הקדמה

את המשל הזה כבר נתתי בעבר, בהקשר אחר:

נניח ששופט בית המשפט העליון מקבל דו”ח חניה (בגובה 70 ש”ח) ומבקש להישפט. הוא מבקש להישפט משום שהוא מאמין בצדקתו, משום שהוא לא מבקש “פרוטקציה”, ומשום שהוא מבקש לנצל את ההזדמנות ולראות כיצד מתנהלים “בשטח” עניינים אשר מגיעים לפניו, כשופט, בקצה השני של המסלול, במסגרת בקשת רשות לערער או ערעור בבית המשפט העליון. הוא מבקש להישפט אף שברור לו כי הוא יצטרך להקדיש לכך לפחות שלושה ימי עבודה (יום אחד לצורך הקראת כתב האישום ומסירת תשובתו לאישום, יום נוסף לצורך שמיעת ההוכחות, ועוד יום לצורך שימועו של פסק הדין) – והכל על חשבון חופשתו השנתית.

נשיא בית המשפט העליון, בהיוודע לו הדבר, רותח מכעס, רוקע ברגליים, וחורק בשיניים, משום שגחמותיו של השופט, א-לה הארון אל-ראשיד, תשבשנה לו שלושה ימי עבודה של הרכבים שונים בבית המשפט העליון, ותגרומנה להגברת הסחבת, למגינת ליבו של הציבור הרחב. לפיכך פונה הוא, הנשיא, אל היועץ המשפטי לממשלה, בבקשה לעיכוב ההליכים נגד השופט. בבקשה זו מסביר הנשיא כי הנזק לציבור – וגם לתביעה הכללית, אשר היועץ עומד בראשה – מאובדן שלושה ימי עבודה של הרכבים בבית המשפט העליון גדול מהתועלת שיש לציבור מבירור אשמתו של נאשם בעבירת חניה.

האם עיכוב ההליכים בנסיבות הנ”ל מוצדק או אינו מוצדק?

אפשר לומר כי במדינת חוק, בה הכל שווים בפני החוק, זמנו של שופט בית המשפט העליון אינו יקר מזמנו של הרוכל בשוק – וזה אכן נכון, אבל אינו נוגע לסוגיה שלנו. לא נוגע לסוגייה שלנו, משום שכאן לא עומדים זה מול זה זמנו של ה”מיוחס” מול זמנו של “פשוט העם”, אלא שני ערכים ציבוריים אשר עומדים זה מול זה ואשר לציבור, המיוצג ע”י היועץ המשפטי לממשלה, יש הזכות להחליט מה חשוב לו יותר ואיזה ערך ציבורי נכון יותר להעדיף.

ברור כי שונה המצב אם השופט מועמד לדין על עבירת רצח, למשל, וממילא ברור שישנה בין-לבין איזו “נקודת איזון” אשר עד אליה מן הראוי להעדיף ערך אחד ומעבר לה מן הראוי להעדיף ערך אחר, והכל שאלה של “מידתיות”. מכל מקום, עיכוב הליכים בעבירת החניה אינו בלתי סביר, ובודאי שאינו מעיד על שחיתות או העדפה פסולה כלשהי של השופט על פני כל אדם מן הישוב – מה גם שבדוגמא הזאת לא השופט ביקש את עיכוב ההליכים, וסביר גם להניח שהעיכוב היה למגינת ליבו.

וכעת אל משל הקרוב יותר לענייננו:

רכב הרשום על שם רעייתו של ראש הממשלה, עליזה אולמרט, צולם עובר עבירת תעבורה, נניח עבירת מהירות של “הברירה הנמוכה” (קנס של 250 ₪, אפס נקודות). הגב’ עליזה מודיעה למשטרה כי באותו היום היא הייתה עצורה באבו-כביר (בקשר לעבירה אחרת), וכי בעלה, אהוד, נהג ברכב באותו היום. המשטרה מזמינה את אהוד לחקירה (בין השאר משום שהיא לא יכולה להעיד את אשתו נגדו), וזה אומר “אין לי זמן היום”, וכך הוא מנהל סחבת “מכאן ועד להודעה חדשה”.

בשלב מסויים הוא אומר לחוקרים שלחו לי דוח על שמי, ואני אשלם את הקנס, אבל החוקרים, בהגינותם, עונים לו אותנו לא מעניין הקנס, אלא חקר-האמת!

ברור שניהול ענייני המדינה חשוב לו, לאולמרט, יותר מהחקירה המשטרתית בעבירת-התעבורה הקלה הזאת, והוא גם נהנה יותר מעבודתו הרגילה מאשר מהישיבה מול החוקרים, עם או בלי הליזול המפורסם. ברור גם שה”התחמקות” מהחקירה היא עניינית, ובתום-לב, ושלית מאן דפליג שניהול ענייני המדינה חשוב יותר מהדוח המינורי הזה, ואפשר להניח שאם הדבר היה מגיע אל שולחנו של היועץ המשפטי, הוא היה מורה להפסיק את החקירה, אפילו ביזמתו.

ומהו הדין אם ראש הממשלה נדרש לחקירה בעניין חמור יותר, כגון עבירה על חוק מימון המפלגות, או חמור עוד יותר, כגון עבירת שוחד? ומהו הדין כאשר הוא נדרש לחקירה כאשר המדינה נמצאת במלחמה בכל החזיתות?

במקרים כאלה ברור שהיועץ המשפטי לא יורה על הפסקת החקירה, כי הוא-הוא זה אשר הורה עליה (ועוד “בבהילות”!), ולכן האחריות להחליט מה חשוב יותר לעם היושב בציון בכל רגע נתון – ניהול ענייני המדינה או ההתייצבות לחקירה – נופלת על שכמו, ועל שכמו בלבד.

האם ההתחמקות מהחקירה (או “דחייתה”, הכל בעיני המתבונן) כשרה היא, או פסולה?

מבחינה משפטית כל עוד ראש הממשלה לא הורשע בעבירה, אין אפשרות להחליפו, אלא אם “נבצר” ממנו למלא את תפקידו, ואז ממלא-מקום ראש הממשלה ממלא את מקומו.

החוק לא קובע מה זה “נבצר”, וכיוון שהפסקת כהונתו של ראש הממשלה “מחמת עבירה” מוסדרת בסעיף אחר, על כרחנו שה”נבצרות” אינה נובעת מהליכי חקירה או משפט, אלא מאי-יכולת לתפקד.

החוק גם לא קובע איך קובעים מתי קיימת “נבצרות” כזאת, ומי קובע אותה.

מה קורה אם גם ראש הממשלה וגם ממלא-מקומו סבורים שאין נבצרות? מישהו יכול להכריח את ממלא-המקום “לעבור כיסא”?

מה קורה אם ראה”מ סבור שאין נבצרות, והמ”מ סבור שיש? “יילכו מכות”?

ומה קורה אם הראשון סבור שיש, ואילו השני סבור שאין? ישאירו את המקום ריק?

הדעת קובעת כי, כעיקרון, ראה”מ הוא היודע מהי יכולתו בכל עת, ובמקרה של מחלוקת – בית המשפט הוא שיקבע, אבל ברור כי בית המשפט ייזהר מאוד בדברים כאלה, משום שהחלטה על “נבצרות” יכולה להוריד ממשלה שנבחרה על ידי העם, וזה לא תפקידו של בית המשפט.

העיתונאי יואב יצחק קורא ליועץ המשפטי לממשלה “להכריז” על נבצרותו של ראש הממשלה, “מחמת זאת שהוא חשוד בפלילים ומבוקש, כבר בשלב זה, לעדויות בחמש חקירות“, אבל זה ממש לא נראה לי. אמנם היועץ המשפטי לממשלה נחשב כפרשן-החוק המוסמך עבור הממשלה, אבל הוא עדיין לא נושא באחריות המיניסטריאלית, ולא ידוע לי על הוראת חוק המחייבת את הממשלה לפעול על פי הפרשנות של היועץ.

גם לגופו של עניין, לא נראה לי שיש רלוואנטיות להיותו “חשוד בפלילים”, או למספר העדויות להן הוא נדרש. נניח שהוא חשוד בעבירות חמורות פחות (כגון עבירות תעבורה); נניח שהוא התייצב לכל החקירות, וכבר לא “מבוקש” לשום עדות; נניח שהוא חשוד בעבירות פחות חמורות, אבל מבוקש ליותר חקירות – מה קובע, לשיטתו של יואב יצחק: חומרת החשדות, או מספר החקירות?

מבחינת ההיגיינה הציבורית, לעומת זאת, השאלה מורכבת בהרבה, ומושפעת מלא מעט פרמטרים:

• חומרת העבירה;

• עומס העבודה על ראש הממשלה בכל מועד נתון;

• הנסיבות והעיתוי בהם נדרש ראש הממשלה להיחקר. כך, למשל, אם התיק נמצא בידי החוקרים כבר חודשים ארוכים, אולי שנים, והם “נזכרים” בו בדיוק בזמן מלחמה, או כאשר הוא מארח את הנשיא ג’ורג’ W בוש, או דווקא ערב-בחירות;

• השתייכותו הפוליטית של המתבונן, אשר, למרבית הצער, תמיד, “במקרה”, קובעת את עמדתו ביחס לחקירה.

ומה עושים אם התחמקותו של ראש הממשלה מהחקירה נראית לא-ראוייה?

עושים כמו בכל מקרה אחר בו היא נראית לא-ראוייה: זועקים שמיים-וארץ, הולכים לכנסת, מציעים אי-אמון בממשלה – ואם כל אלה לא עוזרים, מתחשבנים בבחירות הבאות.

סיכום

נבצרות, כמו הריון, היא מושג “בינארי”, או “דיגיטאלי”, אשר לגביו קיימות רק שתי אפשרויות (“כן/לא”), בעוד שלנסיבות ה”ציבוריות” המחייבות את הפסקת כהונתו של ראש הממשלה יכולים להיות אין-ספור גווני אפור.

אפילו השאלה אם היותו עסוק בניהול הגנתו במשפט הפלילי פוגעת בתיפקודו, גם לה ישנם אין-ספור גווני אפור. נניח שהוא מקדיש לענייניו המשפטיים חמש דקות ביום, ובשאר זמנו הוא מתפקד ברמה של 99% מכושרו – האם זו “נבצרות”? ואם הוא מקדיש כמעט את כל זמנו לענייניו המשפטיים, ולענייני המדינה הוא  מקדיש רק חמש דקות ביום, ומתפקד ברמה של 1% מכושרו – האם זו “נבצרות”, או “יציאה לחופשה”? ואם זו “נבצרות” – איכן עובר הגבול, ואיך מכמתים ומשקללים את כל הפרמטרים?

ישנה גם שאלת-לוואי: נניח שהוא שומר על זכות השתיקה – גם בחקירות וגם בבית המשפט, וסנגוריו, שהצהירו כי הוא לא יעיד גם במשפט, ביקשו – וקיבלו – מבית המשפט רשות לנהל את המשפט ללא נוכחותו, כך שהוא פנוי מכל הבחינות לנהל את ענייני המדינה. איפה כאן ה”נבצרות”?

קיצורו של דבר: אין לי שום דבר בעד אהוד אולמרט ומפלגתו, אבל הניסיונות להעטות על דחיותיו את מועד החקירה כסות של “התחמקות”, או “נבצרות”, ובכך גם לאלץ אותו להיחקר – כל אלה אינם אלא קשקוש מקושקש.