10 ביולי 2007

לכבוד

יואל צור

סגן נשיא בית משפט השלום בירושלים

רחוב חשין 6

ירושלים 95156

ביום שני, 2 ביולי 2007 גזרת על המתריע בשער מרדכי ואנונו חצי שנת מאסר בפועל (שאין להמירה בעבודות שירות) לאחר שמצאת אותו אשם בהפרת צו מינהלי של אלוף פיקוד המרכז שאסר עליו לדבר עם עיתונאים זרים.

כתב האישום שהגישה המדינה ביוזמת שרותי הביטחון נגד ואנונו, היה מעשה של קנטרנות מלווה בנקמנות, תוך שימוש בבית המשפט כמכשיר הוצאה לפועל של מדיניות הרדיפה שממשלת ישראל על שלוחותיה נוהגת במרדכי ואנונו, לאחר שהשתחרר מתקופת כליאה של 18 שנים כאסיר מצפון.

השב”כ, המלמ”ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון) יחיאל חורב, המשטרה והפרקליטות ממשיכים להתנכל למרדכי ואנונו על ידי הטלת מגבלות שונות הפוגעות בזכויותיו לחופש ביטוי וחופש תנועה. הם אינם יכולים לסלוח לו, שלאחר 18 שנות מאסר, מהן 11 וחצי בבידוד מוחלט, לא זו בלבד שאינו מביע חרטה על המעשה הדמוקרטי (זכות הציבור לדעת)  שבמסירת המידע החשוב לעיתון האנגלי “סנדיי טיימס” ב-1986 בדבר חימושה הגרעיני של ישראל, אלא הוא  שלם עם מעשיו וממשיך להיות מחויב למאבק נגד נשק גרעיני.

הפושעים, מר צור, הם אלה המייצרים נשק גרעיני מאחורי גבינו, מבלי לבקש את רשותנו, מסכנים את חיינו וחיי שכנינו ומטנפים את כדור הארץ, ולא מי שמתריע ומפנה את תשומת ליבנו לסכנה האורבת לנו.

נכחתי בכל ישיבות בית המשפט, ומאד התרשמתי מהרוגע והנינוחות שהשרית על הדיונים. עם תום אחד מדיוני בית המשפט אמרתי לפרקליטי ואנונו, אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד, כי המזג השיפוטי הנעים שאתה מפגין, יש בו פיתוי לתקווה שמא יקרה הבלתי יאומן ומרדכי ואנונו יזוכה. אלא שגם זאת ידעתי, כי הסיכוי ששופט בישראל יסטה ממסלול הכניעה לשב”כ, מה עוד בפרשת ואנונו, הוא יותר נדיר מהסיכוי שהרב עובדיה יוסף יחזור בשאלה.

אתה הרשעת את ואנונו על כך שדיבר עם זרים. כתב האישום לא התייחס כלל לתוכן השיחות. הוא לא הואשם בגילוי סודות. (ובמאמר מוסגר אני מבקש להדגיש כי אינני מכיר כלל באיסור הזה. בחיי חשפתי מידעים מסווגים לרוב שהגיעו לרשותי כאשר סברתי כי יש בהם עניין ציבורי). הוא הואשם והורשע על עצם הדיבור בניגוד לצו אלוף.

בהנחה שאתה אדם עם השכלה כללית מינימלית, אתה בוודאי יודע באלו משטרים מושחתים, אפלים ועריצים קובעים גנרלים את האסור והמותר לאזרחים. בפסיקתך המאשרת את איסורי הגנרל נתת גיבוי לסוג כזה של משטרים.

על אף שהרכנת הראש של שופטים בישראל בפני שרותי הביטחון הפכה כבר לשגרה מייאשת, אני בכל זאת נדהם כל פעם מחדש מכישורי השופטים להעלים ולהתעלם מעקרונות יסוד בסיסיים של זכויות אדם, כמו חופש הביטוי, ומהקלות הבלתי נסבלת בה הם שוללים חירותו של אדם.

לא כל יום נקרית לשופט הזדמנות להתעלות, להיכנס להיסטוריה כמי שאורו זרח כתוצאה מפסק דין חשוב שהפך אבן דרך בקורות המאבק למען זכויות אדם.

משפטו של ואנונו העניק לך הזדמנות כזו. שוחרי זכויות האדם בארץ ובעולם היו נושאים אותך על כפיים אילו פסקת שזה בלתי נסבל ובלתי קביל שגנרל יכבול את ידי האזרח ויחליט עם מי מותר לו לדבר ועם מי אסור לו. היית יכול לכתוב פסק דין שהיה הופך למגדלור דמוקרטי המשלב חוכמה, תבונה ושיקול דעת על ידי קביעה לפיה כל חוקי החירום בישראל המאפשרים לאנשי צבא לפגוע בזכויות אדם, נוגדים את מגילת העצמאות ואת כל האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן, ועל כן הם בלתי חוקיים בעליל, ולפיכך מרדכי ואנונו זכאי וצח כשלג, ואין לאיש זכות לפגוע בהכרעותיו הסוברניות מיהם בני שיחו, בין תיירים, בין ישראלים, בין עיתונאים ובין סנדלרים.  

חבל, לא הצלחת לנסוק לגודל השעה. פסק הדין שלך הוא עוד נפיחה מצחינה במסגרת פסקי דין מבאישים ומבישים, בהם הופך השופט לכלבו הנאמן של השלטון. העובדה היחידה שתוכל להתנחם בה, שאינך לבד בממלכת השוטים אומרי ההן, ששופטי המחוזי והעליון מעליך אינם טובים ממך בסוגיית ואנונו, וכולכם טובלים באותה ביצה עכורה.

כאשר אתה וחבריך תיעלמו בחור השחור של השכחה, יאיר מרדכי ואנונו באור נגוהות כמי שתרם תרומה חשובה למאבק האזורי והעולמי נגד נשק השמדה המונית. לא לחינם הוא חתן פרסי שלום חשובים, ומועמד לפרס נובל לשלום.  אם יש נקודת אור במשפח שרקחת, שבוודאי לא אליה כיוונת, שהיא עשויה להחיש את זכייתו בפרס נובל  לשלום. 

גדעון ספירו

העתקים:     דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון

מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה

פרופ’ דניאל פרידמן, שר המשפטים

עו”ד דן אלדד, התובע