ניניו הכלב והמערכת המשפטית

ניניו הכלב והמערכת המשפטית

טל רבינוביץ’
טל רבינוביץ 14.08.2007 11:43
ניניו הכלב והמערכת המשפטית


זה נורא פשוט: מנפנפים לניניו מול העיניים עם כדור הטניס הצהוב, לוכדים את מבטו, זורקים את הכדור לעבר פינת האוכל, וניניו… שומט את הגרב מלסתותיו ורץ כמו כלב אל הכדור הצהוב.



ניניו, הכלב החמוד שלנו, (חמוד באמת!), אוהב גרביים, במיוחד את הגרביים של “אבא” שלו (הבן שלי ארנון), ובמיוחד את הגרביים הירוקות של מכבי חיפה.

כנראה שגם ניניו, בדרכו הכלבית, אוהד כדורגל, ואם הוא לא אוהד כדורגל אז כנראה שהוא יצא קצת כמו ה”סבתא” שלו (זו אני), כלומר, הוא אוהד את ארנון.

בכל אופן, אצלנו בבית, גרב של מכבי חיפה היא לא סתם עוד גרב.

במילים אחרות; כשקהלת אמר “הבל הבלים, הכול הבל”, הוא אמר זאת רק משום שמכבי חיפה עוד לא הייתה קיימת, ולצורך העניין קהלת הוא בבחינת הדור שלא ידע את יוסף…

למי שטרם הבין, יובהר כי זהו מאמר ביקורת בנושא משפט וחברה.

ונחזור לגרביים; כשהגרביים של מכבי חיפה נלכדות בשיניו הכלביות של ניניו החמוד שלנו, מתחיל בבית מרדף פלצות, ובמרדף – כמו בכדורגל – הכדור הוא עגול; מישהו נופל, משהו נשבר, ומישהי נורא רוצה שזה ייגמר בטוב.

ובכדורגל, כמו במרדף, כמו בחיים, רצוי שתהיה לשחקנים “ראיית משחק” טובה, כזו שרואה מרחק כמה צעדים קדימה, לפחות שניים שלושה צעדים (להזכיר, זה כדורגל, לא שח-מט).

למזלנו, לניניו החמוד יש שכל של כלב, הוא השכל הכלבי, ובלשונו של הרמב”ם; לניניו יש חושים ולא שכל של אנוש שבאמצעותו הוא יכול לחשוב ולדבר; דהיינו, ניניו יכול לחוש ולהרגיש כאב וסכנה, למשל. לניניו יש גם יכולת להתרבות ולאכול (כמו הצמחים הנמצאים בדרגה נחותה ביחס לבעלי החיים)… אך משוואה מתמטית ניניו בחיים לא יפתור.

את מותרו של האדם על הבהמה היטיב להסביר פרופ’ ישעיהו ליבוביץ המנוח, בדוגמא הציורית על הסטודנט היושב בספרייה אשר בו זמנית; עורג לעלמת חן צעירה (היכולת להתרבות – כמו הצמחים), חש כאב שיניים (היכולת לחוש כאב – כבעלי החיים) ופותר אינטגרל (היכולת לחשוב – בכן אנוש) – כאמור כלבים וצמחים לא מסוגלים לחשוב. 

 

המותר שלנו, בני האדם, על הבהמה הוא שמכריע את הקרב על הגרב, והוא זה המוציא את רגלו של ניניו תמיד על התחתונה.

זוהי שעתה היפה של תורת היחסות המודרנית: היחס בין הגרב הירוקה של מכבי חיפה, לבין כדור הטניס הצהוב של נייק.

זה נורא פשוט: מנפנפים לניניו מול העיניים עם כדור הטניס הצהוב, לוכדים את מבטו, זורקים את הכדור לעבר פינת האוכל, וניניו… שומט את הגרב מלסתותיו ורץ כמו כלב אל הכדור הצהוב.

אך, יה ניניו, שוב פעם הטריק הזה עבד עליך?!

זהו תרגיל בהיסח הדעת. טריק שחוק. גם שחקני כדורגל משתמשים בו, כאילו בועטים לימין, אבל בועטים לשמאל, (גם פוליטיקאים עושים זאת אבל נשאיר זאת לפעם אחרת).

גם שופטים עושים זאת, כלומר, לא הם עושים… עושים זאת להם!

ראו למשל את התמודדות המערכת המשפטית עם תאונות הדרכים. שופטים מרחמים על עברייני תנועה, מקלים בעונשם ומחזירים אותם לכביש כדי להמשיך ולסכן את הציבור. שופטים לא מרחמים רק על עברייני תנועה, אלא – על כל העבריינים הם מרחמים: הם מרחמים על רוצחים, מרחמים על אנסים, מרחמים על בעלים מכים, מרחמים על סוחרי סמים, מרחמים על קבלנים… על כוללללם הם מרחמים.

בעצם, לא על כולם:

הם לא מרחמים על הקורבנות.

ואיך הם עושים את זה?

פשוט מאוד.

זוכרים את תרגיל ההסחה לניניו? אותו הטריק עובד גם עליהם; מנפנפים להם מול העיניים בנסיבות מקלות (הנהג העבריין הוא תושב שטחים המתקשה מדי יום במחסומים, האונס את בתו בת השש הוא מובטל שפוטר מעבודתו ובעברו סבל מהתעללות מינית, המטריד מינית היה אלוף בצה”ל, הרופא שסחר בביציות היה אב מסור לילדיו שהציל חיים של אחרים, והבועל נשים באונס – הוא פעיל  ציבור ואיש משפחה למופת)… והרשימה אינסופית.

ועל מי לא מרחמים?

כבר אמרנו?

לא נורא, נגיד שוב, להזכיר ולחדד:

על הקורבנות הם לא מרחמים שכן חלקם מתים, חלקם השתגעו, חלקם חיים חיי כלב, חלקם נכים (פיסית ו/או נפשית)… ובעיקר: הם כלל לא צד בעניין!

העיקר שיש נסיבות מקילות לצד שכן בעניין, לצד הפושע!

העיקר שיש “צדק” והעיקר שהוא נעשה, והעיקר שניתן לכנותו בשמות יפים של צדק חלוקתי, צדק חברתי, צדק שיקומי, צדק מוסרי, ועל כך נברך ברכה לשופטים:

“צדק צדק תרדוף”, ובעיקר – תייצר.

 

—————–

טל רבינוביץ’ היא מחברת הספר “כלה ונחרצה” – רומן אוטוביוגראפי בהוצאת ספרית פועלים, “עורך הדין לשירותך” – בהוצאת ש”י ספרות משפטית וספרים נוספים.

לאתר הכותבת



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר