קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/54877

שמחה ניר, עו“ד

שרת המשפטים, איילת שקד, הציעה לבטל את הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה, משום שהיא לא הסכימה לשמש חותמת–גומי עבור השר לביטחון הפנים, ומשום שבראשה עומד שופט ביהמ“ש בדימוס *** כעת, משנפלה מועמדותו של משה אדרי לתפקיד המפכ“ל – האם היא תמשיך ותדרוש לבטל את הוועדה הזאת?

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מבוא

על השלטון באמצעות ועדות – תזכורת

על הוועדות מהסוג הראשון: ועדות מייעצות בקביעת מדיניות

על הוועדות מהסוג השני: ועדות מייעצות בעניינים פרסונליים

הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה – לאיזה סוג היא משתייכת?

האם הוועדה צריכה “להיעלב” כאשר לא מקבלים את המלצותיה?

על הכבוד שהממשלה חייבת לוועדה שהיא מינתה

על הקשקשנות (א): שרת המשפטים וחברה נפתלי בנט

על הקשקשנות (ב): השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן

האם המינוי של אדרי היה עובר את מבחן הבג“ץ?

ונניח שהשרים לא ממש מתמסרים לארדן

מזלו של ארדן

על מה רגשו גויים, או: על החשבונות האישיים של איילת הכושלת

ועכשיו הצימוק

מבוא

הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה לא אישרה את מינויו של הניצב בדימוס משה אדרי לתפקיד מפכ“ל המשטרה, והרוחות בממשלה ובציבור סוערות סעור.

כך ויקיפדיה:

הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה היא ועדה שהוקמה מכוח החלטת ממשלת ישראל משנת 1999, המשמשת לבחינת כשרותם והתאמתם לתפקיד של מועמדים לתפקידים בכירים בשירות המדינה. בראשות הוועדה עמד השופט (בדימוס) גבריאל בך (בתקופתו כונתה הוועדה “ועדת בך“) ואחריו משנת 2010 השופט בדימוס יעקב טירקל (בתקופתו כונתה הוועדה “ועדת טירקל“), ומשנת 2018 השופט בדימוס אליעזר גולדברג (בתקופתו מכונה הוועדה “ועדת גולדברג“). בוועדה מכהנים שלושה חברים נוספים, ובהם נציב שירות המדינה.

התפקידים שהמועמדים להם נבדקים על ידי הוועדה, הם תפקיד הרמטכ“ל, מפכ“ל המשטרה, ראש המוסד, ראש השב“כ, נציב בתי הסוהר, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל.

בדרך כלל מאשרת הוועדה את המינוי המוצג בפניה. בנובמבר 2018 הוועדה החליטה להמליץ שלא למנות את משה אדרי לתפקיד מפכ“ל המשטרה.[1]

סמכויות ותפקיד

תפקידה של הוועדה הוא “להבטיח את טוהר המידות במינויים הבכירים, ולבחון שמא דבקו פגם או דופי כלשהם במינויים המוצעים“.[2]

בג“ץ הרחיב בעניין מטרת הוועדה:

עיקר תפקידה של הועדה המייעצת הוא, איפוא, לבדוק את המינוי המוצע מבחינת טוהר המידות במובנו הרחב של מושג זה, הן מבחינת האדם המוצע לתפקיד, הן מבחינת הגורם הממנה, והן מכל היבט אפשרי אחר שעשויה להיות לו נגיעה לשאלת טוהר המידות הכרוך במינוי. פרשנות רחבה זו של סמכות הועדה המייעצת נובעת מנוסחה של החלטת הממשלה ומהתכלית והמטרות שלשמן הוקמה הועדה. פרשנות זו מתיישבת עם התפיסה המדגישה את חשיבותה של הביקורת המינהלית כאמצעי רב חשיבות לבחינה מעמיקה ויסודית של הסוגיה העומדת לדיון. … ביקורת מנהלית כאמור עשויה להיות אף רחבה יותר מן הביקורת השיפוטית, המתמקדת, על–פי טיבה, בבחינה – האם נפל בהחלטה פגם משפטי.

— בג“ץ 1570/07 עמותת “אומץ” ואח‘ נ‘ השר לביטחון פנים ואח‘, ניתן ב-25 בפברואר 2007

על השלטון באמצעות ועדות – תזכורת

כל שלטון הוא גוף פוליטי, אנשיו נבחרים על בסיס פוליטי, ושיקוליהם הם לעולם פוליטיים – כך דרכו של עולם.

אלא מאי? שום פוליטיקאי לא יכול להתמצא בכל התחומים שבעולם – אפילו לא בתחומים שהם בטיפולו. כך, למשל, כאשר קונסטלציה פוליטית נתונה מאפשרת לבעלי הכוח הפוליטי לכפות על הציבור, כשרת משפטים, מהנדסת–מחשבים שאין לה שום זיקה לענייני חוק ומשפט, מעולם לא הייתה לה, וכל מעייניה אינם אלא להפוך את עולם המשפט לחתול–בית הרובץ לרגליו של השלטון (כמובן רק עד שהיא עצמה תעוף מהשלטון, ואז היא תתחיל לקונן על “עצמאות מערכת המשפט“).

כיוון ששום פוליטיקאי (וגם שום בעל תפקיד ניהולי) לא בהכרח יכול להתמצא בכל התחומים – אפילו לא בתחומים הנתונים לניהולו – אין לו ברירה אלא למנות לעצמו יועצים – בעיקר כאלה שיש להם רקע מקצועי בתחום שלגביו הם אמורים לייעץ לו.

ועדות מייעצות מהסוג בו נדבר כאן נחלקות לשני סוגים: אלה המייעצות בקביעת מדיניות, ואלה המייעצות בעניינים פרסונליים.

על הוועדות מהסוג הראשון: ועדות מייעצות בקביעת מדיניות

על השלטון באמצעות ועדות למדנו כבר “מימיזמן“:

את המאמר על השלטון באמצעות ועדות, ועל ועדת וינוגרד כמקרה פרטי פתחתי במשל:

ממשלת ישראל מצאה עשרה מיליון דולר באיזו מגירה נידחת. מה עושים עם הכסף הזה?

כאן נתתי שורה של אפשרויות, וקינחתי:

וכן הלאה, וכן הלאה: הכל לגיטימי, אבל מה שלא תעשה הממשלה – מי שלא בא על סיפוקו יבקר את הממשלה על כך שהיא השקיעה את הכסף במקום הלא–נכון (לטעמו, כמובן).

וכאן הצגתי את הפתרון הקלאסי, אשר מעולם לא נס ליחו, ולעולם לא ינוס, והוא …

“הקימונו ועדה”

כאשר מקימים ועדה, מרוויחים זמן. בזמן הזה אפשר לעסוק בדברים אחרים, יותר קלים–להחלטה, ועד שהוועדה תשלים את מלאכתה – או שהפריץ ימות, או שהסוס ימות, או שהכנסת תחליט להתפזר, וכאשר מתנהלת מערכת בחירות אין זה, כידוע, הזמן המתאים לקבלת החלטות הרות–עולם …

ואחרי הבחירות יתחיל מאראטון מעשה–המרכבה אשר יעמיד בראש סדר היום הציבורי דברים חשובים יותר, והוועדה תחדל להתקיים, למרות שלא פורקה רשמית.

לשום ועדה, כולל מה שקורין במקומותינו “ועדת חקירה ממלכתית” – דהיינו ועדה לפי חוק ועדות החקירה – אין סמכויות שלטוניות. בדוח שלה היא יכולה להמליץ, כי לכך מסמיך אותה החוק, אבל גם בלי הסמכה כזאת אנחנו מדינה חופשית, ולכל אדם מותר להמליץ כאוות נפשו.

אבל “המלצות” – כפשוטן: לא מחייבות, וזה גם הגיוני לא רק מבחינה לשונית, כי אם הוועדה יכולה לתת “המלצות” מחייבות, זה היה הופך אותה לגוף שלטוני, אבל כזה שאינו נבחר, ואינו נושא בשום אחריות כלפי מישהו זולת עצמו.

ובקיצור: כל הוועדות האלה אינן אלא ועדות “מייעצות”, ותו לא.

הייתי מוסיף את מה שכולנו יודעים (ואמרתי לא פעם):

כאשר הוועדה אשר “הקימונו” ממליצה לטעמו של מי שמינה אותה, הוא נאחז בה בשער בת–רבים: אנחנו מיישמים את המלצות הוועדה ככתבן וכלשונן (בעיקר אם הוועדה היא בראשות שופט, או שופט–בדימוס), אבל אם ההמלצות אינו לרוחו של הממנה את הוועדה, או–אז מתחיל ה“רגע–רגע”: “הוועדה היא רק גוף מייעץ, או ממליץ, וכו’, אבל ההחלטה היא שלנו”, ואם יש לחץ ציבורי כנגד התחמקויות והתחכמויות, יש עוד פטנט: ועדה ליישום המלצותיה של הוועדה שהקימונו.

לכן אני קורא לוועדות האלה ועדות רגע–רגע.

ומה קורה אם הוועדה מאויישת ע“י גדולי המומחים המוכרים, וההמלצות שלה הן כאלה שאי אפשר לדחותן?

מקימים, כאמור, ועדה ליישום/בחינת המלצותיה של הוועדה הקודמת. ועדת רגע–רגע על ועדת רגע–רגע, אשר גם עליה חל האמור לעיל:

כאשר מקימים ועדה, מרוויחים זמן. בזמן הזה אפשר לעסוק בדברים אחרים, יותר קלים–להחלטה, ועד שהוועדה תשלים את מלאכתה – או שהפריץ ימות, או שהסוס ימות, או שהכנסת תחליט להתפזר, וכאשר מתנהלת מערכת בחירות אין זה, כידוע, הזמן המתאים לקבלת החלטות הרות–עולם …

ואחרי הבחירות יתחיל מאראתון מעשה–המרכבה אשר יעמיד בראש סדר היום הציבורי דברים חשובים יותר, והוועדה תחדל להתקיים, למרות שלא פורקה רשמית.

ואת זה בדיוק עשתה מיודעתנו השרה איילת, בדיוק כפי שתיארו גיא רוה ורותי דניאל במאמר חזקת הגיל הרך: השרה שקד קרסה תחת לחץ ארגוני הנשים: אחרי שלוש ועדות שטיפלו בנושא חזקת הגיל הרך ומזונות הילדים, שרת המשפטים הרימה דגל לבן, והודיעה על הקמת ועדה רביעית (!) לבחינת ביטול חזקת הגיל הרך ומזונות הילדים.

ומה קורה כאשר הוועדה עצמה גוררת רגליים? מוציאים דו“ח ביניים על “הסדרים ארגוניים” של הוועדה עצמה: האם חברי הוועדה ישתו תה נטול קפאין, או קפה נטול תאין. האם הם יאכלו את הבורקאס בהסיבת יד ימין לצד שמאל, או בהסיבת יד שמאל לצד ימין: הללויה! אהוד ברק אימץ עקרונות ועדת שמגר למו”מ על שבויים!

עוד בנושא הסתתרותם של הדרגים המדיניים מאחורי סינריהן של ועדות רגע–רגע עמדתי במאמר ששינסקי אינו מחוקק: אם המדינה רוצה להטיל מסים, אגרות והיטלים – שתטיל כמה שהיא רוצה, אבל שלא תסתתר מאחורי סינריהן של ועדות “מייעצות” אשר לא הוקמו כדי לספק לדרגים הפוליטיים את הייעוץ, אלא את הסינרים להסתתר מאחוריהם.

ואחרון–אחרון: מי שבא לשבת בוועדות כאלה עושה זאת לא רק בשביל הקפה והביסקוויטים, ובשביל ה-180 ש“ח לשעה (כולל שעות הכנה, הכל על פי הוראות החשכ“ל), אלא גם בשביל להגשים את השקפותיו, ולהשפיע עם האופן בו דברים מתנהלים במדינה. על כך המשלתי את הוועדות האלה לכלב–רועים, הרץ לפני העדר, אבל פוזל לאחור על מנת לראות לאן פניו של העדר, על מנת להוליכו שמה.

והנה, ראינו את זה גם בוועדת ששינסקי הידועה (היו עוד ועדות ששינסקי, אבל פחות ידועות). הם טענו – וזה עמד במבחן בג“ץ – שהם ועדה מקצועית בלתי תלוייה, אבל כיוונו את המלצותיהם לדעתו של ראש הממשלה, וכאשר ראש הממשלה שינה את דעתו – הם שינו את המלצותיהם ה“מקצועיות” על פי “רוח המפקד“, המשתנה בלי הרף: הפרופ’ איתן ששינסקי מאשר: אני כלב–רועים!

על הוועדות מהסוג השני: ועדות מייעצות בעניינים פרסונליים

תארו לעצמכם שמפקד חיל האוויר מחליט לבדו את מי לקבל לקורס טייס, כאשר לו עצמו אין רקע מקצועי בתחום הרפואה ובשאר התחומים הרלוונטיים להחלטה מי כשיר להיות מועמד לקורס טייס, מי לא.

סביר להניח שבקביעת המדיניות למיון מועמדים גם למפקד חיל האוויר יש מה להגיד, במיוחד כאשר כמות המעוניינים להתקבל לקורס הטייס עולה בהרבה על מספר ה“מיטות” שבקורס, אבל כאשר מגיעים ליישום ה“פרסונלי” – זה לא באפשרותו של מח“א לעסוק בעניין הזה, ולכן הוא ממנה ועדות מיון, אשר בוחנות כל מועמד ומועמד – והוא הדין גם כאשר המועמד מגיע לקורס ומתקדם בו שלב אחר שלב, עד להסמכה הסופית: לא מח“א מטפל בזה, אלא “דרגי השטח“.

הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה – לאיזה סוג היא משתייכת?

לכאורה מדובר בוועדה מהסוג השני, שהרי היא לא קובעת מדיניות, אלא רק את התאמתם של מועמדים לתפקידים בכירים.

אלא מאי?

ראשית – הוועדה הזאת לא בוחנת את המועמדים מכל ההיבטים (כגון כישוריו המקצועיים של המועמד), ותפקידה אינו אלא “לבדוק את המינוי המוצע מבחינת טוהר המידות במובנו הרחב של מושג זה, הן מבחינת האדם המוצע לתפקיד, הן מבחינת הגורם הממנה, והן מכל היבט אפשרי אחר שעשויה להיות לו נגיעה לשאלת טוהר המידות הכרוך במינוי” (כמובא לעיל, מפי הבג“ץ).

ושנית – כאשר מדובר על “טוהר המידות“, לוועדה אין ייתרון מובהק – אם בכלל – על פני אחרים – במיוחד לא על פני חברי הממשלה, שאמורים להיות בעלי מושג מסויים בענייני טוהר המידות, אבל גם להביא בחשבון גם שיקולים נוספים.

בנושא דומה כתבתי תחת הכותרת פרשת הרבצ”ר המיועד, אייל קרים: גם לשופטים מגיע צדק! כאשר עלתה על הפרק שאלת מינויו של אייל קרים לתפקיד הרב הצבאי הראשי, והתעוררה שאלת התערבותו של הבג“ץ במינויים מקצועיים:

אומר נפתלי בנט: “שופטי בג”ץ החליטו שהם מבינים טוב יותר מהרמטכ”ל במינויי מפקדים”, ואם לא די בכך, הוא מוסיף ואומר כי “בית המשפט לא ממנה רמטכ”ל, לא ממנה שר ביטחון ולא ממנה רב צבאי שאושר על ידי הרמטכ”ל. תפקידו לשפוט על פי החוק שמחוקקת הכנסת”.

מחרה–מחזיקה אחריו חברתו–לסיעה, שרת המשפטים איילת שקד: “רמטכ”ל ששולח חיילים לקרב גם יכול למנות רב ראשי”.

צר לי מאוד, אבל כנראה שהם לא מבינים את תפקידו של הבג”ץ. בנט – מילא, כי הוא לא שר משפטים, אבל שקד – היא שרת המשפטים, והיא צריכה לדעת מה תפקידו של הבג”ץ (ובעניין הזה המהפכה השיפוטית של אהרן ברק לא שינתה דבר וחצי דבר, ושום דבר גם לא ישתנה, אפילו אם היא תצליח – והיא לא תצליח, כי משה כחלון לא ייתן לה – לבטל את המהפכה הזאת).

אכן, הרמטכ”ל הוא זה השולח חיילים לקרב, כי זו מומחיותו המקצועית. באשר למינוי רבנים, זה לא בדיוק המומחיות שלו, ויש לו יועצים לכך, אבל גם בכך הבג”ץ לא יתערב, כי הוא לא אמור “לנהל את המדינה”, ובוודאי שלא לשים את שיקול–דעתו במקום שיקול–הדעת של הרשויות המוסמכות.

אלא מאי? ישנם דברים שאינם מעוררים שאלות של מומחיות, אלא שאלות של ערכים, ובזה הבג”ץ אמור לייצג את הציבור ואת ערכיו.

נניח שהרמטכ”ל רוצה למנות בועלי–קטינות לתפקידי ראש אג”ת (אגף התכנון) ורבצ”ר. הבג”ץ לא יבדוק את מומחיותם של המועמדים בענייני תכנון, או בענייני רבנות. הוא רק ישאל את עצמו האם זה תואם את הערכים הציבוריים הראויים שלתפקידים בכירים כל כך ימונו בועלי–קטינות?

יכול להיות שהבג”ץ יאמר זה בסדר, אין שום קשר בין היותו של אדם בועל–קטינות לבין יכולותיו המקצועיות. יכול להיות שהוא יפסול את המועמד לרבצ”רות ויכשיר את המועמד לראשות אג”ת, ויכול להיות שהוא יפסול את שניהם – אפשר בהחלט לחלוק עליו, אבל בכל המקרים האלה הוא פועל “על המגרש שלו”, והטענות על כך שהוא “משיג את גבולה של הרשות המבצעת” הן קשקוש מקושקש.

דבר דומה יש לנו הפעם, כאשר הוועדה משחקת את תפקיד הבג“ץ בעניין הרבצ“ר: הוועדה לא שמה את שיקול דעתה במקום שיקול דעתה של הממשלה, היא רק מביעה את דעתה, בתחום המצומצם שהמינוי שלה מגביל אותה.

הוועדה הזאת היא, איפוא, ועדה מייעצת פר–אקסלנס, והגדרתה–מראש כ“מייעצת” באה רק כדי להבהיר להמון הנבער את מה שהממנים והממונים יודעים גם בלי זאת.

אלא מאי? ישנם כנראה כמה שרים שרוצים לראות את הוועדה הזאת כוועדת רגע–רגע, כזאת שנותנת את חותמת–הגומי שלה לכל מה שהממשלה, או השר הממונה, מניחים לפניה.

ומה קורה כאשר הוועדה מתייחסת ברצינות לתפקידה, ולא מתכופפת לפי הציפיות של “רוח המפקד“?

מציעים “לבטל” אותה. יופי!

אבל לפני שנגיע לקשקשנות, כמה מילות רקע.

האם הוועדה צריכה “להיעלב” כאשר לא מקבלים את המלצותיה?

ועדה מייעצת מהסוג הראשון, שאמורה לתת המלצה כוללת, והמלצותיה לא מתקבלות, יש לה בעייה: תארו לעצמכם שהממשלה לא הייתה מקבלת את המלצותיה של ועדת ששינסקי, ומחליטה לגבות מחברות הגז פחות (או יותר) תמלוגים ממה שהיא המליצה.

בשורה התחתונה השאלה כמה לגבות מחברות הגז היא פוליטית, ולא מקצועית, ולכן כל שיעור תמלוגים שבין 0% ל-100% הוא בגדר האפשרי, אבל אם הממשלה תגבה יותר – נניח 99% – אף חברה לא תיכנס לעסקים עם הממשלה, ואם היא תגבה פחות – נניח 1% – הממשלה תצא פראיירית בעיני כל העולם, ובמיוחד בעיני עצמה.

אז שר האוצר מינה את ועדת ששינסקי, זו סיפקה לו את הסחורה, ועל סמך ההמלצות שלה שר האוצר הביא לממשלה הצעת–חוק מתאימה, כדי שזו תביא את ההצעה לחקיקה בכנסת.

ואז – איך לא – החלה המהומה, כאשר חברות הגז דורשות להפחית את התמלוגים, ואילו תומכי ההצעה עונים למתנגדיה: אבל ששינסקי אמר! …

ראו שוב: ששינסקי אינו מחוקק.

ומה עושים כאשר ראש הממשלה “נכנע” ללחציהן של חברות הגז, ומסכים להפחתת התמלוגים? בא ששינסקי, ה“מקצועי” ה“בלתי תלוי“, ומוצא לעצמו מוצא של “כבוד” (ההדגשה שלי):

“רוח המפקד השתנתה מזו שהייתה ב-2011”, אמר ששינסקי בכנס בנושא “הרגולטור השבוי”, שנערך על ידי מוסד נאמן שבטכניון, כשהוא רומז כנראה לראש הממשלה בנימין נתניהו“. השאלה הכלכלית שעומדת על הפרק היא באיזו מידה צריך להתחשב במגבלות הפוליטיות הקיימות. אם לא נתחשב בהן כלל וכלל, הסיכוי שנוכל להביא לשינוי יורד. לכאורה, ההחלטות של הרגולטורים הם עניין מקצועי בלבד – אבל זה מורכב יותר. אנחנו רוצים שמה שנייעץ גם יתקבל”.

ראו שוב: הפרופ’ איתן ששינסקי מאשר: אני כלב–רועים!

באשר לוועדה מהסוג השני, כאשר הוועדה מייעצת רק בתחום מסויים, המצב שונה: היא לא צריכה “להיעלב” כאשר לא מקבלים את המלצותיה, משום שהיא יודעת שהמלצותיה מכסות רק חלק מהשיקולים.

כך היה, וכך יהיה – כל עוד שהפוליטיקאים לא עושים מזה issue.

על הכבוד שהממשלה חייבת לוועדה שהיא מינתה

כאשר הממשלה ממנה ועדה מייעצת, היא לא חייבת לקבל את המלצותיה, אבל היא חייבת להתייחס בכבוד אליה ואל המלצותיה.

הממשלה יכולה (ואף חייבת) לומר לוועדה תודה על עבודתכם המסורה, אנחנו נבחן את המלצותיכם, ונשקול אותן יחד עם שאר השיקולים.

וזה בהחלט תקין.

תארו לעצמכם שיש מועמד בעל 90% כישורים מקצועיים, ו-89% טוהר המידות, ומועמד אחר בעל 89% כישורים מקצועיים, ו–90% טוהר המידות … בשביל זה יש ממשלה, היא חייבת להחליט בעצמה, תוך לקיחת הסיכון שהציבור לא יאהב את החלטותיה.

עד כאן הכל תקין, אבל כאשר הממשלה (או השר) מגישים לוועדה “רשימה” בה יש רק מועמד אחד, זה נראה ומריח כמו “תציעו לנו את המועמד הטוב ביותר שברשימה“, או, במלים אחרות: אתם חייבים לאשר לנו את המועמד שלנו, בשביל זה מינינו אתכם.

אבל הוועדה לא קיבלה את התכתיב, שמעה את המועמד ולפחות מתלונן אחד נגדו, בדקה ראיות, ישבה שעות ארוכות על המדוכה ובסוף הוציאה שתי המלצות מנוגדות: האחת – לאשר את המינוי, והשנייה – לא לאשרו, כאשר, בגלל השוויון בקולות (2:2) השתמש היו“ר (השופט בדימוס אליעזר גולדברג) בקולו העודף לטובת העמדת השוללת את המינוי.

ואז החלה התשפוכת.

על הקשקשנות (א): שרת המשפטים וחברה נפתלי בנט

שרת המשפטים, איילת שקד, אומרת בתגובה רב–מפרקית:

“אדרי הוא קצין מצטיין. אף אדם אינו מושלם. הממשלה צריכה למנות את המועמד המתאים ביותר“.

טוב, כיוון שסופרלטיבים, כידוע, אינם עולים כסף, וכיוון שמתוך עשרות הניצבים והניצבים–בדימוס לא קשה למצוא כמה וכמה קצינים מצטיינים, אז אין שום רבותא בהגדרתו של אדרי כ“קצין מצטיין“, אפילו אם לשרה הנכבדת אין שום מושג על המועמד הזה, וגם אין לה הכלים לבחון את איכותו של קצין משטרה, וגם להשוותו לקצינים אחרים בדרגתו.

“צריך למנות את המועמד המתאים ביותר“? האם יש החולק על כך, ברמה העקרונית? אבל אם “צריך למנות את המועמד המתאים ביותר” – האם שרת המשפטים גיבשה דיעה על כל הניצבים והבדימוסים, והגיעה למסקנה שאדרי הוא “המתאים ביותר” מכולם?

ומתוך הנחה שאדרי הוא אכן “המתאים ביותר” – מה הייתה היא עושה אם השר לבט“פ היה ממליץ על מועמד אחר? האם היא הייתה מצביעה נגדו בישיבת הממשלה, משום שלא הוא אלא דווקא אדרי הוא “המתאים ביותר“?

ואיך היא הייתה מצביעה על “המתאים ביותר” אם למועמד אחד יש 90% כישורים מקצועיים, ו-89% טוהר המידות, ואצל מועמד שני המצב הפוך, ויש לו 89% כישורים מקצועיים, ו–90% טוהר המידות?

” אף אדם אינו מושלם” – השמאלץ הזה הוא כמו “צ’יפס עם כל דבר” (וכמהנדסת מחשבים סביר להניח שהיא מבינה משהו ב-chips), ורק חסר לנו שהיא הייתה אומרת לזכותו שהוא “לא שותה סולר, ולא אוכל שברי זכוכית“.

אבל זה לא מספיק לה, והיא מוכרחה לחזור על מה שהיא קשקשה על הבג“ץ בעניין הרבצ“ר (ראו לעיל), ואנחנו יודעים גם בלעדיה (ובלי חברה נפתלי בנט):

“מי שממנה מפכ“ל זו הממשלה בהמלצת שר לביטחון פנים, ולא שני חברי ועדת גולדברג“.

ואם זה לא מספיק, הרי שוב chips עם כל דבר:

“דעת השניים האחרים, הנציב הרשקוביץ ומשה טרי, פשוטה והגיונית“.

נו, בטח … אם דעת השניים האחרים הייתה מסובכת, ומשתרעת על פני מאות עמודים, היא הייתה משבחת אותם על שהם “לא התעצלו, טרחו ובדקו את הנושא מכל זווית אפשרית, לא השאירו אבן–על–אבן“, בעוד שדעת חברי הוועדה שלא קיבלו את המלצתו של השר הייתה “פשטנית למדי“.

(במקום אחר היא אמרה כי חוות הדעת הנוגדת של המיעוט בוועדה, נציב שירות המדינה פרופ‘ הרשקוביץ ומשה טרי היא “בהירה והגיונית, בעוד חוות הדעת של השופט בדימוס גולדברג ופרופ‘ איינהורן אינה מתיישבת עם השכל הישר” – אבל גם זה “צף” לפי התאמתם של הדברים לדעתה–היא).

והיא מוסיפה:

“אי אפשר למנות מפכ“ל כאילוץ ולא לבצע את הבחירה הטובה ביותר בגלל מראית עין מאיזו פגישה“.

אוקיי, אם את רוצה להעמיד את הנושא הזה לדיון בממשלה, אז תעלי אותו, והציבור יקרא את שתי חוות הדעת, את דבריך בממשלה ואת החלטת הממשלה, ונראה אם זו רק “מראית עין מאיזו פגישה“, או שיש לנו עסק עם קצין כושל ומושחת (אני עצמי לא נוקט עמדה, הן משום שהחומר לא הועמד לעיוני, והן משום שהמאמר הזה גם לא דן באדרי, אלא ביחסים שבין מי שמקים ועדה מייעצת לבין הוועדה שהוא מינה).

אבל זה לא מספיק לה, והיא מציעה “לבטל את הוועדה למינוי בכירים”, ומחרה–מחזיק אחריה חברה נפתלי בנט, אשר גם הוא קורא “לבטל כליל את ועדת גולדברג״.

אז יופי: לבטל את מוסד הוועדות המייעצות בכללותו, וככל הנוגע לוועדה המסויימת הזאת – נו פרובלם: תשב הממשלה כולה כוועדה “מיעצת לעצמה“, תשמע עדים ותלונות, אחר כך תשב על המדוכה שעות ארוכות, ובסוף תקיים הצבעה …

ומה יקרה אם אחד השרים יגיד לארדן: גלעד, המועמד שלך נראה לנו בסדר, אבל אנחנו רוצים מבחר רב יותר?

אפשר, כמובן, להקים “ועדת שרים” שתכין את שיעורי הבית, ותביא למליאת הממשלה חוות–דעת בנושא, אבל מה תעשה השרה איילת אם חברי ועדת השרים יתייחסו למטלה שלפניהם ברצינות הראוייה, וימליצו שלא לאשר את המינוי? ואיך היא תאשים את השמאל, ו/או את ה”משפטיזציה”, אם גם מליאת הממשלה לא תאשר את המינוי?

בקיצור הרעיון לבטל את הוועדה המייעצת הוא רעיון–עיוועים אשר נולד רק משום שהוועדה לא שמה עצמה חותמת–גומי בידי השר לביטחון–הפנים.

והוא מטופש גם מבחינתה של הממשלה: תארו לעצמכם שהציבור מכיר את אדרי, ולא לטובה, ו/או שהמינוי הזה מתגלה כמינוי מושחת … מה תעשה הממשלה אם לא יהיה לה סינרו של שופט וכו’ כדי להסתתר מאחוריו?

על הקשקשנות (ב): השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן

השר ארדן, אשר, מכוח תפקידו, הוא הממליץ לממשלה על מינוי המפכ“ל, אומר:

“איך יכול להיות שאנשים שעשרות שנים היו בסדר בשביל להילחם בפשיעה, לעצור אנשים ולהילחם בטרור פתאום כשהם מועמדים למפכ“לות צצים מולם כל מיני פרסומים“.

אז אני “יגיד” לך, גלעד, “איך זה יכול להיות“:

ראשית – הוועדה לא בודקת את השאלה אם הוא היה “בסדר בשביל להילחם בפשיעה, לעצור אנשים ולהילחם בטרור“, כי זה לא בהגדרת המנדט שלה;

שנית – ייתכן שהיא היה “יותר מדי בסדר” בשביל להילחם בפשיעה, לעצור אנשים ולהילחם בטרור, דהיינו השתמש באמצעים בלתי חוקיים, או שנלחם כנגד חפים–מפשע, בידעו שהם חפים מפשע – ואת זה הוועדה בהחלט אמורה לבדוק;

ושלישית – כאשר בן אדם מקודם לתפקיד מ“כ, מ“מ, מ“פ … אלוף פיקוד וכו’ – עדיין האסימון לא נפל לו לציבור הרחב, אבל כאשר הוא מועמד לקידום אל הפיסגה – “פתאום” מישהו מתעורר.

ארדן מוסיף, כאשר הוא נשאל אם הניצבים יורם הלוי ודוד ביתן הם עדיין מועמדים ריאליים:

“לא אאפשר בצורה כזו לסכל פעם שנייה מועמדות של קצין ששירת את הציבור עשרות שנים. אני איאבק על המינוי הזה ולכן אני לא עוסק לכן באלטרנטיבות“.

כשהוא מדבר על “פעם שנייה” הוא מתכוון למועמד הקודם שלו, תא“ל (מיל) גל הירש, שמועמדותו נפסלה בגלל חקירות פליליות שהיו תלויות נגדו אז (ובינתיים נסגרו בלא–כלום), ונראה שהפרשה ההיא פגעה באגו של ארדן, והפעם הוא מתכוון להגן על גאוותו הפצועה.

זו, מן הסתם, הסיבה שהוא לא מוכן “לעסוק באלטרנטיבות“, והייתי שואל שאלת–תם: מדוע הוא לא חוזר ומציע את הירש? האם זה בגלל שהירש היה מועמד “מחוץ לארגון”, ואחרי הניסיון המר עם המפכ”ל היוצא, רוני אלשיך, הוא לא רצה להסתבך בניסיון נוסף של מועמד כזה?

ואולי זה משום שאדרי הוא מנכ“ל משרדו, והוא מעדיף את המקורב לו, במקום לבחור בטוב ביותר מכל המועמדים הפוטנציאליים?

ובעניין “עשרות השנים” – לכל אדם ישנה הפיסגה הפיטרית שלו, ולא מן הנמנע שגם אדרי הגיע אליה.

האם המינוי של אדרי היה עובר את מבחן הבג“ץ?

עוד בטרם הובא המינוי של אדרי לעיונה של הממשלה, החלה בורסת הניחושים לרחוש: אם הממשלה תחליט למנות את אדרי, למרות המלצתה השלילית של הוועדה – האם הבג“ץ יתערב?

מהתרשמותי הכללית – הדיעה הרווחת היא שהבג“ץ יתערב, בין בתקווה, בין בדאגה, ואני הייתי מציע לכולם: הירגעו, בבקשה.

לי לא נראה שהבג“ץ יתערב במינוי הזה: ראשית – משום שהוא לא אוהב להתערב (1% בלבד מהעתירות זוכות לצו מוחלט), שנית – הבג“ץ לא ירצה להיכנס לשדה המוקשים הפוליטי הזה, ושלישית – הממשלה אינה מחוייבת לשמש חותמת–גומי להמלצותיה של ועדה אשר מראש הוגדרה כ“מייעצת” בלבד, אשר המלצותיה תוחמו מראש רק לחלק מהנושאים הנוגעים לשיקול דעתה של הממשלה, ועד שמגיעים למסקנה שהחלטת הממשלה למנותו היא “בלתי סבירה באופן קיצוני” צריכים לדלג על משוכה גבוהה במיוחד.

אני מניח שהיועצים המשפטיים העומדים לרשותה ולשירותה של הממשלה מספיק חכמים לנסח עבורה החלטה האומרת כהאי לישנא:

“הממשלה שקלה בכובד ראש את המלצותיה של הוועדה המייעצת לעניין טוהר המידות, לרבות חוות–דעת המיעוט שבוועדה, וכן הביאה בחשבון נתונים נוספים, לרבות כישוריו של המועמד מול כישוריהם של מועמדים פוטנציאליים אחרים, והגיעה למסקנה שבחירתו של הניצב משה אדרי היא הטובה ביותר“.

ונניח שהשרים לא ממש מתמסרים לארדן

אם המחוקק היה רוצה ששר הביטחון ימנה בעצמו את הרמטכ“ל, השר לבט“פ ימנה בעצמו את המפכ“ל, וכן הלאה, הוא היה אומר זאת, אבל כאשר הוא קבע שהממשלה תמנה אותם לפי המלצת השר, הוא התכוון להשיג שני דברים: האחד – שכל המלצה תעבור דרך השר הרלוואנטי, והשני – שהממשלה תפעיל שיקול–דעת משלה, אם לאמץ את ההמלצה, או להזמין את השר להמליץ על מועמד אחר.

כעת תארו לעצמכם את המצב הכי גרוע, מבחינת השר: הוועדה ממליצה פה–אחד לאשר את המינוי של אדרי, אבל מצרפת להמלצתה את כל התיק, כולל כל העדויות והראיות האחרות. הנושא עולה לדיון במליאת הממשלה, השר גלעד ארדן מצביע בעד המינוי, ואליו מצטרפת שרת המשפטים, איילת שקד, ושר החינוך, נפתלי בנט, אבל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושאר 20 השרים אומרים רגע–רגע, יש בחומר שהוועדה דברים אשר מטילים ספק בטוהר המידות של המועמד, וכאשר לא מדובר במנכ“ל רכבת ישראל, למשל, אלא באוכף–החוק מס’ 1 – גם פיסת–עב קלה של חשד די לה כדי לפסול את המועמד.

כאן קופצת השרה איילת על רגליה האחוריות, ומתריסה: אבל הוועדה, בראשות שופט בדימוס של בית המשפט העליון המליצה …

כאן עונה לה ראש הממשלה: איילת, הוועדה לא ממנה מפכ“לים, אלא הממשלה, ואם הוועדה הקלה בעניין טוהר המידות, לנו מותר להחמיר, כי האחריות הסופית רובצת לפתחנו, וככל הנוגע לטוהר המידות אנחנו, 20 השרים, לא פחות חכמים מארבעת חברי הוועדה.

ואם לא די לנו בכך, הרי עוד מערכה בתיאטרון–האבסורד הזה: רוב השרים, שדעתם אינה נוחה מהסלחנות של הוועדה והם מצביעים כנגד המינוי, קוראים לבטל כליל את הוועדה הזאת, משום שאנחנו, הממשלה, לא פחות חכמים מכל ועדה שלא תהיה, וממילא המילה האחרונה היא כולה שלנו …

נו, איילת הכושלת, מה תגידי על קונסטרוקציה כזאת?

אני יודע מה היא תגיד: מה זה קונסטרוקציה?

מזלו של ארדן

אחר כל הדברים האלה נודע ביהודה דבר חדש באשר למועמד משה צ’יקו אדרי:

במשרד המשפטים בודקים מדוע מועמדו של השר ארדן לתפקיד המפכ“ל נפגש עם הבוחנת שהייתה אמורה לסייע לו להתכונן לבדיקת הפוליגרף – ולא דיווח לוועדה. מהמשרד לביטחון פנים נמסר: “מסע הכפשות“. אדרי וארדן מקיימים התייעצויות באשר להמשך מועמדותו למפכ“לות.

ומכאן הדרך הייתה קצרה מאוד ל“סוף הסאגה“:

סוף הסאגה: אדרי הודיע על הסרת מועמדותו למפכ“ל

בעקבות שרשרת ההתפתחויות, האחרונה שבהן עם חשיפת הפגישה הלא מדווחת עם עורכת בדיקת הפוליגרף – הודיע הניצב בדימוס כי הוא פורש מהמירוץ לתפקיד …

הלקח עבור ארדן: תגיד תודה לוועדת גולדברג שחילצה ממינוי שעתיד היה לגרור אותך לצרה צרורה, משום שאלה אשר ניסו “לפגוע בכל מחיר” במועמדותו של אדרי לא היו שותקים לך על כך.

ותגיד תודה גם לחבריך איילת שקד ונפתלי בנט, שעמדו לצידך, עד הסוף המר:

אם הם היו נוהגים על פי המיתווה עליו עמדתי לעיל, בפרק על הכבוד שהממשלה חייבת לוועדה שהיא מינתה, והיו פותחים את הפה רק בישיבת הממשלה, המינוי היה עובר, כנראה, ואתה, כאמור, היית מסתבך בצרת המינוי הבעייתי הזה, אבל להם – במיוחד לאיילת הכושלת – היו חשבונות אחרים, עליהם נעמוד בפרק הבא.

על מה רגשו גויים, או: על החשבונות האישיים של איילת הכושלת

כפי שאמרתי לעיל, בפרק על הכבוד שהממשלה חייבת לוועדה שהיא מינתה, כאשר הממשלה ממנה ועדה מייעצת, היא לא חייבת לקבל את המלצותיה, אבל היא חייבת להתייחס בכבוד אליה ואל המלצותיה. היא יכולה (ואף חייבת) לומר לוועדה תודה על עבודתכם המסורה, אנחנו נבחן את המלצותיכם, ונשקול אותן יחד עם שאר השיקולים, וזה בהחלט תקין.

אבל איילת הכושלת לא דואגת לתרבות השלטון, יש לה חשבונות עם מערכת המשפט, אבל כשם שהיא לא דואגת לתרבות השלטון, כך גם אין היא דואגת לתרבות השפיטה, והחשבונות שלה עם מערכת המשפט הם חשבונות פוליטיים: היא רוצה שהשופטים ירקדו לפי חלילה הפוליטי.

אכן, ישנה מידה מסויימת, “מובנית“, בבחירת השופטים, שהרי הרכב הוועדה לבחירת שופטים (וולב“ש) כולל גם “אגף פוליטי”, המונה 4 מתוך 9 חברי הוועדה: שני שרי הממשלה (אחד מהם הוא שר המשפטים, שהוא גם יו“ר הוועדה, ושני חברי הכנסת), ואגף “מקצועי“, המונה 5 מתוך 9 חברי הוועדה: 3 שופטי ביהמ“ש העליון ו–2 נציגי לשכת עורכי הדין.

אז זה לא מספיק לה שהיא יושבת–ראש הוולב“ש, היא מכריזה בראש חוצות שהיא רוצה שופטים ימניים (היא קוראת להם “שמרנים“). מדינת ישראל נשלטת ע“י הימין, וע“י שרי משפטים ימניים זה כארבעים שנה – אבל אף שר משפטים לא הכריז מהמקפצה שהוא רוצה שופטים לטעמו הפוליטי.

כדי למנות שופטים לטעמה הפוליטי רקמה איילת הכושלת קנוניה עם לשכת עורכי הדין, ועם ראשה המושחת, אפרים אפי נוה: היא תיתן לו כיסא בביהמ“ש העליון עבור יוסף אלרון המושחת, והוא ייתן לה שני כיסאות עבור המועמדים שלה.

וגם זה לא מספיק לה, ובכל מקום שהיא מריחה את מערכת המשפט, היא נכנסת כפיל בחנות חרסינה, והפעם היא השתלחה בוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה, משום שיו“ר הוועדה הזאת הוא שופט ביהמ“ש העליון בדימוס, אליעזר גולדברג.

זה כל הסיפור.

זה כל הסיפור, והשאלה היא מה היא הייתה אומרת אם גולדברג היה בעד המינוי, וכל חברי הוועדה האחרים היו נגדו?

ועכשיו הצימוק

איילת שקד, כאמור, הציעה “לבטל את הוועדה למינוי בכירים” (וחברה נפתלי בנט החרה–החזיק אחריה), והשאלה היא אם כעת, אחרי שאדרי הסיר את מועמדות ויש צורך להתחיל הכל מחדש, האם היא תעמוד על דעתה שיש לבטל את הוועדה הזאת, או שהיא תחכה להגרלה כדי לראות איזה כרטיס עלה בגורל, ולקנות אותו?

___________

לפרקים הקודמים:

איילת הכושלת (א): עד אנה יכולה הטיפשות להגיע?

איילת הכושלת (ב): למה להרוג רעיון טוב עם נימוקים כושלים, מטופשים – ושקריים?

איילת הכושלת (ג): ראו מי שמדברת על אתיקה!

איילת הכושלת (ד): נתנה לאפרים (אפי) נוה לזיין אותה בתחת, והוא זרק אותה כמו קונדום משומש

איילת הכושלת (ה): האם איילת שקד התכוונה או לא התכוונה לומר שהיא תסגור את פייסבוק וטוויטר?

איילת הכושלת (ו): שקד מאיימת על השופטים

איילת הכושלת (ז): עד אנה יכולה הטיפשות להגיע (2): על “ציד המכשפות” נגד אפרים–אפי נוה, שלא היה ולא נברא

איילת הכושלת (ח): איפה היושר האינטלקטואלי?

איילת הכושלת (ט): סתימת הפיות ממשיכה וחוגגת

______________

וראו עוד:

למתמוגגי דונאלד טראמפ: זכרו את אופורית ששת הימים!

איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות

איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות (ב): אוטיזם ושחיתות בלשכת השרה

איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות (ג): כמה כסף זרם ממערכת ההוצאה לפועל לכיסה הפרטי?

איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות (ד): איך היא לא מתביישת לשקר?

איילת שקד, אנטומיה של כשלון ושל שחיתות (ה): שופכת את התינוק המלוכלך יחד עם מי האמבטיה

איילת שקד, אנטומיה של כשלון ושל שחיתות (ו): מטומטמת, עיוורת, לא רואה ממטר

איילת שקד, אנטומיה של כשלון ושל שחיתות (ז): נכשלת בכל מה שנגעת בו – לכי הבייתה!

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא