יש ברירה

יש ברירה

חנה אייזנמן
05.01.2007 05:28
יש ברירה


כל עצמה ומהותה של הציונות בחתירה בלתי פוסקת ובלתי נלאית להגשמת היעדים העליונים ביותר, מרחיקי הלכת ביותר, של גאולת ישראל בארצו…. אם יש היום – וזה כשני עשורי שנים – דריכה במקום ואפילו נסיגה בתחומים מרכזיים וחורצי-גורל של הציונות… הרי אחריותה של תנועת העבודה לכך אינה נופלת, ובשטחים מסוימים אף עולה, על חלקה באחריות להישגים הקיימים…..” (משה שמיר, “חוט השני”).



יש ברירה –

 

עובדה!                                                                          

 

(יט) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:

(כ) לְאַהֲבָה אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְדֹוָד לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם:  (דברים פרק ל)  

 

טוב אחרית דבר מראשיתו, לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך, שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן הקב”ה לפנינו שני דרכים נלך באי זה שנרצה, תלמוד לומר ובחרת בחיים, משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחלתו מישור וסופו קוצים, ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים, אמר אתם רואים את השביל הזה שתחלתו קוצים? בשתים ושלש פסיעות וסופך לילך למישור, ואתם רואים שביל זה שתחלתו מישור? בשתים ושלש פסיעות וסופך לילך לקוצים, כך אמר משה לישראל אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בשנים בשלשה ימים, בעולם הזה, וסופן ללקות באחרונה, כי לא תהיה אחרית לרע, ואתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה בשנים בשלשה ימים, וסופם לשמוח באחרונה, שנאמר להיטבך באחריתך, ואומר טוב אחרית דבר מראשיתו,  (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעד)

                   

                                 


מה טבעי יותר וסביר יותר מן הבחירה בחיים? הבחירה בחיים איננה “אין ברירה”, אלא הברירה הטבעית – זו בחירתו הטבעית של כל אדם, כי חפצי חיים אנו. נשאלת השאלה למה טורחת התורה לצוות או להציע “הצעה ידידותית” – “ובחרת בחיים”?

אלא, יודעת התורה נפש עם קשה עורף. בעם כזה   יש אנשים הבוחרים במוות, אם מתוך חולשת הדעת ואם משום שיצר לב האדם רע מנעוריו. יש לנו רב משני הסוגים, אך האחד, חלוש הדעת, כחומר ביד ה”יוצר”, שיצר לבו רע מנעוריו. החומר הנלוש לכדי חולשת דעת סופנית, הוא, בדרך כלל, הרוב הדומם והמדמם עד מוות.

 

טוב למות בעד הקו הירוק

אין רב ריבנו ומושיע
לא אל, לא מלך, לא גיבור
בזרוע נטויה נבקיע
אנחנו דרך אל האור


זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם
עם האינטרנציונל
                        
יעור ישגב אדם!
(ה”אינטרנציונל”)


אריה נהרג במלחמת השחרור. אחותו קראה לבנה, במלאת לו שמונה ימים, על שם אחיה – אריה. אריה, אחיינו של אריה, נהרג במלחמת של”ג. השאיר אחריו אלמנה צעירה ויתום בן שנה. בינתיים נקראו תינוקות נוספים על שמו של אריה, הצדיק התמים, אך לא עוד בשם המפורש, אלא – לביא, ליש וכד’ וגם זה, רק כשם שני, מחשש לעינא בישא.

כך, דור אחר דור נרצחים מיטב ילדי ישראל, בידי הג’יהאד האיסלאמי, ברחוב, במארב ובשדה הקרב.

בעבר האמינו כל בחור וטוב, כי יוצאים הם למלחמה למען עמם ומולדתם, וכי זו תהיה המלחמה האחרונה.  אך עם חלוף השנים והתייצבות המלחמה, גילו שהמלחמה, כמו דיבוק שטני, אינה נגמרת. העם היושב בציון התחיל להאמין שוב שזה הגורל היהודי, שאין להתנער ממנו. הם רצו להאמין, לפחות – ש”ייתכן רק פתרון מדיני”, “טרור לא מנצחים בכח”, “צריך לעשות ויתורים כואבים למען השלום”, וגם, כאשר כל הדיקלומים האלה הוכיחו את עצמם כשקרים מרושעים, עדיין אין לעם העוז למרוד בשקרים ובמפריחיהם, המתאמצים להוציא שקרים אלה מן הכח אל הפועל, ומתעללים במשך עשרות שנים ביהודים בארץ ישראל. העם שוב מאמין ב“אין ברירה”, כי ה“דמוקרטיה” מעל לכל, כמו גרמניה!

       “נתיב”                               

 

והרבה יותר מזה – העם מסרב להתיר את כניסת האמת לתודעתו, בגלל זוועתה. והאמת היא, שאנו נמצאים במלחמה שסופה אינו נראה, כי אותו שמאל שקרן משמיד את פירות המלחמה, שהיו אמורים להפוך לפירות של שלום ושלווה. השמאל הוא המטרפד את השלום ואת הבטחון. השמאל אינו כואב כלל את הוויתורים שהוא עושה על חשבון העם היהודי, “וויתורים כואבים” גם היא  סיסמת שקר של השמאל. ה”וויתורים” כלל אינם וויתורים, והכאב הוא השקר הגדול מכולם. כי ההיפך הוא הנכון – השמאל מאיץ את ה”וויתורים”, כי ריכוז היהודים בגבולות אושוויץ זו משאת נפשו.

בשעתה, עם הסיבוב הראשון של “עזה ויריחו תחילה”, בקרה ח”כ ענת מאור ביריחו, התעטפה בדגל אש”ף, החזיקה בתמונתו של ערפאת, והכריזה קבל רוצחי ישראל החוגגים – “זה היום המאושר בחיי”! חברתה, המכהנת כשרת החינוך ב”ממלכתיות” הישראלית, עומדת על כך, שלילדי ישראל תונחל מורשת הקו הירוק.

היום המאושר בחיי השמאל הישראלי יהיה יום הפקרת יהודה והשומרון לידי הערבים, בנסיון נוסף לנתק את העם היהודי משורשיו.

ועל כן נאלצים אנו לעמוד במלחמת נצח ובוויתור על שלום ובטחון דה-פאקטו.

 

מלחמת ששת הימים אמורה היתה להיות המלחמה האחרונה (עד שחרור ארץ ישראל שבעבר הירדן המזרחי), אך השמאל לא יירגע, עד שיצטנף ב”גבולות אושוויץ”; רק בתוך תחום המושב של הקו הירוק, ירגיש בבית. ברוב חסדו הוא קורא לנו “לשוב הביתה” – ל”מדינה שהשמאל בנה”.

כל פריצת קו – קדמה, צפונה ונגבה – לא תעלה על דעתו של איש שמאל מן השורה.  הקו הירוק הוא הקו של ה”מדינה שהשמאל בנה”, כל שינוי בקו הזה, מפקיע את המונופול שניכס לעצמו השמאל על בנין ה”מדינה”. השמאל, שעשה יותר מכל גורם אחר לקידום תכנית השלבים הערבית לחיסול ישראל, מחזיק בצפרניו במונופול, נוסח המאפיה הסיציליאנית.

 

 

לצרינו ולא לנו

 

“על ידי התגברותה של תנועת השחרור הרוסית הכללית, גברו גם המפלגות השמאליות של יהודי-רוסיה. והמפלגות הללו היו או סוציאליסטיות טהורות, מתנגדות לציוניות ניגוד מוחלט ושונאות לא רק את ארץ ישראל ואת הלשון העברית, אלא גם כל שאיפה לאומית-מדינית עברית….

“הצד השווה שבכל המפלגות הללו היה – יחס של זלזול וביטול לדת ישראל ולכל דבר קשור במסורת ובהסטוריה הישראליות….. בקיצור – התחילה בין הנוער דה-הסטוריזציה, שהלכה והתקרבה לדה-נאציונאליזציה…” ( 1905-1904).  (יוסף קלוזנר, אבטוביוגרפיה)  


                                                           
וכך מתחלק העם היושב בציון לבוחרים בחיים והעמלים עליהם, ולבוחרים במוות, והם, כמדומה, עמלים הרבה יותר, אם נשפוט על פי התוצאות – המוות והחורבן מתקדמים במהירות רבה ויעילה יותר מן החיים והבנין.

בחירת השמאל הוא המוות, שכן, ההתרסה על עצם הוויתו, שהיא יהדותו, זו התאבדות, זהו החידלון, שכן. השמאל היהודי נוצר תחת הסיסמא – עולם ישן עד היסוד נחריבה –  שהיא סיסמת “אחוות העמים” כביכול.

השבועה לא היתה – לעולם ישן נפנה עורף – , אלא – עולם ישן עד היסוד נחריבה –  ואכן הם יוצאים מכל הגדרות ומכל הקוים, אדומים כירוקים, כדי לבצע באופן היסודי ביותר. בבולדוזרים ובתותחים קדושים – פיזיים ונפשיים. מלחמה לחיים או למוות. אין אמצע!

במלחמה כמו במלחמה! אין אמצע! אין פשרות!

תחת מתקפת מלחמת החרמה הזו אנו נמצאים מאז היווסד השמאל היהודי. כל התירוצים לשיתוף הפעולה של השמאל עם כל אויבינו, הם רק תירוצים, למעשה השתמש השמאל באויבי היהודים, כדי להכות באויב המשותף – היהודים.

קיומו הטבעי של היהודי הוא קיומו היהודי, זה מובן מאליו, על כן מובן גם, שהמוציא את עצמו מן הכלל, הוא האויב. הוא כופר בהוויתו של היהודי. ובהיות היהדות  מיקשה אחת של תורה, עם וארץ, הכופר ביהדות, ממילא  כופר בקיומם של התורה, העם והארץ. ומכאן ועד המאמצים ליישם ולהוכיח את חוסר הקיום הזה, הדרך אפסית.כאמור, זו דרכו של השמאל, מאז היווסדו.

 

תורת ה”אין ברירה”

 

“… עקרתם מן השורש את זרע הטוב באדם, את אלוקי ישראל – הלוא הם הצדק, היושר, האמת והאהבה לכל בצורה ישראלית… 

“לולא שפכתם מי-שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לו היינו שם בארץ אבות במליונינו….. גם בארצות הגלות לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנו….. לא האנגלים ולא עמים קטנים ורעים מהם הפריעו בעדנו… לא הסנחריבים היו בעוכרינו, כי אם אתם, הרבשקים….” (יצחק כצנלסון, הי”ד, “פנקס ויטל”, יולי, 1943):.

 

כל מעשה חיובי הנעשה בארץ, אליבא השמאל הוא משום שאין ברירה, כל מעשה שלילי, היא הברירה הטבעית של השמאל, ולפני הכל – השמדת פירות פעילות ה“אין ברירה”.

 

אין מוסר, אין צדק, אין אמת, אין כבוד לאומי, אין אהבת העם, אין אהבת הארץ, אין צו החיים לעם היהודי –  אין ברירה.

 

עדיין מוטלות גופותינו בחולות סיני, טרם יבש הדם, לוקחת המופקרת, את המתנות שהוענקו לה מידי בעלה, קדוש ישראל, ומציעה אותם לתוקפה כאתנן “שלום”. קולות הקרב עוד לא נדמו, הנופלים לשווא טרם הובאו לקבורה, פצעינו שותתים דם, זה עתה נמלטנו, ברחמי שמים, מנסיון השמדה, מובל על ידי מצרים ומסתייע בכל שירותי “ירדן”, וכבר מוצעים חסדיה של המופקרת, באמצעות שליחה משה דיין, לכל תוקפיה, תמורת “שלום”, שאת תמורתו כבר שילמנו בדם. שלום שהוא למעשה בידינו, ואנו מוותרים עליו באמצעות הויתור על ארצנו.

 

השמאל, כמו כל מומר להכעיס, חש מרומה. הוא נולד בתוך העם היהודי על כרחו אותו לא שאלו. לא היתה שום התחשבות ב”חוק יסוד – כבוד האדם וחירותו” לבחור היכן ייולד או – האם להיוולד. זה לא דמוקרטי, זה גזעני. וגם כשניסה היהודי מן הסוג הזה להתבולל, הוא נדחה, בכל דור ודור, בתירוצים מתירוצים שונים, עד שפורסמו חוקי נירנברג ולא היה עוד מקום לטעות –  אם מגזע היהודים השמאל….

                                                                                                                                              

ושוב אין ברירה לפני השמאל, אלא לבטל את העם היהודי.     

 

וזה מה שהוא עושה בדבקות פנאטית, זה למעלה ממאה שנה, ב”סלקציה”, על פי מיטב מסורת האנטישמיות,  דרך ההבלגה והעמידה על דמנו, ועד שיתוף פעולה עם העומדים עלינו לכלותנו.

 

כאמור, השמאל = המימסד הציוני, הוא האחראי להתמשכות ה”סכסוך” בינינו לבין הג’יהאד האיסלאמי, שלא חסך מעולם במאמצים להשמידנו – אם בג’יהאד האיסלאמי הישן וה”טוב”, או, כשאין ברירה – ב”ג’יהאד” השמעון פרס’י – “ג’יהאד של שלום”. מצא מין את מינו, כמוסבר לעיל. כשיש אויב משותף, היהודים, הרי קיימת “אחוות עמים”! יש מי שיסביר ויצדיק כל פשע נגד היהודים, ואף יצטרף בחדווה לריקוד הקניבאלי של “ג’יהאד לשלום”, על דמנו.

 

השמאל הוא האחראי למסכת הסיזיפית של “מלחמות ישראל”, שאינן מוכרעות!!! כי תקופה של שלום ושלווה עלולה חלילה לתת פסק זמן בידי היהודים, להתאוששות, לתקומה ולהתחדשות של “חדש ימינו כקדם”. וזה לא יעלה על דעתם של ציונים, בכלל, וציונים שפויים, בפרט!

 

רועים רוחניים או רועי רוח?

 יש כאלה ויש כאלה….

ואיפה הרועים?                                                                            

 

הם נשמרים מפני הזאב, כך הם מאמינים, ומפקירים את הצאן   

ויש מכל הסוגים והמינים –

 יש הרבנים הראשיים, שכיבדו את אבי הכנסיה הקתולית בביקור. וזו אינה הפעם הראשונה שרבנים ראשיים בישראל מכבדים את אבי הכנסיה, שידיה מגואלות בדם יהודים מזה דורות. אילולא הכשירה הכנסיה במשך הדורות את רצח “יהודה איש קריות”, ספק גדול אם הייתה האנושות מגיעה לכדי ביצוע ה”שואה”.

גם בימי ה”שואה” שיתף “ממלא המקום”, האפיפיור דאז, פעולה עם הנאצים. אשר לילדים  יהודים שמצאו מקלט במנזרים, והוטבלו לנצרות, פסק “הוד קדושתו”, שאלה רכוש הנצרות, ואין להשיבם למשפחותיהם או לעמם. כך אבדו גם הם בשואת העם היהודי.

 

האפיפיור הנוכחי היה חבר בתנועת הנוער ההיטלראי. על כן ניתן למנות בו מ”כל טוב” האנטישמיות. ודווקא לפניו הופיעו מנהיגיה הרוחניים של מדינת ישראל, היחידה בזמן הזה המבצעת את מדיניות הטיהור האתני ביהודים, ודווקא בארץ ישראל, ומבקשים ממנו, בוגר “ליל הבדולח”, לגנות את …. הערבים, ששרפו בתי כנסת.

את היהודים שהפקירו את בתי הכנסת, שהעלו בולדוזרים על ישיבות ואולפנות, בתי ספר וגני ילדים, על בתי יהודים ישרים ותמימים, לא הזכירו. גם לא את חטאיהם, הם, שבזמנם בוצעו הפשעים, והם לא השמיעו אפילו קול ענות חלושה.

 

ויש רבני אנ”ש, הסובלים מתיסמונת ה”ממלכתיות”, שאצל רבים מהם היא חשוכת מרפא, שציוו על היהודים להרים יד על יהודים, אם כך ציוותה ה”ממלכתיות”.

 

ויש האחרים הבוחרים בדרך הקלה. הם מטיפים מוסר לאלה השומעים והנשמעים להם, ומצווים עליהם – יהודי לא ירים יד על יהודי –  לפושעים ולחטאים אין להם מה לומר, כי אלה ממילא לא ישמעו ולא יישמעו.

והתוצאה היא – פושעי ישראל מרימים יד על יהודים, בלי שום עכבות, וצדיקי ישראל אפילו אינם מתגוננים.

 

ונמצא שם שמים מתחלל, לא רק קבל עם, אלא קבל עולם. היינו לעג וקלס בגויים. אין גם אחד שיעמוד בשער ויצעק. לא ראינו גם רב אחד לובש שק ואפר וזועק זעקה גדולה ומרה לנוכח השואה המתרחשת על היהודים בארץ ישראל.

וב”ה, יש גם רבנים נאמני התורה, העם והארץ במלוא מובנה של היהדות. לצערנו הם במיעוט.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר