לא לבטל את עיטור הגבורה

לא לבטל את עיטור הגבורה

אביתר בן-צדף
האתר של אביתר 13.08.2007 12:16
לא לבטל את עיטור הגבורה


הוויכוח הציבורי על הענקת 142 עיטורים בעקבות תבוסת צה”ל בלבנון בקיץ הקודם רק התחיל * יש לפתוח את תיקי ועדת העיטורים לעיון הציבור * עשרות עיטורי-שווא הוענקו למפקדים ולחיילים ממלחמת הקוממיות ועד הנה * לפחות שניים מאותות הגבורה במלחמת הקוממיות מפוקפקים * אני מקווה, שבמלחמת לבנון 2 לא חזר מופע האימים * ובאותה הזדמנות, גם משהו נגד קידום אוטומטי של קצינים בדרגות אחרי מלחמות *



 

כבר הרבה שנים – מאז מלחמת יום הכיפורים – אין מעניקים בצה”ל את עיטור הגבורה. “הטלאי הצהוב של האומץ”, קרא חוקר מסוים לעיטור הזה.

 

אי-הענקת העיטור מלמדת, כנראה, שלא הגיעו הדברים עד כדי מעלה יתירה של גבורה ושל אומץ. לפיכך, יש שלוש אפשרויות:

 

  • הבלתי סבירה – לבטל את העיטור (כפי שמציע נרי אבנרי);

 

  • ההגיונית – לבדוק שוב את שיקולי ועדות העיטורים;

 

  • של צה”ל – להתעלם מהבעיה, ולרוץ קדימה אל הביזיון הבא.

 

אחרי מלחמת יום הכיפורים ישב בראש הוועדה אלוף מנחם (מנדי) מרון, שהיה מפקד אוגדה במלחמה. לידו סייעו תשעה תת-אלופים. אחריו מונו לעמוד בראש ועדת העיטורים אלופים, שכיהנו בתפקיד אב-בית-הדין הצבאי לערעורים.

 

ועדות העיטורים עובדות בחשאי, ומפרסמות רק את רשימת מומלציהן ואת הסיפורים של מעשי גבורתם. חלק מהעיטורים הוענקו – לפחות, אחרי מלחמת יום הכיפורים – בחשאי, והדבר מעלה ספק באשר לטוהר ההחלטות. מבדיקת מסמכי ועדת מרון אחרי מלחמת יום הכיפורים עולה מערכת לא-מקצועית, שפועלת מתוך שיקולים מוזרים. וכדי ביזיון וקצף, ניתנו עיטורים על מעשים בקרבות, שטרם תוחקרו. לפיכך, איני טוען, שלא הייתה גבורה (שלכמה ממקבלי העיטורים היה חלק בה), אלא שהמומלצים אינם משקפים את הנעשה בצבא ובמלחמה.

 

הרבה יחידות החליטו להימנע – בניגוד להוראה – מלהמליץ על אנשיהן לעיטורים ולצל”שים. ההימנעות נובעת מזלזול מוחלט במוסד העיטורים מחד גיסא ומהרצון לא לעורר ריב ומדון ביחידה מאידך גיסא. שהרי המלצה על פלוני ואי-המלצה על אלמוני מעידה על הערכה שונה למעשי שניהם.

 

יחידות אחרות המליצו רק על נופלים.

 

במלחמת יום הכיפורים ניתנו 478 עיטורים. כחמישית  מהעיטורים (102) במלחמה זו ניתנו לקצינים מדרגת רס”ן ומעלה, לעומת 178 עיטורים לקצונה זוטרה. זה תמוה, כיוון שהמערכת הצבאית קרסה לחלוטין ביום הכיפורים, וחיילים ומפקדים זוטרים הצילו את יחידותיהם ואת גורל המערכה בשתי החזיתות.

 

הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה (שאני גאה להיות חבר בו) מצא במחקריו, כי רבים מאוד עוטרו במלחמת יום הכיפורים על מעשים שלא עשו; יחידות ניכסו לעצמן הישגים של יחידות שכנות; יחידות הדירו יחידות שכנות מסיפורי הקרבות, ודאגו, שלא יעוטרו.

 

אני מניח ממחקריי אודות העיטורים, כי – כמו בצבאות אחרים – מערכת העיטורים והצל”שים מושחתת מיסודה, אינה אמיתית ומושפעת משיקולים זרים. ואכן, יש ערעור כבד-משקל מאוד על שניים, לפחות, מתריסר אותות הגבורה, שחולקו אחר מלחמת הקוממיות. ובנוסף, יש חילוקי-דעות על כמה ממקבלי עיטור הגבורה במלחמת יום הכיפורים.

 

“אם זה היה תלוי בי, תשעים אחוזים ממקבלי העיטורים לא היו מקבלים אותם” – כתב דני קריאף, מפקד טנק ותיק בשריון, שקודם, בלי קורס קצינים, לדרגת סא”ל, עקב תעוזתו – “קצינים לא אמורים לקבל צל”ש או עיטור. הם פשוט מילאו את חובתם”.

 

דני קיבל את דרגותיו בשדה הקרב, על תמרות אש ועשן, שהשתתף בהם. לא הרבה מבני גילנו צברו כל כך הרבה ניסיון קרבי כמותו – מהקרב בפתחת רפיח ביוני 1967 ועד לפרישתו מהמערך הלוחם. 

 

אפשר להקטין את השיעור הנורא של עיטורי-שווא בצה”ל על-ידי פתיחת תיקי ועדת העיטורים לעיון הציבור. עצם הידיעה, שהציבור יוכל לראות את הפרוטוקולים (זה נעשה במכאובים רבים לעדויות בוועדת וינוגרד), תשמש חרב דמוקלס על מפקדים, על מתחזים לגיבורים ועל חברי הוועדה. ואל תז … לי את השכל עם סיפורים על ביטחון-שדה (סליחה, כיום קוראים לזה, ביטחון-מידע). נער הייתי וגם זקנתי … יותר מארבעים שנה אני רואה את המערכת משתמשת לרעה בסיפורים על ביטחון-שדה, כדי להגן על עכוזם של ראשיה.

 

להעניק הרבה יותר עיטורים לחיילים

 

צה”ל נוקט במדיניות של יד קפוצה בהענקת צל”שים לאנשיו, וזו עוד מדיניות מוטעית שלו.

 

הדרגות הפכו עכשיו לסימני ותק (גם לקצונה), ולא נותר למפקד ולצה”ל שום כלי רשמי להוקיר מעשים חריגים של אנשי צבא. צריך לזכור, כי, כעת, כשבעלי העיטורים יכולים לשאתם על מדיהם – זו יכולה להיות מחווה משמעותי של הוקרה לחייל/קצין בשירות חובה, או בשירות קבע. רוב אנשי המילואים ממילא ישימו פס על העיטור, והוא יתמלא אבק באיזה ארון, ליד אותות המלחמה והסמלים הצבאיים שצברו.

 

לדעתי, צריך צה”ל להעניק הרבה יותר צל”שים לחייליו; יותר צל”שים לקצונה הזוטרה; ולבדוק בשבעים עיניים כל המלצה לעטר קצין בכיר וכל איש צבא הקבע. חלק גדול מסיפורי המעשה, שנצמדו לעיטורים של קצינים, מעלים ספק גדול האם המעשה/ים אינו/ם חלק מהמסגרת הרגילה של מילוי תפקיד הקצין. כלומר, לא נעשה שום דבר חריג, שבגינו צריך לציין את הקצין לשבח.

 

עד היום מסתובבים הרבה מאוד לוחמים במלחמת יום הכיפורים עם סיפורי גבורה, שלא זכו להערכת צה”ל. מאחרים גנבו את סיפורי גבורתם. צה”ל החליט לא לפתוח את תיבת פנדורה זו, אך בשנה שעברה עיטר סמל מילואים, שנהרג בקרבות במעוז “מילאנו”.

 

עיטורים ניתנו ליחידות, כדי להעלים את אחריותן לפאשלות במלחמה – במסגרת כתיבה מחדש של סיפורי הקרב, שמחקה את הביזיון. אחרי כמה שנים כבר נוצר נופך סמיך של גבורה סביב הקרב הכושל, ומסכל כל דיון ענייני בו.

 

יתר על כן, הצבא יכול להתהדר בגבורת אנשיו, ולהטיח במבקריו, “אנחנו גיבורים ואמיצים לפחות כמו הדורות הקודמים. דרך אגב, אמנם מלחמת לבנון 2 הייתה הארוכה במלחמותינו הרצופות, אך לנוכח מיעוט הישגיה (רוצה לומר, עודף כישלונותיה) – ראוי לשאול מדוע החליטה ועדת בר להציף את המערכת הצבאית ב-142 צל”שים ועיטורים? אחרי מלחמת יום הכיפורים – מערכה די כושלת, שהלחימה בה הייתה קשה בהרבה, בשתי חזיתות בו-זמנית – חילקה ועדת מרון 488 אותות (אחד, כאמור לפני כשנה – אב”ץ). האם רצה צה”ל להדגיש, שהוא רשם עוד הישגים במסכת הגבורה בקיץ הקודם?

 

או שמא 142 העיטורים הם מטח אש-מנע יחצ”נית לקראת הדו”ח הסופי של ועדת וינוגרד?

 

מקפצה לקידום

 

עשרות מקבלי עיטורים קיבלו אותם בגלל יחסי ציבור ובגלל השתייכותם לגדוד/חטיבה/אוגדה, שיחצ”נים דאגו לפארן, או, לחילופין, על מנת לרַצות משפחות שכולות, או להסתיר פשלות” – מסכם דני קריאף – “מאות גיבורים לא קיבלו עיטור מפני שלא היו בקליקה מסוימת, או משום שמפקדיהם סברו ובצדק שהם בסך הכל מילאו את תפקידם ולא דאגו להעביר פרטים לועדות העיטורים … או משום שזה לא עִניין את מפקדיהם”.

 

במלחמת יום הכיפורים עוטרו 42 סא”לים ושבעה אל”מים – כמות אדירה, שאינה משקפת את שהתרחש בשדות הקרב בשתי החזיתות.

 

תשעת התא”לים, חברי ועדת מרון, בדקו יחדיו, בישיבות מיוחדות של מליאת הוועדה, כל המלצה לעטר מג”דים ומח”טים. כל זה לא מנע מהם להעניק עיטורי-שווא לא מעטים בקבוצה זו. אדרבא, לפחות בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, הייתה אינפלציה של עיטורים – חלקם אינם מבוססים לחלוטין – למג”דים בשריון. לחלקם הגיע, כיוון שעשו את עבודתם היטב ובגבורה. חלקם השתמשו בעיטור כמקפצה לקידום הקריירה. מצאנו, שזו הנורמה, ובשום פנים זו אינה סטיית-תקן.

 

לעטר יחידות

 

ועדת מרון החליטה – לדעתי, בטעות חמורה – לא לעטר יחידות. חלק מהיחידות, שעשו מעשי גבורה עילאיים, נפגעו. אחרות קיבלו זאת בשלווה של מילואימניקים, שלוותה בצפצוף ארוך על הצבא.

 

הצל”שים היחידתיים הראשונים ניתנו, אחרי מלחמת סיני, לפלוגת הטנקים של משה בריל בר-כוכבא, שכבשה את מוצב ה”סכר”, ולגדוד הנדסה, שעבד ללא-לאות בנסיגה מסיני.

 

עשרות שנים לא השתמש צה”ל באפשרות זו, וקיפח את חייליו. עשרות סיפורי גבורה נמוגו עקב כך. בשנותיה הראשונות של סיירת מטכ”ל, נהגו להעניק בה צל”שים אישיים רבים – במקום לציין את הכוח, שביצע את המעשה, כקבוצה. דרך אגב, מספרים, שאברהם ארנן, מייסד היחידה, לא החשיב כלל את הצל”שים הללו.

 

רפול החליט להשתמש בעיטורים יחידתיים בתקופת רמטכ”לותו. שייטת 13 זכתה לכמה עיטורים על לחימתה הבלתי-פוסקת במחבלים בתחילת שנות השמונים, עד מערכת שלום הגליל.

 

לעומת זאת, לא חשבו מפקד חיל הים ואנשי מטהו לציין לשבח את שייטת 11 של הנחתות על נחיתתה המוצלחת בשפך הנהר אוואלי במלחמת שלום הגליל. והם צדקו, כמובן: עיטור לנחתות היה מעמיד בפרופורציה לא נכונה את (חוסר) מעשי היחידות האחרות, הרבה יותר מפוארות, של החיל במלחמה. ומלבד זאת, הרי לא נהרג אף מפעיל נחתות בפעולה וגם לא נפצע בה איש …

 

בחיל הים חשבו – כנראה, כמסורת צה”ל – שמעטרים רק על פאשלות.

 

את החרפה גאל עמי איילון כעבור שנים, כשכיהן כמפקד חיל הים, כשהחליט להעניק לשייטת הנחתות עיטור היסטורי.

 

מעלית הדרגות

 

באותה המידה של גיחוך, נוהג צה”ל להעלות בדרגה, כמעט אוטומטית, את כל קציניו אחרי מלחמות. כמעט ללא קשר לתפקודם במלחמה, מקבלים כל הקצינים את הדרגה, שנקבעה בתקן משרתם (רס”ן למ”פ; סא”ל למג”ד וכיו”ב). זה חל גם על גיבורי הקריה ועל נועזי השלישות.

 

צה”ל הפך אותה מזמן למערכת כמעט אוטומטית – כמו מעלית שבת – עד שנחשפות תקלות.

 

אחרי מלחמת יום הכיפורים, הועלה קצין מילואים בדרגת סגן לדרגת רס”ן. מפקדיו השוטים שאפו, כנראה, לחפות על מחדל נורא, שהקצין מנע. הוא הצילם בשנית כשסירב לקבל את הדרגות.

 

לכתבה המקורית המלאה



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר