זה למעלה ממאה שנה הם מתעקשים שלא לשנות ממנהגם לעמוד על דם אחים ולהבטיח שהרדיפה אחר ה”שלום” לעולם לא תחדל. אילו, חס ושלום הושג השלום, לא היתה עוד זכות קיום ל”מחנה השלום”, כי אין לו דבר להציע.

ועל כן הם נאחזים באותם שקרים ובאותה תעמולה ובאותם “רחמים” על האכזרים וברדיפת הרחמנים.
הלכה בידוע – כל המרחם על האכזרים, סופו מתאכזר אל הרחמנים. כאן נתחלפו היוצרות – כל המתאכזר אל הרחמנים, סופו “מרחם” על האכזרים ומשתמש בכישורי הרצח שלהם, לניפוק “הוכחות נוספות לצורך בשלום”, הממלאות את בתי הקברות בישראל.

במשך עשרות שנים מוביל “מחנה השלום” קו של הטבעת רגשי אשמה בקרבנות הנאציזם הערבי, כאילו היו הם הנאצים.

כבר כתב, בשעתו, הפרופסור גוסטב הנדריקסן: “וכבר אתם מכינים לעצמכם כלי גולה, נוטלים את הצרור הנקוב ואת מטה הנדודים ויוצאים לגלות. אך לפני כן, במעין עיוות גרוטסקי, אתם, במו ידיכם, מטביעים אות קין על מצחכם, לא על שרצחתם את אחיכם, אלא על שהוא רוצח בכם, קול דמיכם – ולא קול דמו – הוא הזועק מן האדמה…..”