעוד מקומם אותי, זה שעל כל בקשה שלי הרשם נתן לב”כ הצד שכנגד זמן לתגובה, ועל בקשותיו של ב”כ הזוכה הוא לא נתן לי להגיב.

29.       יתירה מזאת, בדף החשבון שלי בתיק ההוצל”פ רשומים שורה של חיובים, אשר לא ניתן לי להגיב עליהם: האם החיובים האלה הם “מנהליים” או “שיפוטיים”? האם ניתנה החלטת-רשם לחייב אותי, או שאת זה עשו הפקידים (או אפילו ב”כ הזוכה עצמו)? ואולי עשה זאת “הטייס האוטומטי”?!

הערה לא-כל-כך-טכנית

30.       במסמך הנושא את הכותרת “תגובה/הודעה” שהגיש עו”ד אורי גיל לתיק ההוצל”פ ביום 11.5.2009 הוא אומר: “תיק זה נסגר ומשום כך לא מתקבלות החלטות במערכת ההוצל”פ במשרדו של הח”מ”.

31.       מכאן אנו למדים כי עו”ד גיל  מחובר און-ליין עם המחשב של ההוצל”פ, והשאלה היא מה מנע ממנו לדווח און-ליין – ובזמן-אמת – על הכספים שהוא קיבל ממכירת הנכס?

32.       ואם כבר עו”ד גיל מחליט, רכון על גבי מקלדתו, מה לדווח ומה לא לדווח, מי לידינו יתקע שגם הריבית בסך של 56,058.41 ש”ח (סע’ 23, לעיל) אינו אלא המצאה “ידנית” של מר גיל, אשר אינה הולכת לבנק (הזוכה) לשם זיכוי חשבוני שם, אלא דווקא לכיסו הפרטי?

סיכום

33.       מכתבי זה התארך מעל למשוער, משום שתוך כדי הכתיבה אנחנו מגלים עוד ועוד דברים משונים ובלתי מוסברים – והכל מתוך הכתוב עצמו, בלי שום חקירה במופלא מאיתנו.

34.       לצורך מכתבי זה לא נזקקתי לשום בדיקה וחקירה “חיצונית”, דהיינו בירור לגבי עובדות אשר נמצאות בתיק ההוצל”פ עצמו, ואת כל מה שאני כותבת לך במכתבי זה יכלו לראות גם רשמי ההוצל”פ שטיפלו בתיק, מתוך התיק עצמו, וכן גם הגב’ ענת ליברמן, עו”ד, ס. היוהמ”ש, רשות האכיפה והגבייה, אשר שכחה (“שכחה”?!) כי בתור פרקליטה ציבורית היא מחוייבת לציבור, ובמקום זה היא עסקה בחיפוי על מעשים אשר לא-ייעשו (ואני משתמשת בלשון עדינה).

35.       מכל התיק הזה עולה ריח מאוד לא טוב, עם רושם חזק ביותר של מעשים פליליים, של קשרים מושחתים בין ב”כ הזוכה (הבנק) עם מנגנון ההוצל”פ ורשמי ההוצל”פ.

36.       כך, למשל, בסע’ 23 ו-24 לעיל אנחנו רואים שני סכומים חשודים (56,058.41 ש”ח ו-55,879 ש”ח), אשר מסתכמים יחד לכ-112,000 ש”ח, בתיק בו החוב המקורי הוא 141,537 ש”ח בלבד.

37.       ועוד, למשל, בסע’ 21 – 22: כונס-הנכסים מחזיק אצלו, במשך שמונת החודשים, סכום של 291,040 ש”ח אשר לא מניב שום פירות לקופת הכינוס: מי גורף את הפירות האלה?

38.       הייתכן כי כל רשמי ההוצל”פ אשר נגעו בתיק הזה התעמקו בו כראוי, ולא השכילו לראות את מה שאני, הקטנה והענייה ממעש ומהשכלה משפטית, השכלתי ראות?

ואולי הם לא רצו לראות?

ואולי הייתה להם סיבה טובה שלא לראות, ולא לרצות לראות?!

39.       כפי שהראיתי לעיל, בתיק ההוצל”פ הזה היה עיוות-דין “בכל מקום בו זרקת אבן”, ואין מנוס מהמסקנה – או לפחות מהחשד, המצריך בדיקה – כי המנהלים את ההוצל”פ “מתוזמרים” על עורכי-הדין המייצגים דרך קבע בנקים וזוכים מרובי-תיקים אחרים.

האם ייתכן שהרשמים וגורמים אחרים בלשכות ההוצל”פ נוהגים כך באופן שיטתי, בלי “לגזור קופונים” גם לעצמם?

האם ייתכן שהגב’ ליברמן מגינה על החוטאים בלי שום טובת-הנאה גם לעצמה?

40.       אבקש לדרוש מהגב’ ליברמן תשובה עניינית-ספציפית לכל אחת מהטענות דלעיל – אפילו אם לדעתה אפשר לענות במשפט אחד לכמה טענות גם-יחד.

41.       לא אתייחס, בשלב הזה, לטענות-ההגנה של הגב’ ליברמן על היחס לה זכו בקשותי – אשאיר זאת להזדמנות אחרת. 

42.       קשה לי להאמין – ומהיכרות עם רבים שהגיעו למצבי בהליכי ההוצל”פ, ואף לגרוע ממנו – שמה שנעשה בתיק שלי לא נעשה באופן שיטתי גם בתיקי-הוצל”פ רבים אחרים – אולי ברובם ואולי בכולם, ובמיוחד בתיקים בהם הזוכה הוא בנק.

43.       נראה לי שהנעשה בלשכות ההוצל”פ מצריך גם חקירת משטרתית, וגם ועדה חקירה פרלמנטרית, ובשום פנים ואופן לא ועדת חקירה כזו המתמנית ע”י נשיא ביהמ”ש העליון, מכוח חוק ועדות החקירה. זאת משום שכאן מערכת המשפט צריכה לעמוד במרכז החקירה, ולא לנהל ולנווט אותה.

44.       ומילה אחרונה: אם הגב’ ליברמן תשתלח ב”סגנון” שלי, תדע בוודאות שהיא באה במצפון רע.

45.       ח”כ אורון, אנא אל תרפה ידייך, אל תרשה לאיש להוליך אותך בכחש.

 

בכבוד רב ובברכה,

 ______________

חה”כ אורי מקלב, יו”ר הוועדה לפניות הציבור: עו”ד ענת ליברמן משקרת לכם במצח נחושה!



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר