קיומיות ורהב

קיומיות ורהב

מיכאל שרון
26.04.2007 14:13
קיומיות ורהב


יש אולי משהו בעייתי ומדלדל בסיסית, המנוגד לרוח ההתקדמות האנושית וטיפוח האדם, בדגשים המרמזים על הניצחון האינהרנטי והמשתק של הרגרסייה הרצחנית עצמה, ולא כלפי המאבק הגדול בה ונארטיב הניצחון המפואר עליה. גם הטרגדיה הקשה מעלה על נס גיבורים ולא קורבנות חסרי ישע. התגובה המוקצנת לאנטישמיות, תגובה הקשורה עמה בקשר גורדי ובסימביוזה הדוקה, הינה היומרה אפופת הרהב, השזורה במובלע בזכאות לדורסנות. מול הגימוד מוצבת הענקות, ומול הענקות, מול זכויות-היתר לכאורה של הענקים שקופחו, מה הם “דברים זעירים של מה בכך” כגון זכויות העם הפלשתינאי, או אף הזכות לחיים הוגנים של רוב העם בישראל, של קורבנות השואה ויורשיהם, הזקנים והחלכאים החיים בשוליים וכיוצא באלה?



 

שגב ומה שמעבר לכך

 

 

יום השואה השנה עמד בסימן המחאה העממית המפוקחת כלפי עושק קורבנות השואה ויורשיהם על ידי הממסד בישראל. היה מי שכתב כי לא יעמוד דום בצפירה, וכי יש לו דרכים אחרות לכבד את זכר קורבנות הנאציזם. האם אין  משהו מעט צבוע בכך שכל אדם קופץ לדום, תכופות מצוות אנשים מלומדה, כולל פוחחים שאין בליבם רמץ לזכר הניספים והטרגדייה הנוראה? ואחר ממשיכים בגזענות, בהדוניזם רופסני ולעיתים אטום וחמסני, בגזלנות ודיכוי, וכללית, באורח חיים חסר אחריות, לא אחת תוך השענות על דפוסי החיים הטובים  של צבירת ההצלחות והיתרונות שמערכות בישראל עשויות לאפשר  לבעלי ההתחסדות הנכונה והתברגות הקליקות האפקטיבית.  שכן, קשה להתעלם מתרבות הקליקות networking הנפוצה בארץ. מקור הדבר הוא בחלוקת כספי שנור, הקיימת עוד מהתקופה הטורקית. הציונות היתה אף היא פרוייקט המוזן על ידי כספי שנור מחו”ל, שלאחר מכן התגלגלה בחלקה לחלוקת כספי עתק הניבזזים מאזרחי המדינה (בישראל אין תמורה למיסינו. כך למשל חרף המיסוי הכבד, אין בישראל מדינת רווחה, אין אוניברסיטאות חינם כמקובל ברוב מדינות אירופה, אין קיום סביר לזקנים),  חלוקת כספי סיוע חוץ, המגבית והבונדס, כספי השילומים על השואה שהגיעו לאן שהיגיעו. הקליקה היא מוקד הנגישות לכספי השנור.

 

יש לעיתים כללים מכניים קלים לביצוע, כגון, תפוס ככל יכולתך ונהג בחוסר אחריות מירבית  – אך עמוד דום בראש מורכן ובפוזה הנכונה בצפירה. שלא לדבר על כך שהתחסדות קולקטיבית עשויה להכשיר גם פרקטיקה אכזרית וחסרת לב ביום-יום.

 

יותר מדי השואה משמשת בארצנו למניפולציות, ולמטרת הקפצה לדום בשגב נורא, תכופות בידי אלה המשתמשים בזאת לשתק ביקורת, אנושיות, תבונה שקטה ושפויה, וחיוניות פשוטה ויוצרת. לאחרונה ראינו גם כי השגב הזה מזמן מעילה בכספים, או חיי פאר וסעודות במלונות יקרים של עסקני השואה. שגב שייך לעולם המונומנטליזם הפרעוני, משמש להקפאת כוחות החיים בהוד נורא, מתחזק משטרי עריצות, מאופיין בפולחן המוות.

 

מדוע הארמנים, עם ששני שליש מבניו חוסלו בשואה הארמנית, מדוע להם אין יום סגפנות מלא שגב מקפיא כזה? האם בקמבודיה או ברואנדה קיים יום השואה? האם ברוסיה מכבדים את 8 מליוני רצוחי המלחמה הפטריוטית הגדולה בצפירה וקדרות, אף שהעם הרוסי איבד במלחמה הנוראה כ-17 מליון מבניו? האם יש משהו דומה בפולין, בה נירצחו 3 מליון פולנים נוצרים ולמעלה מ-2.5 מליון יהודים פולנים (מכלל 21 מיליון פולנים) וורשה כולה הועלתה באש? אכן מכבדים שם את זכר חללי המלחמה בפאשיזם ובנאציזם, נערכים טקסים המציינים את משמעות  ההתרחשויות ההיסטוריות בהקשר המאבק והניצחון ההרואי על הרשע והדורסנות עתירי כוח הקטל ומשביקי הצלם,  אך לא סוגדים בהאללה קודרת לאתוס הקורבן, ולא קופאים באורח המוני-קולקטיבי בפני אפר הנירצחים. יש אולי משהו בעייתי  ומדלדל בסיסית, המנוגד לרוח ההתקדמות האנושית וטיפוח האדם,  בדגשים המרמזים על הניצחון האינהרנטי והמשתק של הרגרסייה הרצחנית עצמה, ולא כלפי המאבק הגדול בה ונארטיב הניצחון המפואר עליה. גם הטרגדיה הקשה מעלה על נס גיבורים ולא קורבנות חסרי ישע.

 

דומה שהחפץ חיים לא מקפיא את כוחות החיים בשגב נורא, ולא יוצר אווירת קדרות קשה על ידי החשכת כל הפעילות. עמים לא נוהגים לקפוא בקדרות לזכר שואותיהם ותבוסותיהם.

 

ספרד לפני פולין

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/848680.html

 

 

 

קיומיות מעורטלת

 

אנשים יצרניים בעלי רגישות הומנית מרגישים חנוקים נוכח אקלים של צדקתנות היסטרית.שהרי מגמתם לפתוח נתיבים לאדם, ולשחרר את האדם מכבלים ונורמות משעבדות רוח.

 

הישראליות מצטיירת תכופות כצדקתנית, ובולטים לעין כל הפשעים שנעשים בשם הצדקתנות הזאת, כשבישראל יש חוגים בולטים שבין השאר מאשימים את כולם בשואה ואנטישמיות. זוהי אווירה היסטרית וצפידה, מעין צווחנות מחליאה, כאשר הנושא המרכזי כאן הוא הקיום עצמו והמתנכלים לו.

 

בקיומיות המוקצנת הזאת, מובלעות גם מכות קשות (בסגנון עין תחת עין הארכאי), וקורטוב של נקם. כל אלה מקנים את התחושה של משהו מדכא מאד, אוכף הומוגניות רוחנית, הממיר את החופש לבנות ולהיטיב עם האדם, בחופש לנקום ולעשות עוולות בשם הקיום.

 

שעל כן, שיח הקיומיות המעורטלת הזאת מחליא למדי, ומצטייר כשואף לצמצם ולדכא את הרוח. בפרט כשבשמו מבוצעים פשעי מלחמה, התעמרות, דיכוי ונישול.

 


תפיסת ישראל אכן חורגת ממשקלה היחסי של ישראל בעולם, נעשים פשעים גם במקומות אחרים. אלא שישראל, או לפחות חוגים בולטים בה, מציבים מעין דפוס תרבותי של קיומיות מעורטלת, בעלת גוון היסטרי המדכא את הרוח. וכך, עשוייה להווצר מעין מלחמת תרבות בין מגמות הומניזם בונה ובין נטילת הזכאות הדורסנית לחוסר גבולות בשם הקיומיות גרידה – זו המעורטלת מערך כלשהי, פרט לה עצמה.

 

 

ג’נוסייד כאמת מידה?

 

יש הקובלים על כך כי מבקרי ישראל מגזימים מאד בפשעיה, למשל כינוי הפרקטיקה הישראלית כלפי הפלשתינאים “ג’נוסייד” ובכך מביאים לזילות וגימוד השואה.

 

אלא שהנקודה היא שהשואה לא צריכה להצדיק כל נבלה שאנו עושים. למשל, ביירות 2006, גם אם אין זה ג’נוסייד, עדיין הפצצה מסיבית ומטופשת של אזרחים והרס תשתיות – היא פעולה ניתעבת. אין אנו מבצעים ג’נוסייד בערביי הגדה ועזה, אך עם זאת, אנו מתעמרים בהם, ממררים את חייהם ומנשלים רבים מהם מאדמות וקניין. לעיתים מגזימים במכוון במה שניטען כנגד ישראל (ג’נוסייד) – על מנת להצדיק פשעים פחותים מג’נוסייד שישראל דווקא כן מבצעת. בבחינת, עברנו בשלום את עניין הג’נוסייד הניטען כנגדנו, ועכשו אפשר לעשות כל דבר תועבה שאינו ג’נוסייד.

 

בוצע בנו מעשה תועבה נורא. אלא שהדבר אינו מצדיק תועבות למיניהם מצידנו בשם ”הקיום” בסגנון – שרדנו ג’נוסייד – העולם איום ונורא – אז אין לנו סיבה להשתית על עצמנו מעצור מוסרי. השרדות בכל מחיר זה כאן שם המשחק. אלא, שעניין ההישרדות הוא לעיתים מפלטם ומקור כספם ועושרם של הנבלים הגדולים ביותר – כפי שאנו רואים בנושא השחיתות המערכתית בישראל.

 

 

הרהב

 

 

אנשי ימין קובלים תכופות כי רדיקלים ואנשי שמאל בישראל ובעולם מוצאים דופי רב בישראל, וששים להעצים את פגמיה, ברוח הנראית נגועה באנטישמיות. ניתנים לכך הסברים שונים ומשונים, החל משנאה עצמית, וכלה בכך שישראל מטיפה מוסר לעולם כולו ויש השמחים להראות כי המטיף – לוקה הוא עצמו  

(ראו בנושא דבריו של הוגה הדעות הגרמני, ישראלי לשעבר, מר אלכסנדר מאן  

http://www.faz.co.il/reply?id=4250&rep=97245&LastView=1900-01-01%2000%3A00  )

 

אלא שיש להבין שהציונות  מייצגת גם יומרה ורהב, עוד מראשית הציונות המדינית, יומרה ורהב שעמדו במובלע מאחורי המגמה לבוא במקום העם הילידי “הפרימיטיבי” שהוא כביכול כאין לעומת הגדולה היהודית והחזון של “אנשי המעלה”.

הגישה ההרצליאנית היתה כי היהודים, רבים מהם “מטובי האנשים” – כאשר יקימו מדינה משלהם, הרי זו תהיה מדינה הבולטת בהיותה מתקדמת ונאורה. כאן יש הדים לאליטיזם היהודי מלפני המלחמה בו דגלו למשל הקומפוזיטור ארנולד שנברג (באופרה “משה ואהרון” – היהודים כמעין גזע עליון שינהיג את האנושות). אכן, הדברים התבססו על הצבעה על מצויינות יהודית וגדולי הרוח כאיינשטיין, פרויד, מרקס, ברגסון ורבים אחרים. מאידך, הנצרות ראתה שנים רבות ביהודי אדם שנידון לקלון וסאוב, עקב דחייתו את ישוע. ואם היהודי מצליח – הרי זה פרי מעין חברותא עם השטן.  וכך התגלגל הלאה הרעיון שההצלחה היהודית אינה בדין: אולי פרי “פושריות” אנוכית, אולי פרי מניפולציות לא כשרות וכיוצא בזה. עם הצלחת היהודים כלכלית, והשתלבותם במערכות הכוח, התרבות והממון לאחר תקופת הנאורות, מתחילה האנטישמיות המודרנית, שעניינה שוב – היהודים מצליחים שלא בדין.

 

התגובה המוקצנת לשוללנות או לאנטישמיות הזאת, תגובה הקשורה עמה בקשר גורדי ובסימביוזה הדוקה, הינה היומרה אפופת הרהב, השזורה במובלע בזכאות לדורסנות. מול הגימוד מוצבת הענקות, ומול הענקות, מול זכויות-היתר לכאורה של הענקים שקופחו, מה הם “דברים זעירים של מה בכך” כגון זכויות העם הפלשתינאי, או אף הזכות לחיים הוגנים של רוב העם בישראל, של קורבנות השואה ויורשיהם, הזקנים והחלכאים החיים בשוליים וכיוצא באלה?

וכך, ישראל כיום מייצגת יומרה – מדינת יומרה – מול שרידי ההנחה המושרשת בעולם הנוצרי שהיהודי נידון לכשלון אונטולוגי, ואם הוא מצליח – הרי זה פרי דברים לא כשרים.  האם עלינו לסייע לכך במו ידינו, או להתנתק באחת ממעגל השוללנות והרהב הדורסני הנגדי?

 

זוכרני בפעם הראשונה, כשבאנגליה ב-  Summer School  ב-‏1965 בהיותי בן 15 שאלני אוסטרי בן גילי בידידות מאין אני. עניתי בגאווה – ישראל, ולתדהמתי האוסטרי שאל בטון לגלגני –  יודה   Jude ? היתה זו הפעם הראשונה בחיי שניתקלתי בגימודי בגלל שאני יהודי, ויותר מזאת – הפעם הראשונה שבה ראיתי שבניגוד לגישה עליה חונכנו, כאילו ישראל מעניקה ליהודים שחרור מאנטישמיות וזקיפות קומה – בניגוד לכך, ישראל לא מצליחה לעשות זאת. ולמעשה  – הציונות רימתה אותנו, וגם עניין האדם הציוני החדש לא “עובד”.

מדו”ח של המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל-אביב שפורסם ב-13 אפריל השנה עולה כי בשנת 2006 הוכפלו, בעקר בבריטניה, אוסטרליה, צרפת וקנדה הפגיעות הפיזיות, ומעשי וואנדליזם ואלימות ביהודים בהשוואה ל-2005. גורם מרכזי המצויין בהקשר לכך היא מלחמת לבנון השנייה, ופשעי ישראל בעזה ובגדה.  יוצא איפוא כי מעשי ישראל מסכנים דווקא את שלומה של התפוצה היהודית בעולם, ומעלים את מפלס האנטישמיות, במקום לצמצמם, כפי שגורסת ההנחה שבבסיס הציונות המדינית.   

 

ישראל, בניגוד לאג’נדה הציונית המקורית, היא המקום היחיד שנשקפת ליהודים סכנת מוות במלחמות, התפוצה היהודית היחידה שיש בה עוני מחריד, הקהילה היהודית היחידה שתלמידיה מפגרים במדעים, במתימטיקה ובהבנת הנקרא (במקום המצויינות היהודית המסורתית), העדה היהודית היחידה שחלק נכבד ממנהיגיה גנבים, ומעילות ענק פוגעות בנכסי חבריה. וגם הקהילה היהודית היחידה שיש בה אלימות כזאת בשיעור כזה בקרב בני נוער, ורבים מזקניה זוכים ליחס מחפיר. שלא לדבר, אם מתייחסים ישירות לניצולי אושוויץ וליורשיהם, על כך שישראל זו המדינה היחידה בה רבים מהם נידונו לחוסר כל, לאחר שהמדינה, הקק”ל והבנקים שדדו את נכסיהם.

 

כך איפוא מדובר ביומרה דורסנית. יומרה זאת, המציגה את אתוס הענקות המושבקת, עם הסגולה המקופד – הופכת את גילויי השוללנות האנטישמית לכלל נוכחות חובקת כל שאין מפלט ממנה. הסבל הטוטלי יוצר כביכול יעוד וזכאות טוטלית.

יתכן אם כן, שדרושה רויזיה של נושא האנטישמיות, הרפיית ההיסטרייה, שכן לאחר הכל אין מדובר במעין חוק טבע, הכרח  השורר בכל. אם איני טועה, בין היתר, בצרפת למשל מאז הרינסנס ואף מלפני כן ועד המאה ה-‏18 אין כל זכר לאנטישמיות. כך גם באיטליה מאז הרינסנס, עד התקופה המודרנית. גם בגרמנייה במאה ה-‏16, עד המאה ה-‏18 לא היה כל זכר לאנטישמיות. כך גם בהולנד, וגם  בארץ קתולית כאירלנד.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר