על הראיונות שנתנו לתקשורת ילדיה של השופטת כוחן:

רבקה אהרוני, משה גל, דורית ביניש –

מה שהכח והשררה עושים לבעליהם

השופטת חיותה כוחן זכתה למטר של צוננין על הכרעת הדין במשפטו של שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, בו היא ישבה כאם-בית-הדין, בין השאר כאן:

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (א): האמנם “נקבעו” נורמה ו”מסר חד-משמעי”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ב): האמנם תיק של “מימצאי אמון”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ג): על הקשקשנות של השופטים

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ד): על מראית פני הצדק, זכרונה לברכה.

הביקורת נגד כוחן לא הייתה רק על פסק-הדין, אלא גם – ואולי אף בעיקר – על חברותה האישית עם דורית ביניש, שהיא “בעלת העניין” (“לכאורה”, כמובן) בהרשעתו של רמון, ועל כך שהיא, כוחן, פסקה כפי שפסקה משום פזילתה אל הוולב”ש, אשר שאלת קידומה מונחת על שולחנה.

ויאתיו ילדיה של השופטת כוחן להתראיין בתקשורת, להגן על כבודה של אימם.

ותיתי דוברת מערכת המשפט, רבקה אהרוני, ותשלח אל השופטת מכתב-נזיפה, לאמור לפי כללי האתיקה של השופטים אינך רשאית להתראיין בתקשורת, אלא באישור נשיא(ת) ביהמ”ש העליון.

ויאתיו מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, והנשיאה ביניש וינזפו בדוברת, ויאמרו לה מי שמך, ויתרו בה כי אם לא תמשוך את מכתבה אל הכוחנית, רעה ומרה תהי אחריתה.

ותיתי הדוברת, ותפן אל הכוחנית, ותאמר לה כזאת וכזאת ציווני רבותי, אבל דעי לך כי לגופו של עניין צדקתי גם צדקתי.

חד גדיא, חד גדיא.

וכפי שנראה בהמשך, בפרשה הזאת אף אחד לא נהג בחכמה יתירה.

נתחיל עם ילדיה של השופטת

אין ספק שהם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם להגנת אמם – אפילו ללא הסכמתה, ואפילו אם היא התרתה בהם לבל יעשו כן. הם לא שופטים, וממילא כבר נפסק כי כללי האתיקה של הנשיא מאיר שמגר אינם אלא “המלצה” בלבד.

אבל כאשר ילדיה של השופטת מתייצבים להגנתה, בעיני הציבור זה כאילו היא-עצמה מגינה על עצמה, וממילא משקל הדברים הוא כקליפת-השום.

ההגיון אומר שאם רצו הם להעמיד לאמם הגנה אפקטיבית, או יחצ”נות אפקטיבית, הם היו צריכים לשלוח אל קו-האש מישהו אחר, איזה חבר שאינו מזוהה כמקורב לשופטת, אבל לא זו בלבד שלא בטוח אם היו מוצאים מישהו כזה, אלא שגם אם היו מוצאים לא היה זה “אייטם” תקשורתי כמו ראיון עם ילדיה של השופטת בכבודם ובעצמם.

הרי, בינינו, מישהו זוכר מה אמרו ילדיה של השופטת, או רק את עצם העובדה שהם התראיינו בתקשורת?

ובשורה התחתונה: אם הראיונות האלה הביאו אפילו אדם אחד מהישוב לשנות את דעתו לטובת השופטת, ולטובת הכרעת-דינה בתיק רמון – הקרבן היה כדאי, אבל ספק הוא אם המטרה הזאת אכן הושגה, ואם לא ניתן היה להשיג יותר, אבל בדרך אחר.

הלאה: מה עם הדוברת?

לפי המקובל במערכת המשפט שופטים אינם רשאים להתראיין באמצעי התקשורת, בוודאי שלא על פסיקותיהם-הם, לא בעצמם, לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא על ידי שליח.

מתוך הנחה שהשופטת אכן שלחה את ילדיה “לשכב על הגדר” למענה, אכן צדקה הדוברת בכך שלא עברה על הדבר הזה לסדר היום, אבל השאלה היא באיזה “צינור” צריכה הייתה היא לפעול.

דובר מערכת המשפט אמור להיות לשופטים לפה, ולא לאלוהים.

אם סברה הדוברת כי השופטת נהגה שלא כהלכה, הייתה היא צריכה לפנות אל הנשיאה, או אל מנהל בתיהמ”ש, ולהעמידם על הנזק התדמיתי אשר עשוי להיגרם למערכת כתוצאה מהראיונות האלה.

אבל היא פנתה אל השופטת במישרין, וככל הנראה לא ב”עצה חברית” אלא בנזיפה-ממש, וקשה לי להבין על סמך יכולה הייתה הדוברת – שהיא האדם האחרון במערכת שמותר לו להיות נאיבי – להיות נאיבית עד כדי כך שתאמין כי השופטת – במיוחד לאור חברותה האישית עם ביניש – תרכין ראש, ותקבל באהבה את הנזיפה הזאת.

קשה לי גם להבין כיצד יכולה היתה הדוברת, בנאיביותה, להאמין שהשופטת תשפיל מבטה, תודה כי הראיונות שנתנו ילדיה היו על דעתה ואפילו ביזמתה, וגם תבטיח “לא לעשות זאת יותר”.

ובקיצור: הדוברת לא רק חרגה מסמכותה, אלא גם נהגה בטיפשות.

ומה עם העומדים בראש המערכת (הנשיאה והמנהל)?

האם השופטת כוחן התלוננה על הדוברת?

בהודעה מטעמה של ביניש נמסר כי השופטת כוחן לא התלוננה בפניה או בפני מנהל בתי המשפט משה גל על מכתבה של אהרוני, אלא שהעתקים ממכתב זה הועברו גם לנשיאה ולמנהל.

כן, סביר מאוד להניח שלשופטת לא היה שום אינטרס “לעשות עניין” מהפרשה, ומבחינה ככל שענני האבק יקדימו לשקוע – כן ייטב, כך שהודעת הנשיאה היא נכונה (אבל, מאידך, קשה לשלול את קיומה של שיחה לא-פורמאלית ביניהן).

השאלה המתעוררת לגבי תגובתם של הנשיאה ושל המנהל היא איזה אינטרס היה להם “לעשות גלים” עם הפרשה הזאת?

האינטרס ה”לכאורי” שלהם היה להראות כי מערכת המשפט אינה עוברת בשתיקה על יציאתם של שופטים אל התקשורת – גם באמצעות “מקורבים”, אבל בתגובתם המוגזמת הם שפכו את תינוקם יחד עם מי האמבט.

האמנם כצעקתם?

יציאת שופטים לתקשורת אינה, ומעולם לא הייתה, בגדר “מכת מדינה”, וממילא אין חשש משמעותי שכך יהיה אם ה”מערכת” תעבור בשתיקה על חריגות חד-פעמיות.

במיוחד אמורים הדברים כאשר הדברים נעשים באמצעות אחרים. הרי לא יעלה על הדעת להזמין שופט ולשאול אותו אם יציאתם לתקשורת של ילדיו הייתה מתואמת איתו, אם לאו.

“התרת-הרסן” הכי גרועה שאפשר להעלות על הדעת כתוצאה משתיקתה של המערכת היא שמקורביו של שופט ייצאו כל בוקר אל התקשורת, להגן עליו מפני ביקורת כזו או אחרת, אבל אם שופט אכן זקוק להגנה שוטפת כזאת, סימן שהוא שופט גרוע, ואין לו מה לעשות במערכת המשפט.

זה גם לא משנה אם המקורבים, היוצאים להגנתו כל בוקר, אכן מתוזמרים אתו, או שהם עושים זאת חרף הפצרותיו של השופט להימנע מכך. זה לא משנה, משום שאם שופט לא מצליח לרסן את דורשי-טובתו, גם זה גורם נזק למערכת, ומותר לה להראות לו את הדלת, כי הליכי-ההדחה לפי סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה אינם הליכים “עונשיים” אלא הליכים שמטרתם לנפות מהמערכת שופטים אשר תרומתם למערכת היא נגטיבית.

לו אני במקומם

לו הייתי אני בנעליה של הדוברת, לא הייתי משמיע ציוץ, ובהזדמנות דיסקרטית, בארבע או בשש עיניים עם הנשיאה או עם המנהל, או עם שניהם, מביע את דעתי לגבי הראיון שנתנו ילדיה של השופטת, ומוסיף כי לדעתי מן הראוי, במקרים כאלה, “לא לעשות גלים”, דהיינו לתת לדברים לשקוע ולהישכח מליבו של הציבור.

לו אני בנעליהם של הנשיאה, או מנהל בתי המשפט, גם כן הייתי עובר בשתיקה על כל הפרשה, ובשיחה דיסקרטית עם הדוברת הייתי מהנהן לה בהסכמה.

כמובן שלא הכל בתחום הזה נמצא בשליטתה המלאה של המערכת, משום שאין אפשרות למנוע מהתקשורת לדוש בדבר, ואף לפנות אל המערכת – באמצעות הדוברת, כמובן וכמקובל – בשאלות ותהיות.

אבל לו אני ה”מערכת”, הייתי עונה על כל השאלות בהאי לישנא: מאוד לא מאושרים מכך ששופטים “מדובררים” באמצעות בני משפחותיהם, או באמצעות “מקורבים” אחרים, אבל כיוון שאותם מקורבים עצמם אינם שופטים אין לנו כל אפשרות למנוע זאת בעדם.

ואם הייתי נשאל אם השופטת ידעה והסכימה ל”דיברור” הזה הייתי עונה: אנחנו לא יודעים, ואין לנו כל כוונה לבדוק מה שופטים עושים בד’ אמותיהם.

על כך אמרו חז”ל: סייג לחכמה שתיקה (אבות ג’, י”ג), אבל מי שהכוח והשררה בידו לא תמיד ער למגבלות הכוח.

הדוברת סברה שאם כל הדלתות במערכת המשפט פתוחות לפניה – וכך אכן צריך להיות – ואם היא פועלת מכוח עיקרון המקובל על המערכת, היא יכולה, מכוח תפקידה ה”כלל מערכתי”, לשלוח “נזיפות” ל”שופטי הקו” – אותם שופטים אשר כאזרחית מן השורה היא עומדת מולם בברכיים פקות – אבל היא טעתה, ומסתבר ששופט הוא שופט, גם בתוך המערכת פנימה.

והממונים על הדוברת – הנשיאה והמנהל – סברו כי הם יכולים להשתיק את הפרשה על ידי “הנחתה” של הוראה לדוברת לחזור אל השופטת בזנב מקופל בין הרגליים – אבל הם טעו, ובגדול, כי בכך הם “מינפו” את הפרשה, והזמינו על עצמם עוד כתבות ועוד טוקבקים שאינם מוספים כבוד למערכת המשפט אשר מניותיה בבורסה הציבורית נמצאות בירידה מתמדת.

מתוך שמירה על מקצועיות הדובר

מתוך שמירה על עצמאות הדובר

פרשת השופט טל שחר: כיצד כשלה דוברת בתי המשפט