סמרטוט אדום – טור שבועי, 27 ביוני, 2007: הפטריוט. על העיתונאי זאב שיף ז”ל
סמרטוט אדום – טור שבועי, 27 ביוני, 2007: הפטריוט. על העיתונאי זאב שיף ז”ל
הפטריוט
לא מכבר הלך לעולמו העיתונאי הארץ” זאב שיף שהיה בחמישים השנים האחרונות הכתב והפרשן הצבאי של עיתון “הארץ”. מכריו וחבריו גמרו עליו את ההלל כחבר וכאדם, ובוודאי שלמשפחתו, רעייתו וילדיו, הוא אבידה שאין לה תחליף. ההיכרות בינינו הייתה קלושה. פגשתי אותו פעם אחת ב-1962 בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בהלסינקי, ממנה איני זוכר הרבה, אבל הייתה בינינו שיחה טלפונית לפני מספר שנים, אליה אחזור בהמשך. טור זה לא עוסק בשיף החבר ואיש המשפחה, שמראש אני מקבל את כל השבחים הרבים שהעטירו עליו, אלא בתפקידו כעיתונאי.
עמיתו של שיף בהארץ, אמיר אורן, כינה את אותו “נציב הכתבים הצבאיים” ואילו רוברט סטלוף , מנכ”ל “מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון אמר עליו שהיה “דקאן הסגל של העיתונות הביטחונית בישראל”.
מעטים העיתונאים שזוכים לכבוד כמעט ממלכתי. שיף שייך למעטים האלה. בהלווייתו השתתפו שרי ביטחון , רמטכ”לים ואלופים מהעבר ומהווה.
הוא קבע במידה רבה את אופייה ודמותה של הכתבות הצבאית והכתבים הצבאיים שמתמצות בשתי מלים: נאמנות לצבא ולמדינה.
הוא היה עיתונאי חשוב ולו מעצם העובדה שהיה איש סוד של המערכת הצבאית, חברם ומכרם של שרי ביטחון, רמטכ”לים ושאר קצינים בכירים, והמידע שהיה אצור בו , לא היה בידיהם של רבים משרי הממשלות, שלא לדבר חברי הכנסת.
אני עובר על ההספדים ששועים ונגידים כתבו עליו, והתמונה המתקבלת היא של הערצה והערכה, שנשמרות רק למי שנאמנותם למדינה וערכיה היא מוחלטת.
הסכיתו ושפטו:
שמעון פרס, הנשיא הנבחר: “על אף האובייקטיביות השופעת שלו הוא עורר אהבה לצה”ל…הוא הסביר יותר טוב מכל הסברה מאורגנת שהיא, שהביטחון הוא משימה לאומית וצה’ל הוא שליח של העם ….יותר מכל עיתונאי הוא היה מורה לנבוכים רבים” (הארץ 22 ביוני 2007)
האלוף ישראל טל, ממציא טנק המרכבה ובעבר סגן הרמטכ”ל: “הכרתי את זאב שיף מאז שהופיע כעיתונאי בשנות ה-50. דמותו חרוטה בי כזקיף שעומד על משמר הביטחון הלאומי”. (הארץ כנ”ל)
איתן הבר (עיתונאי ידיעות אחרונות ובעבר מנהל לשכתו של יצחק רבין): “בעקבות מאמרים שקרא ודברים ששמע נחרד זאב שיף לגלות עד כמה ‘מחפשים’ עיתונאים זרים ומקומיים את ישראל , מבקשים להרע לה בפרסומים, רבים מהם שגויים. הוא נרתם להיות מכשיר הסברה בודד שאמנם מתח ביקורת על תופעות ואנשים, אך תמיד עשה זאת עם אהבת ישראל יוקדת”. (הארץ כנ”ל).
שאול מופז, לשעבר רמטכ”ל ושר ביטחון והיום שר התחבורה: “הוא היה סמל לעבודה עיתונאית ואחריות לאומית… הוא עשה שירות רב להסברת המדיניות הביטחונית של ישראל בארץ ובעולם במשך שנים… אף שצבר סודות רבים, ידע גם לכתוב באופן אחראי, שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים של ישראל”. מופז מסיים את רשימתו כשהוא פונה לשיף: “עשית שירות רב למען ביטחונה של מדינת ישראל והענקת כבוד רב למקצוע העיתונות”. (הארץ כנ”ל).
פרופסור איתמר רבינוביץ, לשעבר שגריר ישראל בארה”ב: “הוא היה איש סודם של שרים ואלופים, מורה נבוכים לדיפלומטים וכתבים זרים”(הארץ כנ”ל).
אורי דרומי , לשעבר מנהל לשכת העיתונות הממשלתית בממשלת רבין השנייה: “שיף שמר לאורך כחצי מאה של כתיבה על גישה מאוזנת בין זכות הציבור לדעת לבין האינטרסים הביטחוניים האמיתיים של ישראל” (הארץ כנ”ל).
מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארצות הברית בישראל: “זאב שיף היה ראוי להלוויה ממלכתית. היכרותו העמוקה עם הממסד הביטחוני, והעובדה שתיפקד
כיועץ דיסקרטי למדינאים ולגנרלים ישראלים, הפכו אותו למקור שאין לו תחליף”. (הארץ כנ”ל)
משה ארנס, לשעבר שר הביטחון בממשלות בגין ושמיר: “הוא היה מעל לחילוקי הדעות הפוליטיים” (בכתבה של עמוס הראל על זאב שיף, הארץ 20.6.2007).
זהו מקבץ מביך של מחמאות שעה שהן באות מראשי השלטון ומפקדי הצבא. כאשר שאול מופז, שמואשם על ידי ארגוני זכויות אדם בביצוע פשעי מלחמה עת כיהן כרמטכ”ל ושר ביטחון, מעניק לשיף תווית כשרות של “עיתונאי אחראי”, יש סיבה לחשוש לגורלה של עיתונות חופשית בישראל.
הכתבים הצבאיים הישראלים בכל כלי התקשורת ממשיכים לפעול במסלול שהיתווה שיף: מניעת מידע חיוני מהאזרחים (“אחראים”) תוך גילוי נאמנות מלאה לצבא.
לפני מספר שנים , לקראת הוצאתו של הספר “ואנונו והפצצה” טלפנתי לזאב שיף ושאלתי אותו, בזו הלשון: אתה ידוע כבעל מידע סודי ומסווג ברמה הגבוהה ביותר. אני מבקש לדעת מהם ההליכים להפעלת פצצת האטום הישראלית. מי הם האנשים שמחזיקים בידם את קוד ההפעלה של פצצת האטום הישראלית? או שמא מדובר רק באיש אחד? הוא ענה לי כי הוא יודע, אבל לא יאמר לי, והזהיר אותי כי אם אמשיך לחקור ולנבור בנושא ידווח על כך לשב”כ.
“עיתונאי אחראי”.
ובכל זאת אני מקווה שעם השנים יתנדפו כל המחמאות המפוקפקות האלה, ושיף ייזכר דווקא בגלל ספרו “מלחמת שולל” על מלחמת לבנון הראשונה, אותה סטיית מסלול מעיתונות “אחראית וממלכתית”. כי זה מה שעיתונאי בחברה דמוקרטית צריך לעשות: לבעוט בממסד הביטחוני והצבאי הישראלי הרקוב ולא לשרת אותו.
עוד לעניין זה: אביתר בן-צדף: זאב שיף ז”ל