במאמר הקודם בנושא הזה הבעתי את התהייה כיצד אף אחד – לא בתקשורת ואולי גם לא במשטרה ובשאר זרועות הביטחון – לא נתן את דעתו לאפשרות שמה שקרה בכיכר צה”ל לא היה פיגוע-טרור אלא תאונת-דרכים.

בינתיים מסתמנת אפשרות נוספת: שהיה זה מעשה נמהר של צעיר ללא רשיון-נהיגה, על רקע של אהבה נכזבת.

לאפשרות הזאת ישנן שתי אפשרויות-משנה:

האחת – שהבחור קץ בחייו, ויצא לשים קץ בחייו, עם או בלי קורבנות נוספים, אולי גם כדי שאהובת-נפשו תתייסר כל חייה על כי לא נענתה לחיזוריו;

והשנייה – שהוא סתם “חטף קריזה” ויצא להשתולל, כדי להפיג את זעמו ותסכוליו, אבל לא התכוון לגרום לשום תאונה, ומה שקרה היה בגלל חוסר זהירות “רגיל”, יחד עם חוסר ניסיון בנהיגה.

ואם כך הוא, העובדה שאת הנהג כבר אי אפשר לחקור היא קריטית, ובלתי-הפיכה.

כמו שאמרתי במאמר הקודם, גם לבחירה בין שתי האפשרויות האלה ישנה משמעות משפטית. אם המעשה היה מכוון, אין הוא בגדר “תאונה” לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת”ד), ואם הוא היה מכוון, אבל על רקע רומנטי, הוא אינו “פגיעת איבה” לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.

ומה אם הבחור אמר בלבבו אם אני ממילא הולך למות, ולקחת אתי גם אחרים, אני מעדיף שאלה יהיו יהודים, ולא ערבים?

ומה אם בין הנפגעים היו גם ערבים וגם יהודים?

יש לי תשובה אחראית, בדוקה ובטוחה, לשאלות האלה: אני לא יודע!

לאור המידע החדש, נראה לי שכל אלה אשר ביקשו אתמול לזעוק מוות לערבים, היום הם ירוצו להגן על הנהג תם-הלב, אשר בסך-הכל איבד את השליטה על הרכב.

ואולי, מי יודע, הם יטענו שהסבתא של הסבתא שלו הייתה יהודיה, העיקר לקבל מהפלת”ד כמה שיותר כסף.

סיכום-ביניים, עם שאלה

נכון למהדורת מבט, יממה לאחר האירוע, הגירסה הרשמית של משטרת ישראל מאשרת את סיפור האהבה הנכזבת, וגם אם אין אנו יודעים אם הייתה כאן פגיעה מכוונת או תאונה – פיגוע-טרור לא היה כאן, גם לפי הגירסה הרשמית של המשטרה.

וגירסה רשמית אחרת – אין (וכנראה שגם לא יכולה להיות).

והשאלה היא על סמך מה הורתה המשטרה למשפחתו של ההרוג לפרק אל סוכת האבלים?

__________________

זה אוף-טופיק, אבל חשוב!

כמו קאטו הזקן, הרשו לי לחזור שוב ושוב על הקריאה לממשלה אידיוטית, בעניין שחרור מחבלים

תמצית הנושא:

עסקות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו ואזרחינו אשר נפלו בידי האוייב הן הכרח בל-יגונה. כך היה וכך יהיה – עד אשר יבוא שלום עלי-ארץ, אם וכאשר.

גם המחיר לעולם לא יהיה אחד-לאחד. את זאת הכל יודעין.

אבל השאלה החשובה היא מדוע להעניק למשוחררים, מלבד החופש, גם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, כאשר אפשר, על פי החלטה מנהלית של הממשלה, “להפסיק את הביצוע” של המאסר, ולזרוק אותם החוצה עם מכתב-אזהרה שאם הם יוחזרו, אוטומטית, ל”המשך הביצוע” – בלי שום הליך משפטי.

הסברים נוספים אפשר למצוא במכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל שר המשפטים, דניאל פרידמן (“הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת)“).

הבעייה הכי כאובה היא שהפקידים במשרד המשפטים מיירטים את כל הפניות אל השר, ולא מוכנים להודות בכך שכל השנים הם וקודמיהם נהגו בנושא הזה (כמו בעוד נושאים, מן הסתם) בצורה מטומטמת ואידיוטית.

עוד פחות מזה הם מוכנים להודות שהילד שאומר “המלך עירום” הוא לפעמים צודק.

גם ראש הממשלה ונשיא המדינה ממלאים פיהם מים.

כל הקורא את הדברים האלה מוזמן להעתיקים ולהפיצם בכל העולם – ובמיוחד לראש הממשלה ושריו – גם בממשלה הזאת וגם בכל ממשלה עתידית – עד שהם ילמדו.

רצוי גם לשלוח את זה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ולכל הנשיאים שיבואו אחריו – עד שהם ילמדו.

עד שהם ילמדו, סוף-סוף, שגם כאשר יש הכרח לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני – לא צריך לתת להם במתנה גם חנינה בלתי-הפיכה, בחתימתו של נשיא המדינה.

העתיקו והוסיפו את זה בשולי כל מאמר שאתם מפרסמים וכל מייל שאתם שולחים.

תודה,  שמחה