“האם חוטא המפקד חטא של חרות-ביטוי יתרה, כאשר הוא מביע את דעתו, כי ישראל ללא ירושלים השלמה היא ארץ נכה וכי את הזכות הזאת הכרח הוא לנו לתקן, ויש בידינו את האמצעים ה’רפואיים’ לעשות זאת? ….
“בשנים הראשונות של שנת ה-50, בעוד אני חי במצוקה של העדר-שלימות ומחפש הסברים לשאלה מדוע לא עשינו במלחמת השחרור יותר וחי את הצורך הזה, את הכורח הזה, להשלים את החסר בהזדמנות הראשונה, התהלכה בארץ איזו רוח-עיוועים, שקראתי לה: ‘התגמדות’. הישראלי המצוי…. היה נוהג להתפאר בקטנותה של ארצו…” (עזר ויצמן, “לך שמים לך ארץ”)