על התארים של אסתרינה טרטמן: רצח אופי בשידור חי

על התארים של אסתרינה טרטמן: רצח אופי בשידור חי

אביתר בן-צדף
אביתר בן-צדף 06.03.2007 11:46
לכל מכסה

לכל מכסה


המדינה הייתה נראית אחרת לחלוטין, לולא מעלה התקשורת הישראלית בתפקידה, ולא מעכשיו * היינו יודעים הרבה יותר; וכנראה, היינו יכולים למנוע הרבה טעויות, בושת, צער וסבל



על התארים של אסתרינה טרטמן: רצח אופי בשידור חי

איני נחשב לאוהד של התקשורת הישראלית – בעיקר, כיוון שעבדתי בה ועִמה – ומצד שני המצאתי את כלל ההלימה: “לכל מכסה יש פח זבל”, ולימדתי את תלמידיי לשלוט בו. ועל כך היה לי ויכוח עם אדם יקר מקרוביי, שחלק עליי, מפני שלדעתו, הכנסת הרבה יותר טובה מהעם, שבחר אותה.

הרבה מהרעות החולות שלנו יכלו להימנע לולא מעלה התקשורת הישראלית בתפקידה; ולא מעכשיו. אך – כפי שטוען כלל ההלימה – התקשורת הישראלית – “צהובה”, רעשנית, לא-רצינית ובתת-רמה – הולמת היטב את החברה הישראלית, וכנראה, מגיעה לנו.

לא איכנס לסיפורים עתיקים מדי, אך לו שירתה התקשורת הישראלית את קוראיה כיאות, ככלב השמירה על הדמוקרטיה, היינו יודעים היטב, ובזמן, מה עשה אהוד ברק בבסיס האימונים בצאלים (באלי”ש) בתחילת נובמבר 1992, כשאיתרעה בו תאונה, הנקראת אצלנו, “צאלים ב'”. הפרסום הנאות היה יכול לחסום, כבר אז, את דרכו של נפוליאון לתואר ראש הממשלה הכושל בתולדותינו.

לו שירתה התקשורת הישראלית את קוראיה כיאות – היינו יודעים היטב, ובזמן, מה גרם להיעדרותו של יצחק רבין מלשכת הרמטכ”ל בימי “ההמתנה” למלחמת ששת הימים; ודרכו לפוליטיקה הישראלית הייתה נחסמת, כנראה, לחלוטין.

לו שירתה התקשורת הישראלית את קוראיה כיאות – היינו יודעים היטב, ובזמן, מה עשה מוטה גור בקרב הצנחנים במיתלה, בקרב של חטיבת גולני על נוקיב, בקרב מילואי הצנחנים על ירושלים; ומה שיגר אותו להיות נספחנו הצבאי בוואשינגטון. כנראה, היו נחסכים מאתנו תפקודו השערורייתי במלחמת יום הכיפורים וכרמטכ”ל.

לו שירתה התקשורת הישראלית את קוראיה כיאות – היינו יודעים היטב, ובזמן, מי מממן את מרכז פרס לשלום ולמה, ודרכו של החתרן הבלתי-נלאה הייתה נחסמת, כנראה, לנשיאות.

לו שירתה התקשורת הישראלית את קוראיה כיאות – היינו יודעים כיצד מונה משה קראדי למפכ”ל המשטרה (ובאותה הזדמנות היינו יודעים כיצד מונו עוד בכירים).

לו שירתה התקשורת הישראלית את קוראיה כיאות – היינו יודעים כיצד ממנים את שופטי ישראל.

לו שירתה התקשורת הישראלית את קוראיה כיאות – היינו יודעים כיצד מתנהל צה”ל, בארבעים השנה האחרונות, ואולי היו נחסכים חיי אלפים, נכותם של עוד אלפים ושלוות נפשן של משפחות, שנהרסו בגין התפקוד הלקוי של מערכת ביטחוננו המסואבת.

וזו רק רשימה חלקית, שאינה ממצה כלל, ונועדה לא להטריד יתר על המידה את קוראיי.

הציבור הישראלי מקבל שירות דב מהתקשורת שלו, המתיימרת להיות רשות רביעית, המבקרת את מעשי שלוש רשויות השלטון. אתם יכולים לראות את הנעשה בכל אתר ואתר, ולהבין, שכמו שאין לנו משטרה, אין לנו תקשורת נובחת, ואין היא מרתיעה את בעלי הכוח ואת לבלרי השלטון. פעם השוו את התקשורת לכלב השמירה על הדמוקרטיה. כלבנו שמן, ונהנה לגרם שאריות, שמשליכים לו מדי פעם בעליו, ולהתנפל על החלשים ועל מי שאינם לרוחה של העלית השלטת. כלב השמירה שלנו מפוטם, עצלן וישנוני.

שירות דב

איני מכיר את ח”כ אסתרינה טרטרמן, והיא אינה מעניינת אותי יתר על המידה. נדרשתי לדון במעשה השטות שלה – כיוון שהוא הציג שוב את התקשורת הישראלית במערומיה. תקשורתנו חכמה על חלשים כמו טרטמן, ששברה את הטאבו, והתריסה נגד מינוי שר ערבי. היא לא מתעסקת עם חזקים ועם האומרים אמן אחרי הקו הקובע. שהרי אצלנו יש חופש דיבור – בתנאי שאתה אומר את מה שצריך. אמנון אברמוביץ מאפיין את התקשורת הרעה שלנו. הוא חכם על אסתרינה, אך לזכותו רשום בטאבו המושג, “:אתרוג”, שהצמיד לאביה הרעיוני של מפלגת המושחתים “קדימה”.

בזכות ה”אתרוגיזציה”, הצליח אריק שרון להיעלם מהמפה הפלילית, ולהימנע ממאסר בטרם הפך למת-חי, כדי שיוכל לבצע פשע של טיהור אתני ביהודים, שישבו בחבל קטיף. עתה – וזה לא מעניין אף אחד – יורים מחורבות היישובים היהודיים על שדרות, על אשקלון ועל קיבוצי הנגב המערבי (שכולם, פרט לכמה קיבוצים דתיים, תמכו בכל לבם בגירוש יהודי קטיף, ועכשיו הם מייללים); ומצד שני, הפקירה ממשלת הזדון של “קדימה” את מגורשי קטיף, ואינה פותרת את הבעיות, שיצרה מדיניות הרשע שלה. כל זה אינו מעניין את התקשורת הישראלית. היא עסוקה בכל מיני זוטי-זוטות.

תקשורתנו מתעסקת בריב בין אהוד אולמרט למיכה לינדנשטראוס, אך לא בהפקרת העורף במלחמה האחרונה. ההפקרות, שהובילה להפקרה, נמשכת, ולא תיפסק. חבל על הדו”ח, שבזבז שעות עבודה, מאמץ ונייר במשרד המבקר. אני יכול להבטיח לכם, ללינדנשטראוס ולתושבי העורף באשר הם – מה שהיה הוא שיהיה, ומה שחווינו בקיץ 2006 היה רק קדימון. למה? ראו את כלל ההלימה.

השטות האחרונה שבהן היא פרשת ח”כ אסתרינה טרטמן. כשהיא התנגדה למינוי הח”כ הערבי ע’אלב מג’אדלה לשר, ידעתי, שיומה קרב. כל שלומי-אמוני יצאו נגדה במקהלה אדירה של צדקנים. ואז דאוס אקס מאכינה, כשנבחרה למועמדת “ישראל ביתנו” לשרת התיירות – נחשפו פרטים אישיים על עברה. בסופו של יום מביך, היא ויתרה על מועמדותה, אך השאלות נשארו פתוחות ומציקות.

מתברר, שח”כ טרטמן אינה היחידה באנשי הציבור, שדיווחו ברהב על תעודות ועל השכלה, שלא רכשו. יתר על כן, ביום השישי דיווחה התקשורת, כי עוזרים פרלמנטריים (להלן – הש”גים) נשלחו לבדוק את מהימנות הדיווחים על אדוניהם באתרי האינטרנט האישיים, של המפלגות ושל הכנסת.

• השר שימון פרס סיפר, שלמד באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת הארוורד. גם אני למדתי שם – במחלקה למשחקי דוּק עם התמחות בקלאס, בדמקה ובחמש אבנים. התעודה היחידה שלו הנה מבית-הספר החקלאי בבן-שמן. דרך אגב, באותו המקום, הוא סיפר על היותו פקיד במשרד הביטחון תחת הסעיף “שירות צבאי”.

• השר זאב בוים סיפר, שיש לו תואר שני; והוא רק למד לתואר שני (בינתיים, במהלך סוף השבוע הוא עדכן את הכתוב באתר) – כמו השופטת עדנה ארבל. כמובן, דיווחי השקר שלהם אינם פוסלים את שניהם.

• באתר הכנסת קל לראות כיצד גם מי שלא סיימו את לימודיהם, וקיבלו תואר, משתמשים בעובדה, ששילמו שכר לימוד לאוניברסיטה, כדי ליצור מצג-שווא, שהם בעלי תואר. אחדים – יש להודות – לא ציינו לימודים, שלא הושלמו.

• ניצב יעקב רז ענד על מדיו כנפי צניחה – למרות שלא עבר קורס צניחה בצה”ל. לכאורה – עבירה של התחזות, שהייתה אמורה לסיים את שירותו במשטרת ישראל. הוא נשפט בדין משמעתי, ונשלח לקורס צניחה. עבירה זו (ומעורבותו בהכאת נחקרי כנופיית מע”ץ, שכתוצאה מכך חתמו על הודאה בפשע, שלא ביצעו, וישבו בגינו שנים במאסר) לא עצרה את התקדמותו במשטרת ישראל.

פגיעה בפרטיות

שנים עבדתי ביחסי ציבור של אוניברסיטאות בארץ. איני יכול להבין כיצד הגיעו אוניברסיטת בר-אילן וקולג’ טורו, כל כך מהר, למידע על לימודיה של אסתרינה טרטמן, וכיצד הועבר המידע לתקשורת. מניסיוני, כדובר אוניברסיטה, לאתר תיק של סטודנט (ובעיקר, שלא סיים את לימודיו) – זו מלאכה קשה ביותר, וחוק הגנת הפרטיות מקשה עליה מאוד.

באותה המידה – ואולי אף חמור מזה – חשיפת תיקה הרפואי של ח”כ טרטמן הנה מעשה מביך. כזכור, לפני כמה חודשים דחה בג”ץ עתירה של אדם, שביקש לחייב את משרד הבריאות לחשוף את תצלומי הרנטגן של יצחק רבין הירוי, כדי לוודא האמנם יגאל עמיר ירה בו – כמובן, בגין פגיעה בפרטיותו של המנוח.

כלב השמירה הישנוני עבד הפעם שעות נוספות, וחריצות מוזרה ביותר – כיוון שאינו ידוע כבעל מוסר עבודה גבוה. אי אפשר להסביר זאת, אלא כמשלוח התקשורת למטווח של כתת יורים ממרחק אפס עם וידוא הריגה בח”כ טרטמן. הכל היה מתוזמן היטב, ועבד בקצב, שלא איפשר רגע דל בקומדיה הזולה.

למי מפריעה ח”כ טרטמן?

לו האמנתי בתיאוריות קשר – החשוד הראשון בניסיון לחסל ציבורית את טרטמן היה ח”כ ישראל חסון, חברה לסיעה, שהיה סגן ראש השב”כ. יש לו אהדה בתקשורת, הקשרים והמיומנויות להשיג את המידע. אך זו שטות – כיוון שהוא החשוד הראשון.

אני חושב, שצריך לבדוק עמוק יותר – כיוון שנעשה כאן תחקיר עמוק וממצה.

כמו שרב-אלוף דן חלוץ תבע את בנק לאומי לדין בגין חשיפת פעולותיו בתיק מניותיו ביום פרוץ מלחמת לבנון 2 – כך צריכה ח”כ טרטמן לתבוע את רקטור בר-אילן, את מנכ”ל הביטוח הלאומי, את נגיד טורו וכל בכיר אחר, שארגונו מעורב בחשיפת המידע האישי עליה.

ח”כ טרטמן לא תעשה זאת – כיוון שהיא נמצאת עדיין בזירה הציבורית; ואם תתבע – יעוטו עליה הבראקודות של התקשורת, כדי לבצע בה שוב מטווח ממרחק קצר עם וידוא הריגה, בשם שולחיהן.

כלומר, נבחרי הציבור לומדים לציית, בשם השרידות, או לסבול – עד שיישברו. לכן, ח”כים טובים פורשים מהכנסת, ואנשים טובים נמנעים מלרוץ לבחירות. ואנחנו נידונים לחיות עם ח”כים צייתניים, שאינם יכולים לסכן את בעלי השררה, שמדרבנים להקות של כלבי תקשורת להכות ביריביהם.

אין ספק, התקשורת הגרועה שלנו והכנסת המחפירה מגיעות לנו. עבדנו קשה, כדי להגיע לזיקוק כל כך טהור של מערכות מטורפות, מושחתות ומשחיתות.

למאמר המקורי



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר