“קטני עבה ממתני אבי”

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/42557
 

חנה אייזנמן 20.06.2007 05:55
"קטני עבה ממתני אבי"

 

ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים. מבאר המלבי”ם – שיהיו מעונים ר”ל, נכנעים לפניך וזה יהיה בעבור זאת שלא שמרו מצות ה’, – אך לא כל הימים – יהיו ימים שיתחזקו מלכי יהודה ולא יהיו מעונים לפני מלכי ישראל, וגם רמז שיבא עת באחרית הימים שתשוב המלוכה כולה לבית דוד.

ב”ה 

      גנים  נחרב בקיץ 2005
 

  

 

“קטני עבה ממתני אבי”

 

 

מלכים א פרק יב

 

 

(כו) וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד:

 

(כז) אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית יְדֹוָד בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה:

 

(כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

(כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן:

 

(ל) וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן:

 

 

כפשוטו – ידע ירבעם שכל עוד יוסיפו העם לעלות למרכז היהודי – לירושלים – תתקיים מלכותו על כרעי תרנגולת, אשר על כן הציב את העגלים בבית אל ובדן.

 


ירבעם נבחר להיות העונש לבית ישראל. זכה ירבעם מן ההפקרות של עם ישראל, ועם ישראל זכה במופקר – ירבעם. ירבעם נבחר להיות השוט על גוו בית דוד, בגלל חטאי שלמה.

 

 

(לג) וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא <מלבד> מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר: פ

 

 

ירבעם האמין כי יקנה את העם בלחם ושעשועים. ירבעם לא השלה את עצמו, שהעם הולך אחריו מאהבתו אותו, הוא ידע שהעם הלך אחריו בגלל הכבדת ידו של רחבעם, יתר על זו של אביו, שלמה, ועל כן האמין ירבעם שלעם ישראל אין ענין בעבודה קשה ולא במשימות קשות. אך הוא טעה. כרגיל. כטעות כל מנהיגי ישראל עד עצם היום הזה. עם ישראל לא בחל בעבודה קשה, גם לא במלחמה צודקת, עם ישראל היה מוכן לדם, יזע ודמעות, למען המטרות הנכונות, ובחל בעיוות, בהתעללות חסרת כל הצדקה. עם ישראל לא היה מוכן להשלים עם ניצולו בידי רחבעם, מורשת אביו, שלמה, על כן מרד בו, אך לא מרד באלוקים. עם ישראל סר מדרך הישר כי ארץ ישראל באותם ימים היתה מלאה בפיתויי העבודה הזרה. השפעת הגויים (בחסות נשות שלמה) היתה רבה, וכן גם השפעת הערב רב, ה”מתקדם”. ושוב, בדיוק כבימינו אלה!

 

לנוחיות העולים לרגל, אל עגליו, הציב שנים, בשני מרכזים, כדי לחסוך לאנשים את טרחת הדרך, אך האנשים חשבו שהקלות הזו היא בלתי נסבלת – וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאתועל כן, הרחיקו האנשים ללכת לדן, במקום אל המקום הקרוב יותר – בית-אלוַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן. האנשים רצו גם שכר הליכה.

 

 כדים  נחרב בקיץ 2005

לירבעם נאמרו דברים כהוויתם. הוא ידע שמלכותו, גם אם תימשך כמה דורות, היא זמנית, אך התעלם מכך, כמובן, ועשה ככל העולה על רוחו. כפי שעושים “נבחרינו” היום. כל מעשה נבלה לא ירתיע אותם מן העונש הנכון להם. גם לא העדות ה”עצמונית” למה שמחכה להם.

 

 

אין חדש תחת השמש

 

 

 

העם המיוסר, כעגל לא לֻמד, בטוח שה”שלום” קודם לחייו, למולדתו, לעתיד ילדיו ולכל סולם הערכים האנושי, ה”שלום”, כמו גרמניה, מעל לכל.

 

לא צריך כושר אינטלקטואלי מיוחד כדי להבחין שמדינת ישראל, מורשת בן-גוריון, עושה הכל כדי לעקור את העם דווקא מארץ התנ”ך, מאותם מקומות המוזכרים שוב ושוב כמקום פעילותם המרכזית של אבותינו. גם לא צריך להיות בעל כושר הבחנה מדוקדק, כדי לראות שמדינת ישראל מתעללת דווקא באנשי ה”סֵפר”. הדברים מעל פני השטח. והיו כאלה במשך אלפיים שנות כל דור ודור שעמדו עלינו לכלותנו. כלום לא השתנה. שונאים הם שונאים, בין שהם מזרע עמלק, מזרע אדום וישמעאל, ובין שהם מזרע ישראל. סדנא שנאת ישראל – חד הוא.

 

על כן הפיל בן גוריון את ירושלים לידי הערבים. על כן טירפד את ההגנה על המושבה משמר-הירדן, שנפלה, ואתה נפל כמעט כל הגליל, לידי סוריה. על כן “תהליך השלום”, על כן “נסיגה חד צדדית”, על כן – יש “לקחת סיכונים למען השלום”, על כן – “טוב שלום מארץ ישראל השלימה”, על כן, על כל מעשה נבלה נקרא שם ה”דמוקרטיה”, ועל כן, שוחרי טובת ישראל הם “סכנה לדמוקרטיה”. לא, חלילה, לשלטון המורדים בה’ ובעמו, אלא ל”דמוקרטיה” הקדושה. ו”שלום” כבר אמרנו?

 


בשנאתם המטורפת הצליחו לבלבל על העם הזה את דעתו. העם המיוסר, כעגל לא לֻמד, בטוח שה”שלום” קודם לחייו, למולדתו, לעתיד ילדיו ולכל סולם הערכים האנושי, ה”שלום”, כמו גרמניה, מעל לכל.

 

על כן חברת כפר-חרוב מצהירה כי תצא מביתה בדמעות, אך בראש מורם, למען ה”שלום”, כמו שבורחי לבנון סימנו v באצבעותיהם בעת המנוסה.

 

על כן גם חברת קבוץ יד-מרדכי מצהירה, שה”שלום” חשוב יותר מן הבית שלה.

 

על כן, שותק עם ישראל, כשמדינת ישראל מבצעת טיהור אתני של חבלי ארץ ישראל מיהודיה. על כן, מאמין עם ישראל שיש לתגמל שוב ושוב את העומדים עלינו לכלותנו, אולי ייאותו, אי פעם, לוותר על מטרתם להשמידנו, ואם הסיבה לויתור תהיה העובדה שכבר השמידו אותנו, אין מה לעשות, יש לקחת סיכונים למען ה”שלום”.

 

וכל הזוועה הזו, כל השואה המתרחשת על ראשינו, בית המטבחיים המתנהל במלוא התפוקה בארצנו, כולו כדאי, למען הסיכוי באספמיה ל”שלום”.

 


וכידוע לכל אדם, שהסיד משטיפת המח לא סתם את עיניו ואת אזניו, שכל דיקלומי ה”שלום”, נועדו למטרה אחת בלבד – למנוע אותו, כדי להבטיח את שלטון מהרסינו ומחריבינו. כי שקט ושלווה עלולים לחבל ב”אחדות ישראל” לביצוע פשעים נגד עצמו, ויעניק ליהודים את הפנאי להתעשת, לחשוב, ללמוד ולהבין כי הם מובלים אל החידלון, וגם יראו היטב מי הם המובילים, ואלה יעופו לכל הרוחות.

 

על כן לא ניתן לעם ישראל פסק זמן מן המרדף אחרי ה”שלום”, עד מות כל שלום ועד מותנו. אין זמן להתעשתות, שהלוא “האויב בשער” והוא “האויב המשותף”, כמובן. עם ישראל אמנם התקדם קמעא, והגיע למצב שבו יש ויכוח, האם מוצדק להגיש את הצוואר לשחיטה, למען “אחדות ישראל”, או שמשהו פה, לא נשמע ממש בסדר. בשביל מה אחדות, אם ממילא אנו נמחקים מעל פני האדמה? וזו, כאמור, התקדמות, שכן עד כה פסקו הרבנים, שחובה לציית לפקודה, שעליה מתנוסס דגל היודן-ריין…

 

 

אותה יעל דיין מאיימת להחרים ישיבת וועדה בכנסת, אם לא יוסרו מן השולחן בקבוקים עליהם כתוב – חברון, והבקבוקים הוסרו.

 

 שאנור  נחרב בקיץ 2005

וירבעם ארגן לנו חגים שבדה מלבו. את “יום העצמאות”, ואת “יום השואה” בחודש ניסן, בו נוהג עם ישראל שלא לספוד ולא להתאבל, ואת פסטיבל רבין, אדמו”ר חשוב בכת הפנאטית לשנאת ישראל, ואת חג-הגאווה, ובלבד שלא יהיו אלה חגי ישראל.

 

יעל דיין מציעה חוק להשוואת גמלאות לסוטים וסוטות לאלה של בני זוג נורמליים, ואותה יעל דיין מפגינה וחוסמת את דרכם של יהודים לחוג בסוכות בחברון, אותה יעל דיין מצהירה בגאווה על טבילתה בים ביום הכיפורים, אותה יעל דיין מאיימת להחרים ישיבת וועדה בכנסת, אם לא יוסרו מן השולחן בקבוקים עליהם כתוב – חברון, והבקבוקים הוסרו. לאותה יעל דיין מפריעה נורא מנורת החנוכה, אך אשוח חג המולד מקסים בעיניה, הכל בשם ה”שלום” וה”דמוקרטיה”, כמובן.

 

ואבא שלה, הידוע לשמצה בתחומים רבים של “לא תחמוד”, דווקא מיהר לוותר על הר-הבית לטובת הג’יהאד האיסלאמי, ועוד בטרם נקברו חללי מלחמת ששת הימים, כבר הכריז, שהמרצחים יוכלו לקבל שוב במתנה נכסי-צאן-ברזל של העם היהודי, אותו ניסו, זה עתה, להשמיד…. 

אפילו כת מאנסון לא הגיעה לדרגת תועבה הזו. אנשי הכת התאבדו, אך לא לקחו אתם את כל העם. אלה שולחים את העם לאבדון, ולו יהיה זה גם במחיר חייהם שלהם, בתוך שליחות החבלה. הכת הזו שהטביעה אות קין על השלום. שהפכה מושג, שהוא ממשאות נפש האנושות, למפלצת קטלנית.

 

 חומש  נחרב בקיץ 2005

אבל לא לעולם חוסן – דוד מלך ישראל חי וקיים. והכוונה איננה לעוכר ישראל, דוד בן גוריון, אלא דוד, נעים זמירות ישראל, השנוא כל כך על עוכרי ישראל ומנוכריו, כי הם יודעים שסופו לנצח. הם יודעים שימיהם ספורים, כי דוד מלך ישראל מחכה בפינה, ודוד יודע להילחם על זכויות עמו, אשר על כן הם שונאים אותו כל כך. על כן, שאול נאור בעיניהם וגם אחאב, שכן אלה ריחמו על האכזרים – אגג ובן הדד, אך רצחו יהודים בקלות.

 

שאול השמיד את עיר הכוהנים, נב, משום ששם קבל דוד לחם ומים ואת חרב גלית, אחאב רצח את נבות היזרעאלי כדי לרשת את כרמו, נחלת אבותיו, ולהפוך אותו  לגן ירק צמוד לארמונו.

 

 

כך מוסרים כל מנהיגי “מדינת ישראל המתחדשת” את העם ואת הארץ לידי יורשי הנאציזם וגם מוריו (לכל מעשי הנאצים היה תקדים באיסלאם, כולל הטלאי הצהוב, ותרפ”ט קדמה ל”שואה”), אך ורק לשם טובות הנאה לעצמם. חייהם של כל איש, אשה, עולל ויונק, עד עוברים בבטן אמם, כשרים לקיפוד, למען סגירת תיקים לפושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות.

 

 

ירבעם ואחאב שילמו ביוקר, כן גם משלמים וישלמו כל רודפינו מבית, הסוגדים לעגל הזהב ומבטיחים כמותו לעם, כדי להצליח במרידתם במוסר, באמת ובצדק המוחלטים.

 

 

ואנו, לא נשכח ולא נסלח.

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר