שופטים נכבדים, סלקו ידיכם מהתקשורת!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36457
 
קימקא שמחה ניר, עו”ד 10.02.2007 04:07

השופטים יונקים משדיה של התקשורת, ואחר-כך, ברוב חוצפתם, הם נושכים לה את הפטמות *** אם אתם, השופטים, עד כדי כך חסינים מהשפעתה של התקשורת – מה לכם כי תלינו, ואם אינכם חסינים מהשפעתה של זו – מה לכם כי תשקרו.


שופטים נכבדים, סלקו ידיכם מהתקשורת!

 

פעמיים בהפרש של שמונה ימים התנפלו השופטים, בפסק-דינם, על התקשורת: פעם אחת בהכרעת-הדין בעניינו של שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, ופעם שנייה בפסק-הדין בערעורו של עו”ד אביגדור קלגסבלד.

 

והייתה עוד התנפלות כזאת – אחת מני רבות – לפני שנים אחדות. אגיע אליה בהמשך.

 

צר לי מאוד, אבל אני מרגיש בחילה מהדברים האלה.

 

שופטינו טוענים תמיד שהם שופטים “מקצועיים” אשר “אין להם אלא אשר עיניהם רואות”, ועל כן הם אינם מושפעים משום דבר חוץ ממה שהם רואים ושומעים בהליך המשפטי עצמו.

 

בוודאי שהם אינם מושפעים מהתקשורת, לשיטתם.

 

אבל אם אתם, השופטים, עד כדי כך חסינים מהשפעתה של התקשורת – מה לכם כי תלינו, ואם אתם אינכם חסינים מהשפעתה של זו – מה לכם כי תשקרו.

 

אבל זה לא הכל: פסקי-הדין שלכם משופעים בהערות-אגב מיותרות, אשר אינן צריכות לעניין, ואינן מכוונות אלא אל התקשורת, ונגיע לכך בהמשך. זה בכלל לא פייר שאתם מנצלים את התקשורת כפי שאתם מבינים, ולא נותנים לה לעשות את עבודתה, כפי שהיא מבינה.

 

נכון, אתם לא מדברים עם התקשורת, אלא דרך פסקי הדין שלכם, אבל זו גזירה שאתם גזרתם על עצמכם, ואין לכם להלין אלא על עצמכם, כפי שאתם “מרססים” על כל העולם – חוץ מאשר על על עצמכם.

 

יש לכם טענות נגד התקשורת? רדו מהדוכן, והביעו את דעתכם ככל אדם אשר יש לו טענות נגד התקשורת, או נגד כל גורם אחר. אל תמנפו את עצמכם בזכות מעמדכם ותפקידכם, ואל תחסו בצל החסינות השטרסברגית, אשר אינה עומדת לכל אדם אחר המביע את דיעותיו, ולפעמים גם נוטל סיכונים. זה פסול בדיוק כשם שפסול השימוש שעשה האזרח משה קצב באתר הרשמי של נשיא המדינה לקידום ענייניו הפרטיים.

 

וישנה עוד סיבה שהתנפלות על התקשורת מקוממת אותי: אמצעי התקשורת אינם צד להליכים בהם אתם תוקפים אותם, ואין להם הזדמנות להגן על עצמם, אבל הציבור מתייחס להערות-האגב האלה כאל חלק אינטגראלי מפסק-הדין.

 

יש לכם טענות כנגד התקשורת? חיזרו ללשכתכם אחרי מתן פסק-הדין, ושלחו משם את תלונותיכם – למשטרה, ליועץ המשפטי לממשלה, למועצת העיתונות ולכל אשר תחפצון – אבל בלי ה”מינוף” הלא-הוגן שב”שתילה” של הביקורת אל תוך פסק-הדין.

 

פסקי-דין שניים

 

הנסיון מוכיח שמי שמנצל כראוי את התקשורת, זוכה ליחס רציני יותר מבית המשפט.

 

קחו, למשל, שני מקרים דומים, אשר הגיעו לבג”ץ: באחד מהם העסיקה העותרת משרד ליחסי-ציבור, ובשני העותר לא עשה כן.

 

המקרה הראשון ידוע כבג”ץ ניר גלילי.

 

העותרת באותה הפרשה הייתה חיילת בצה”ל ושימשה העותרת פקידתו האישית של המשיב (תא”ל ניר גלילי). בשלב מסויים נרקמה בין השניים מערכת יחסים קרובה ואינטימית שהתנהלה בהסכמת שני הצדדים וכללה מפגשים בעלי אופי מיני.

 

מאוחר יותר ניסתה העותרת להביא להעמדתו של המשיב לדין פלילי בפני בי”ד צבאי, על אונס וכו’, אולם כל אשר עלה בידה היה העמדתו לדין משמעתי, בו הוא נדון לנזיפה, והרמטכ”ל דאז אימץ את המלצת הפצ”ר בדבר עיכוב קידומו של המשיב למשך שנתיים. בחלוף השנתיים – ולמעשה קרוב לשלוש שנים – החליטו הרמטכ”ל ושר הביטחון על קידומו של המשיב בתפקיד, ועל העלאתו לדרגת אלוף, לאחר שקודם לכן המליצו על כך הרמטכ”ל הקודם ושר הביטחון הקודם.

 

העותרת לא הייתה מוכנה להשלים עם קידומו של המשיב, ועתרה לבג”ץ, אשר פסק כי המשיב לא יקודם בדרגה, אבל לא מצא לנכון לאסור את קידומו בתפקיד.

 

חשוב לציין כי הבג”ץ גם לא קבע למשך כמה זמן יעוכב קידומו-בדרגה של המשיב, כך שמבחינה אופרטיבית ניתן היה לקדמות לתפקיד מפקד גיס, אלוף פיקוד, רמטכ”ל, ולשקול מחדש גם את קידומו בדרגה, בחלוף מספר חודשים נוספים.

 

ובשורה התחתונה – המשיב לא נזרק לכלבים, פרנסתו לא קופחה משמעותית, ולמעשה ניתן היה, ככל הנראה, לקדם אותו במשכורת, לפי תקן הדרגה בתפקיד אליו יקודם.

 

פסק-הדין העיקרי בעתירה ניתן ע”י הטובה-למי (שטרסברג-כהן) והוא מכיל שלושה חלקים (“כמו כל דבר בצבא”):

 

החלק העיקרי – 3513 מלים, בו היא משחקת פינג-פונג עם עצמה, ומתרוצצת בין העיקרון לפיו שיקול-הדעת על קידומו של הקצין נתונה בידי הרמטכ”ל ולא בידי בית המשפט, לבין העיקרון הנגדי ששיקול-הדעת לא יחרוג ממיתחם הסבירות. שום דבר חדש, ובסך-הכל הרבה-הרבה “מים”, ופסק-הדין הארוך לא נועד לליבון הבעייה, אלא להראות “רצינות”.

 

החלקים השני והשלישי הם שתי הערות-אגב אשר לא היו חיוניות – לא לחלק האופרטיבי של פסק-הדין, ואף לא להנמקתו.

 

החלק השני – 160 מלים אשר אינן אלא הטפת-מוסר לעותרת, שהיה עליה “להיות מודעת לזכותה ולחובתה להדוף מעל עצמה מערכת יחסים אינטימית שאין היא רוצה בה וזאת גם במסגרת ההיררכיה הצבאית”.

 

והחלק השלישי – 307 מלים של התחשבנות עם העותרת על שהיא העסיקה איש יחסי ציבור “כדי לייצגה בתקשורת”, יחד עם הערה כי “אף שנושא זה אינו משליך על הדיון בעתירה ועל תוצאותיה, ראוי להתייחס אליו”.

 

בסך הכל – 3980 מלים.

 

המקרה השני עניינו עתירתו לבג”ץ של מורה-נהיגה אשר רשיון ההוראה נשלל ממנו לשבע שנים אחרי שהוא הורשע במשפט פלילי על “ליטוף רגלה של תלמידה”.

 

המקרה הזה הגיע לבג”ץ אחרי פרשת ניר גלילי, ובמסגרתו, מעבר לשלל הנימוקים לגופו של המעשה המינהלי, נעשתה השוואה בין שני המקרים, ולפיה היו ק”ן טעמים מדוע להקל עם מורה-הנהיגה, הרבה מעבר למה שהבג”ץ הקל עם תא”ל גלילי.

 

אלה היו הנימוקים להקלה בהשוואה למקרה ניר גלילי:

 

1.בפרשת תא”ל ניר גלילי הידועה נדון קידומו של המשיב לדרגת אלוף, ואילו מורה-הנהיגה אפילו אינו “עובד ציבור”.

 

2.המעשים המיוחסים לניר גלילי, היו חמורים בהרבה מאלה המיוחסים למורה-הנהיגה, ועל יחסי ה”כפיפות” בכלל אין מה לדבר, שהרי בפרשת גלילי עמדה חיילת בשירות חובה מול מפקדה הישיר, בכיר ממנה בכ-20 דרגות, ו”זוטר” אך בשתי דרגות מהרמטכ”ל, ואילו במקרה דנן יחסי מורה-הנהיגה והתלמיד ניתנים לסיום בו-במקום, כאשר השוק רווי במורי-נהיגה, והתחרות קשה היא.

 

3.הערתה של הטובה-למי, בסע’ 13.א. לפסק דינה בבג”ץ גלילי, לפיו גם בנסיבות הצבאיות אין החיילת “חסרת יכולת” לעמוד מול מפקדה, אפילו שמדובר במערכת צבאית הירארכית, לא-וולונטארית, חלה שבעתיים במערכת שבין מורה-הנהיגה ותלמידתו, אשר, כאמור, מתקיימים ומתנתקים על פי רצונו של כל אחד מהצדדים.

 

4.והנה, למרות כל מה שיוחס לתא”ל גלילי, למרות המיוחדות שביחסי מפקד בכיר-ביותר עם חיילת זוטרה-ביותר, למרות שבפרשת גלילי קיים הקצין יחסי-מין עם החיילת, ואילו במקרה דנן מדובר רק על “ליטוף רגלה של תלמידה” (כעולה ממכתבו של מנהל אגף הרישוי), ולמרות שמעשיו של הקצין פגעו גם בתדמיתו של הצבא ושל המערכת הציבורית בכלל – למרות כל אלה לא מצא הבג”ץ לנכון לפגוע בעבודתו – ואפילו בקידומו בעבודה – של הקצין, אלא רק למנוע את קידומו בסטאטוס, וגם זאת בלי לקבוע מסמרות לאיזה משך-זמן.

 

5.פער-הזמן שבין מעשיו של תא”ל גלילי לבין החלטת הבג”ץ היה כשלוש שנים ואילו במקרה של מורה-הנהיגה אנחנו נמצאים כבר עשר (!)שנים אחרי העבירות.

 

6.מקל-וחומר הוא במקרה דנן, שאחרי 10 שנים אחרי העבירות אין כל הצדקה להתחשבן עם העותר, ולמנוע ממנו לעסוק במקצועו.

 

וכאמור לעיל היו שלל נימוקים נוספים, שאינם קשורים להשוואה בין 2 המקרים, אבל במקום הזה אנחנו לא נכנסים לשאלה אם פסק-הדין בעניינו של מורה-הנהיגה הוא נכון וצודק – כשם שאנחנו לא נכנסים לשאלה אם פסק-הדין בבג”ץ ניר גלילי הוא נכון וצודק.

 

אנחנו רק דנים בשאלה איזו מידה של רצינות הושקעה ע”י הבג”ץ בכל אחד מהמקרים, כמה יושר אינטלקטואלי גילו השופטים בכל אחד מהמקרים, ומהי מראית פני הצדק בכל אחד משניהם.

 

כמה מלים כלל פסק הדין בעניינו של מורה-הנהיגה? 40 מלים בדיוק – מאית מפסק-הדין בפרשת ניר גלילי – 3980 מלים, כאמור – ופחות מעשירית מהערות-האגב שבפס”ד גלילי.

 

וזה, במלואו, פסק-הדין בבג”ץ מורה-הנהיגה:

 

עיינו בכתב העתירה ובתגובת המשיב. כן שמענו את טענותיו של בא-כח העותר ואת תשובת באת-כוח המשיב. הגענו לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין אין בסיס להתערבות בית המשפט בהחלטת המשיב, וממילא אין עילה להוצאת צו-על-תנאי. העתירה נדחית.

 

ממש יושר אינטלקטואלי, ממש “הנמקה מלאה”, אשר “מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו“.

 

והשאלה היא למה ומדוע הקדיש בית המשפט לפסה”ד בפרשת גלילי פי מאה יותר מאשר בעניינו של מורה הנהיגה? משום שהתיק הראשון היה תיק מתוקשר-לתפארה. משום שהעותרת “העסיקה איש יחסי ציבור כדי לייצגה בתקשורת”, בעוד שהשני – איש לא שמע עליו.

 

וזה אומר כי כאשר אתה מנהל את התיק במקביל מול בית המשפט ומול התקשורת, אתה זוכהליחס רציני פי מאה!

 

השאלה הבאה: מדוע ראתה הטובה-למי להוסיף הערת-אגב לעניין “זכותה ולחובתה” של העותרת “להדוף מעל עצמה מערכת יחסים אינטימית שאין היא רוצה בה”, וכו’, כאשר אין בהערה הזאת כל צורך לגופו-של-עניין? משום שהיה זה תיק מתוקשר-לתפארה, אשר העניק לה הזדמנות-פז להראות לכל העולם עד כמה היא חכמה ונאורה, ואיך היא מיטיבה לראות את הנושא גם מהפן האחר – לבל יגידו שהיא “התעלמה” מהתנהגותה של החיילת עצמה.

 

ולפני השאלה הבאה – הקדמה קצרה: השופטת הנכבדה הזאת, כאשר הגיעה אל כס נציבת תלונות הציבור על שופטים, היא הכריזה מעל המקפצה כי שופט רשאי להתעלם במכוון מטענות בעלי-הדין, והוא לא חייב להתייחס לכל הטענות אשר טוענים לפניו. ההכרזה הזאת לא הוגבלה לטענות לא-רלוואנטיות בלבד, וברור שהיא התכוונה לכך שמותר לו לשופט להתעלם, שרירותית, גם מטענות רלוואנטיות, אם הן מפריעות לו להגיע אל המטרה אותה סימן לעצמו מראש, או שסתם לא מתחשק לו לעבוד קשה. היא, הטובה-למי, הרי נהגה כך כשופטת, והיאך זה תפסול את התנהגותה-היא?

 

והשאלה היא אם בית המשפט לא חייב להתייחס גם לנושאים רלוואנטיים להליך המשפטי, על מה מצאה הטובה-למי לנכון להתחשבן עם העותרת על שהיא העסיקה איש יחסי ציבור “כדי לייצגה בתקשורת”, כאשר – גם לשיטתה – “נושא זה אינו משליך על הדיון בעתירה ועל תוצאותיה”?

 

לכל השאלות האלה ישנה תשובה אחת: השופטים יונקים משדיה של התקשורת, ואחר-כך, ברוב חוצפתם, הם נושכים לה את הפטמות.

 

לא רק חצופים – גם נלעגים

 

להתקפות של בתי המשפט על התקשורת כבר התרגלנו, לצערנו, אבל השופטת יהודית שבח עושה בפרשת קלגסבלד צעד אחד נוסף:

 

מקובץ העיתונות שהוגש ע”י המערער אכן עולה תמונה עגומה של מתקפה תקשורתית המתבטאת בידיעות, כתבות “וטוקבקים” בהמוניהם, אשר הציגו את המערער כפרסונה אליטיסטית, עשירה ומושחתת, המקורבת להון ולשלטון ואשר העלו את החשש לפיו ינצל המערער קירבה זו ויזכה בהקלות להן לא זוכה אזרח רגיל.

 

לתקוף את התקשורת – מילא. יש לה כללי אתיקה, והיא כפופה, במידה מסויימת, למועצת העיתונות, המנוהלת ע”י דליה דורנר, חברתם של השופטים, אבל מה טעם מצאה היא לתקוף גם את הטוקבקיסטים? האם באמת היא מאמינה שאלה – אשר כמעט לעולם מגיבים בעילום-שם – אכן “יתרצו” ויחדלו ממנהגיהם ה”מגונים”?

 

לי נראה שהיא הוסיפה את הטוקבקיסטים כדי להבטיח לעצמה את הרייטינג בעיתוני יום המחרת.

 

אבל גם לתקשורת מגיעה “שטיפה”

 

שטיפה ראשונה

 

בפרשת חיים רמון יצא זעמו של בית המשפט על פרסום תוצאותיהן של בדיקות פוליגרף שנערכו לעדות ההגנה על ידי גורמים פרטיים.

 

הגם שאני, כאמור, חולק על זכותם של השופטים למתוח ביקורת – במיוחד ביקורת “אגבית” – על מי שאינו צד להליך, מסכים אני עם הביקורת הזאת, לגופה, אבל מנימוקים שונים, ואולי הפוכים.

 

אין ספק שפרסום כזה אינו ראוי. לא זורקים לשופטים דרך החלון חומר הנוגע למשפט – בוודאי שלא חומר אשר לשיטתם הוא בלתי-קביל (ומימצאי הפוליגרף אינם קבילים היום). מחר אתם תנהלו משפט נגדי, ואני אפרסם מימצאי פוליגרף המעידים שאני וכל עדי דוברים אמת (וממילא אתם ועדיכם משקרים במצח נחושה).

 

אבל שאלת השאלות היא מה רצו המפרסמים להשיג בזה? מה הם התכוונו לומר אם תוצאת המשפט תתאים למימצאים, ומה התכוונו לומר אם התוצאה לא תתאים למימצאים?

 

היום, אחרי שהמשפט נגמר, והם לא אמרו שום דבר, אפשר לומר בוודאות שהם לא חשבו על מה שהם עושים, לא עשו שיעורי-בית, וכל מעייניהם היו בקידום המכירות של עיתוני יום המחרת.

 

ועך כך אמרינן: זה גרוע מפשע, זאת טיפשות.

 

אני במקומם הייתי מחכה עד לסיום המשפט, ולפי התוצאות שלו הייתי חוגג. אם הייתה סתירה בין תוצאות הפוליגרף לבין מימצאי השופטים הייתי מראה שהשופטים, בניגוד למה שהם מתיימרים, לא מסוגלים להבחין בין דובר-האמת לבין השקרן, ואם לא הייתה סתירה, הייתי מוצא בזה הוכחה שהפוליגרף שווה משהו, למרות ההשמצות.

 

שטיפה שנייה

 

כאשר השופטים מנגחים את התקשורת, נשאלת השאלה מדוע ולמה צריכה התקשורת לתת להם במה והד.

 

מדוע התקשורת, לפעמים, מקדישה לגופו של עניין מלים ספורות, ואילו מהערות-האגב היא עושה “אייטמים” שלמים?

 

שידברו אל הקיר. שיפרסמו מודעות בתשלום, מכיסם הפרטי, אם כל כך חשוב להם שהציבור יידע שעיתונאי פלוני התנהג לא-יפה. שיקימו לעצמם אתר, ושיקשיבו לטוקבקים, אם הם בכלל מסוגלים להקשיב לזולת, ולא לעצמם.

 

שיטקבקו בעצמם (כנראה שהם עושים זאת ממילא), בין אנונימית, כדי לקבל את לך תזדהה (המצאה שלי, בהכשר בג”ץ), בין בגלוי, כדי להראות שמחוץ לאולמיהם השופטים אינם חכמים מאחד האדם.

 

שיתלוננו במשטרה על עבירת סוב-יודיצה, ואחרי חודשים ארוכים יקבלו תשובה שהתיק נסגר כי לא הוכחה כוונה להשפיע על תוצאות המשפט.

 

זה יכול להיות אייטם תקשורתי נהדר: “המשטרה סגרה תיק תלונה של שופטים על עבירת סוב-יודיצה; היועץ המשפטי לממשלה דחה את עררם על סגירת התיק; השופטים עתרו לבג”ץ, אולם בהמלצת בית המשפט הם משכו את עתירתם“.

 

שירגישו פעם את מה שמרגיש האזרח העומד מולם.

 

ושירגישו פעם גם את מה שמרגיש האזרח הקורא בוקר אחד בעיתון שבית המשפט מתח עליו ביקורת, כאשר אין לו, ולא הייתה לו, כל דרך להגן על שמו הטוב.

 

המלצת היום:

 

דליה דורנר, שופטת-עליון בדימוס, עוד שחיתות: נשיאת מועצת העיתונות, מקבלת טובת-הנאה מ”הארץ”

 

דליה דורנר: לא רק מושחתתגם טיפשה!

 

פרס איכות השלטון, או: דליה והמלאכים

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר