. צפיה חובה! http://213.8.103.231/h/heb/

                                             ב”ה, ירושלים ערב תשעה באב, התשנ”ו

לדוד לוי שלום, לאי”ט

ישאל השואל, והלוא מעשים מטורפים כאלה לא יעשה שום עם שפוי, ויהא הוא אתאיסט.. היא הנותנת – יהודי ויהדות חד המה. היהדות היא עצמיותו, היא הוויתו, היא שפיותו, בלעדיה אינו שפוי.

אתם אומרים שיש לכבד הסכמים בינלאומיים. והלוא אין כל קשרק בין כבוד לבין ההסכמים לביצוע פשעים נגד העם היהודי לדורותיו. לארבעה שושביניהם העיקריים של הסכמים אל, ישראל, נורווגיה, ארה”ב ואירגון המרצחים אש”ף, אין כל יחס של כבוד לאמת, למוסר, לצדק ולחיי אדם. והחפה יותר מן האחרים מכל רגש של כבוד, היא ישראל. לזו אין כבוד עצמי, לא כבוד למולדת ולא כבוד לאלוקים. וכאן שורש כל הרע. מעשיהם הלא שפויים של הממשלה שהיתה ושל התיקשורת, שהריעה לה ועודדה אותה לאורך כל מסלול ההתאבדות, נובעים מהינתקותם משרשיהם, עד כדי שנאה תהומית ליהדותם, והם כעלה נידף ברוח. והרוח היא רוח עיוועים.

ישאל השואל, והלוא מעשים מטורפים כאלה לא יעשה שום עם שפוי, ויהא הוא אתאיסט.. היא הנותנת – יהודי ויהדות חד המה. היהדות היא עצמיותו, היא הוויתו, היא שפיותו, בלעדיה אינו שפוי.

איזה עם עוד היה חותם על הסכמי כניעה לאויב, שקם עליו להשמידו, והובס פעם אחר פעם? איזהו העם, שהיה נותן את הנשק בידי המחוייבים, על פי אמונתם ואמנתם, להשמידו, ומקיימים? אף מעמיד לרשותם בסיסי תקיפה וערי מקלט. איזה עם היה מוסר את נחלת אבותיו, ראש שמחתו, משוש תבל, אליה נכספה נפשו מפאתי מערב ומזרח, לידי גזלנים, אשר באותן שנים, בהן הם, כביכול, בעלוה, הם הניחוה בבתוליה ובלובן טרשיה, בת בלי שם? איפה הוא העם הרואה באויב אוהב ובאוהב אויב? איזה עם היה מסב לאחור, מרצונו, את תהליך גאולתו ועוד אומר, “כי אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית”?

החיים והמוות ביד הלשון. במחזה הסוריאליסטי, פרי המצאתם, הם רואים “מציאות בלתי הפיכה”, וטוענים ש”אי אפשר להתעלם מן המציאות”. הם ממשיכים לקרוא לתהליך הסלאמי הידוע, של חיסול ישראל בשלבים, וקיבל הכשרה ממנחם בגין, ואף זכה למהדרין בארבע השנים האחרונות, “תהליך שלום”. קרבנותיו, הבלתי נמנעים והבלתי הפיכים, של התהליך החולה הזה, היו “קרבנות שלום”. הם הביאונו אל עברי פי פחת, ואנו, ידינו כבולות בסיסמאות. הרשעים נפנפו ב”דמוקרטיה”, וה”צדיקים”, ב”אהבת חינם”. ואכן, שנאת חינם של הרשעים, הביאתנו אל סף חורבנו של הבית השלישי. אנשי שלומנו, שהיו חייבים להוביל ולהדריך, ניצבו מרחוק וצפו בנעשה, בבחינת – ישחקו הנערים בפנינו. ואכן, אלה שיחקו בחיינו, במועדון ההימורים של “המזרח התיכון החדש”.

ובכל זאת, הוכיח רוב העם הזה, למרות שטיפת המח האנטי-יהודית המאסיבית, במשך שנות-דור, כי טרם איבד את שפיותו, וקרא להוריד מבימת תיאטרון האבסורד את מחזה האימים, שהוצג לפניו עד מוות, במשך ארבע השנים האחרונות. אך, מתקבל הרושם, כי קולו, קול קורא במדבר.

ביום בו נשמט השלטון מן הידים, שדבק בהם דם יהודים, כאשר חיבקו המגואלות בדם זה, צריכה היתה הממשלה החדשה להכריז, כי ההסכמים שנחתמו בידים אלה, בטלים ומבוטלים, ולהשיב לעם ישראל את כבודו, את נחלתו, את זכויותיו ואת בטחונו. את מנהיג המחבלים, צריך היה לפגוש דרך כוונת הרובה. את חייליו לפרוק מנשקם ולשלחם למולדתם – ערב. כן ייעשה לכל הערבים, היושבים בארצנו, בחסד ולא בזכות, ובמעשיהם איבדו גם את זכותם לחסד.

למדינות ערב מסביבנו, יש להכתיב את תנאינו לשלום, לאמריקנים נאמר, הסירו ידיכם מענייניו הפנימיים. כשם שאנו איננו מכתיבים לכם את מהלכי חייכם, כן, אתם, אל תכתיבו לנו. אם אתם מאמינים, כי יש לקחת סיכונים למען השלום, קחו אותם אתם; אתם גדולים ועצומים, אנחנו קטנים, בינתיים, אך ה’ עימנו, אם אך נרצה בכך.

ה’ עוז לעמו יתן, ה’ יברך את עמו בשלום, אם אנו נקדש את שמו, ע”י הכרה בנס העצום, שאירע לנו במלחמת ששת הימים, ונחזיק במתנה, שנתן לנו ברוב חסדו.

                                                                                    בברכה,

                                                                                 חנה אייזנמן