העורף הופקר. נקודה

אז מה היה לנו?

אהוד אולמרט סיפר, כבר אחרי התבוסה הנוראה, שהנחיל לעם ישראל בקיץ האחרון, שניצחנו. עכשיו, הוא מתחמק מדיון במחדליו. הוא גם לא מצליח למצוא זמן להיפגש עם ההורים השכולים מהמלחמה, שרוצים להגיש לו את ממצאיהם על מות בניהם.

מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה, שאינו מבין, שאין כל ערך למשרדו פרט להמשך המסורת של בזבוז של כספי מדינה ושל הדפסת ניירות, שאף אחד לא ישים אליהם לב.

יצחק גרשון, אלוף בצבא, שנועד להגן על מדינת ישראל, עוסק בהגנתו מפני הטענה המגוחכת, שהפקיר את העורף במלחמה. גם זה עולה לנו כספים לא מעטים.

זבולון אורלב (כסמל מיל’, קיבל את עיטור המופת, לאחר שצה”ל הפקיר אותו ואת אנשיו במעוזי התעלה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים), יו”ר הוועדה לביקורת המדינה, ניסה לדון בתפוח החם, שהניח לפתחו המבקר. כולם מנסים להרגיעו, כיוון שיש בידיו נשק יום הדין: הוא יכול להביא למינוי ועדת חקירה ממלכתית לחקר ההפקרות. ואת זה ממשלת אולמרט וצה”ל אינם צריכים כשהם מתכוננים במרץ לספוג את בליסטראות ועדת וינוגרד, שירעידו את הספים ליומיים ומחצה.

הם מתכתשים, ובינתיים – העורף מוזנח, ומוכן להיפגע שוב.

נחזור למקורות: בקיץ 2006 (כמו באירועים קודמים), הופקר העורף על-ידי אולמרט וממשלתו. כבר בתחילת שנות האלפיים דווח ב”כנס הרצליה”, כי כל מרחב פיקוד הצפון מאוים בנשק רקטי שבידי חזבאללה. למי ששטויות הצבא אינן נהירות לו – במפה זה אומר, כל מה שצפונה לנחל חדרה. כלומר, כמעט שליש משטחה של המדינה. לא נשכח לרגע, שבחלק אחר של המדינה, הנקרא צפון-מערב הנגב, יושבים אלפי אנשים כבר שנים תחת איום יום-יומי של ירי רקטות, ומחוג האזור המרוקט מגיע כבר עד פאתי אשקלון.

הצבא מדליף ומאיים, כדרכו

דרך אגב, לפני שמונה לשר בממשלת המחדל והכלום של אולמרט, אמר אבי דיכטר (אז ראש השב”כ. שוב ב”כנס הרצליה”), בגילוי-לב מדהים, שמערכת הביטחון נכשלה במתן מטריית הביטחון הראויה לאזרחי ישראל.

יותר מארבעים אזרחים נהרגו במלחמת השווא של אולמרט – כרבע מהנופלים במלחמה, שהוא סירב להכריז עליה רשמית, כדי לחסוך בהוצאות ממשלתו. דמיהם דורשים, לפחות, שישנס את מתניו, ויענה לטענות, המועלות בדו”ח המבקר. הוא לא יעשה זאת. הוא ישרך רגליים, כיוון שלאולמרט אין תשובות. יש דבר חיובי בהתמהמהותו: כל יום שעובר, מקרב אותנו לקץ דרכו, אלא אם ישתגע העם הישוב בציון, ויבחר בו שוב (והעם הזה מסוגל לכל. הוא כבר בחר בגולדה מאיר ובמשה דיין ובמנחם בגין לאחר כישלונותיהם במלחמות).
ובינתיים, הקרקס בעיצומו. הצבא מדליף במרץ, וכרגיל, מאיים, שהמבקר ינחית את ביצועי הצבא.

אתר nrg דיווח:

“גורמים במערכת הביטחון מכינים עצמם למקרה שהמבקר ימצא פגמים בתפקודו של האלוף גרשון, ולאפשרות שהוא ימתח ביקורת חריפה בדוח הסופי שיפרסם. לדברי הגורמים, אם אכן אלה הדברים, המבקר יגרום בעתיד לאווירת ‘פחד’ בקרב מפקדים בכירים בצה”ל.

“המבקר יגרור את המפקדים הבאים להתחפר מאחורי ייעוץ משפטי, למרות שתפקוד פיקוד העורף במלחמה זכה לשבחים גם משר הביטחון וגם מהשר לביטחון פנים”, אמרו גורמים במערכת הביטחון. הגורמים הוסיפו כי ‘המבקר לא יתייחס לתוצאה אלא להיבט המשפטי. מה הוא רוצה, ‘ראש קטן?’ אם יש מי שפעל במלחמה כמו שצריך זה פיקוד העורף. הציבור ראה את כל מה שעשה פיקוד העורף במלחמה, הוא לא פעל במחשכים”.

למקהלה הצטרף פרופ’ מנחם בן-ששון מ”קדימה, יו”ר ועדת חוק, חוקה ומשפט, שדרש מהיועץ המשפטי לממשלה, כי יחקור את ההדלפות ממשרד מבקר המדינה ואת ההפרות של חובת הסודיות כיוון שלטענתו, הודלף הדו”ח העוסק בנושא העורף ממשרד המבקר – כנאמר באתר Ynet.

תעודה: חוסר אחריות וחוסר הבנה של חברי ועדה בכנסת

הפרופסור הנכבד ישמח לראות, שיש מסמך (“תעודה”, בסלנג המקצועי) בנושא, והוא מעלה עניין יותר חשוב מאשר הדלפה, או פגיעה ביוקרת ידידו וראש מכשלתו.

באתר הכנסת מצאתי את המסמך המעניין הזה. הדו”ח הראשוני של הוועדה לבחינת מוכנות העורף במצבי חירום (אלול התשס”ו – ספטמבר ‎2006) חשוב כיוון שהוא משקף חוסר אחריות ואי-הבנה תהומית בחשיבותו של אהוד אולמרט לביטחון המדינה.

לפרופ’ בן-ששון ולי יש רקע במחקר היסטוריה, ובצניעות מחייבת, אני מציע, שיקרא הפרופסור את התעודה – בזהירות וביסודיות, כיאות לחוקר היסטוריון – רק אם תקנון “קדימה” מרשה לו זאת:

“… בקרב חברי הועדה [תת-ועדה של ועדת חוץ וביטחון – להלן: וחו”ב – בראשות עמי איילון] נוצר הרושם כי מסיבות שאינן ברורות דיין, הוחלט בפיקוד העורף שלא לתגבר את המחוז הצפוני של הפיקוד בכוח אדם נוסף למרות הצורך שהתעורר בשטח. הועדה סבורה כי במצב זה היה על פיקוד העורף לפעול באותן משימות שהנן באחריות הרשויות האזרחיות ואלה לא יכלו לממשן: חלוקת מזון ומים, טיפול רפואי במקלטים, טיפול פסיכולוגי ועוד. פיקוד העורף היה חייב למלא את החלל שנוצר, זו הייתה חובתו בכלל ובפרט על פי נוהל …

“… לא ברור לוועדה [תת-ועדה של וחו”ב] מדוע, למרות דרישת פיקוד העורף לקבל את האחריות לטיפול באוכלוסיה האזרחית באזורים כאמור, טרם הוחלט בצה”ל על שינוי כאמור”.

ועוד פנינים מהדו”ח של תת-ועדת איילון

“הוועדה סבורה כי יש לבחון את כפיפותו הראויה של פיקוד העורף, שכן השתייכותו לצבא מובילה לאי בהירות בתפקידיו בממשק שבין היותו חלק ממערך הצבאי לבין טיפולו באוכלוסייה האזרחית …”

“עם פתיחת המלחמה נסגרו מיידית משרדי ממשלה ומוסדות ממשלתיים בצפון, בדרך כלל על פי החלטת קצין הביטחון או מנהל הסניף המקומי, ללא כל פיקוח ברמה הארצית … התחושה הכללית שנוצרה, כפי שעולה מדיווחים של ראשי הרשויות איתם נפגשנו, היא שהממשלה נעלמה מהצפון.

למרות הכרזה על מצב מיוחד בעורף, לא ניתנו לאזרחי הצפון בתחילת המלחמה שירותים קיומיים רבים. במספר רשויות נמשך מצב זה עד לסיום המלחמה”.

“… רוב נוהלי החירום שהיו קיימים זה מכבר ותכניות המגירה לשעת חירום כלל לא הופעלו. אין המדובר במצב שבו נדרש ‘להמציא את הגלגל מחדש’ והיה הכרח לאלתר משום שחלק ניכר ממה שנדרש היה לבצעו, היה מעוגן כבר בנהלים כתובים וסדורים, כגון נוהל ‘שעת פינוי’ והחלטת הממשלה ‎1716 בדבר הפעלת מערך מל”ח. מסיבה שאינה מובנת לוועדה – וראוי שתיבחן – לא ניתנו ברגע האמת ההוראות להפעיל את הנהלים האמורים.

“העימות נתפס בתחילתו ע”י הממשלה כמבצע ולא כמלחמה, וככזה יש לו משמעות על פעולות משרדי הממשלה. מבצע הוא בדרך כלל עימות צבאי קטן בהיקפו וקצר במימד הזמן, ולכן הוא אינו מחייב הכנסת המדינה למצב חירום. כך למשל, אין סיבה להפעיל את מל”ח ואין צורך לדאוג לפינוי מיידי של התושבים. כבר בימים הראשונים של המלחמה נוצרה מציאות ‘חדשה’ ולא מוכרת, מציאות בה העורף האזרחי נאלץ לשהות במקלטים ומרחבים מוגנים במשך תקופה ארוכה, מציאות בה השתנתה באופן מהותי יכולת האזרחים לקבל מענה לצרכיהם הקיומיים. אי זיהוי המציאות החדשה והצרכים הנובעים ממנה הוביל למחסור ולפגיעה משמעותית בתושבי צפון הארץ ובעיקר באוכלוסיה החלשה [ההדגשות שלי – אב”ץ].

“… הוועדה רואה בממשלה את הגוף העיקרי והמרכזי לריכוז ולתיאום כל הפעילות הקשורה לטיפול באוכלוסייה בעורף, באמצעות רשויות ייעודיות שקבעה לכך, בראש וראשונה מערך מל”ח. לו סברה הממשלה כי מערך זה אינו מתאים לטיפול באוכלוסייה האזרחית בעת הלחימה, היה עליה להיערך בהתאם בזמן אמת למתן פתרון חלופי. בתפקיד זה אף גוף אחר, ממלכתי או חיצוני, לא יכול היה לסייע או להחליף את הממשלה.

“עוד מצאה הוועדה כי תהליך קבלת ההחלטות לקה מאוד בחסר. כלל לא הובאו בפני הממשלה השיקולים השונים להפעלתם של מנגנונים שכבר עוצבו בעבר, וניתן היה להפעילם באופן מיידי עם תחילת הלחימה, הפעלה שהיה בה כדי לתת מענה למציאות החדשה שנוצרה בעקבות הלחימה בצפון”.

הוויכוח הוא כעת על מי תוטל האחריות, ולא מי יתקן את המעוות. אנחנו משלמים כדי לראות מי ינצח את מי במשיכת-החבל. בינתיים, ממשלת ישראל מחפשת ש”ג, שיסכים לקבל את האחריות עליו. לתושבי המדינה – כי זו משמעות המלה, “העורף” – מובטח, שממשלת אולמרט תפקירם שוב.

למה? – ככה! שאלו את תושבי שדרות והנגב המערבי. הם עוברים זאת יום-יום.

שאלו את תושבי הצפון, שעד היום טרם הסתיימו הדיונים על תשלום הפיצויים בגין נזקי המלחמה. זה מזכיר את המערכון הידוע של “הגשש החיוור” על שר החינוך, שיתבקש להיות שר המלחמה … 

למאמר המקורי