בג”ץ כשריד מנדטורי

בג”ץ כשריד מנדטורי

יראון פסטינגר
12.11.2006 16:30
בג"ץ כשריד מנדטורי


דומה כי העיסוק בנושאים ציבוריים ואידיאולוגים והחשיפה התקשורתית הפכו בעשור האחרון למשאת הנפש של שופטי ביהמ”ש העליון, ואין הם מוכנים לוותר על העוצמה שנטלו לעצמם ולהאציל מסמכותם על בתי המשפט בדרגים נמוכים יותר, ולהגיע אל הסערות הציבוריות רק כערכאת ערעור, לאחר ששקע האבק.



לאחרונה אנו עדים כמעט מדי יום לצווי בג”ץ שעוד טרם ידענו כמותם: הממשלה תנמק תוך 15 יום מדוע לא תוקם ועדת חקירה ממלכתית, היועמ”ש ינמק תוך חמישה ימים עמדתו באשר להמשך כהונת הנשיא, היועמ”ש ינמק בתוך חמישה ימים מדוע לא יפרסם את החשדות כנגד חבר הכנסת ליברמן ועוד

בג”ץ הינו אמצאה ישראלית, ערכאה ראשונה ואחרונה בה ניתן לכל עותר להגיע באופן מיידי לערכאה העליונה ולדרוש צווים, ללא דיון משפטי מוקדם וחקירת עדים, הכל על סמך תצהירים, ללא אפשרות של ממש לקביעת ממצאים עובדתיים וללא זכות ערעור.

מקור תופעה  זו הינו בתקופת המנדט, שם החליט השלטון הבריטי כי עתירות כנגד הנציב תידונה בפני ערכאה המורכבת משופטים בריטים אשר הרכיבו את הערכאה העליונה, על מנת שלא יצטרך להתמודד עם שופטים יהודים וערבים שכיהנו גם בערכאות התחתונות.

מבנה משונה זה נותר לאחר הקמת המדינה עד עצם היום הזה, ע”א שבמושבות אחרות של האימפריה הבריטית, שקיבלו את עצמאותן, לא נשתמר.

הפרוצדורה הדיונית בבג”ץ, מקנה יתרון חשוב ומשמעותי לרשות ועומדת בעוכריו של האזרח הקטן אשר ללא שאלונים, גילויי מסמכים וחקירות נגדיות, המקובלות בהליכים רגילים, איננו יכול להגיע לשורש האמת בהתנהגותה של הרשות.

ואכן, בניגוד לרושם שניתן לקבל מכותרות העיתונים, העוסקות יומם ולילה בעתירות ציבוריות ופוליטיות, – רובן הגדול של העתירות (כ- 95%) נדחות עקב כך על ידי בג”ץ, והאזרח הקטן יוצא כשידיו על ראשו.

הרציונאל בדבר הצורך להקל את העומס על ביהמ”ש העליון ולהוריד את העתירות לערכאה נמוכה יותר כערכאה ראשונה לא צלח.

לפני כעשור, ביוני 1996, הופיע הנשיא ברק בפני הועדה הציבורית למבנה בתי המשפט, ועדת אור, והודה כי אכן המבנה הנוכחי של בג”ץ הינו אנומליה מתקופת המנדט שיש לתקנה.

לדברי הנשיא אז, בתוך עשר שנים יש להוריד את כל העתירות לביהמ”ש המחוזי כערכאה ראשונה של בימ”ש מנהלי, כמו כל תיק משפטי אחר, ורק הערעור עליהן יגיע לביהמ”ש העליון. עשר שנים, סבר הנשיא, יקח לציבור להסתגל למבנה החדש.

בסמוך לאחר מכן, נחקק אמנם חוק בתי דין מנהליים שהוריד נושאים לביהמ”ש המחוזי, אולם התחומים שהורדו הינם מוגבלים בהיקפם, במשקלם ובחשיבותם, ולא התרחש כל שינוי של ממש. הפרוצדורה המנדטורית נשארה על כנה, ובימים האחרונים מגיעה לשיאה בהפצצת הרשות בצווים שונים ומשונים בעתירות בהן היועמ”ש נאלץ להודיע פעם אחר פעם כי לבג”ץ אין סמכות להתערב בנשוא הדיון. כך בנושא ועדת וינוגרד, כך בעניין המשך כהונת הנשיא, וכך גם באשר לחשדות המתמשכים נגד חבר הכנסת ליברמן.

דומה כי העיסוק בנושאים ציבוריים ואידיאולוגים והחשיפה התקשורתית הפכו בעשור האחרון למשאת הנפש של שופטי ביהמ”ש העליון, ואין הם מוכנים לוותר על העוצמה שנטלו לעצמם ולהאציל מסמכותם על בתי המשפט בדרגים נמוכים יותר, ולהגיע אל הסערות הציבוריות רק כערכאת ערעור, לאחר ששקע האבק.

ראוי היה כי הממשלה תקבל על עצמה את האחריות המוטלת עליה גם בתחום מבנה מערכת המשפט וגורלה, ובצד אחריותה לנושאים אחרים תדאג להכניס מעט שפיות ולבטל את האנומליה המנדטורית המתמשכת, כפי שהציע הנשיא בדימוס ברק עוד לפני למעלה מעשר שנים, תוך התאמתו של ה”פטנט הישראלי” למשפט העמים.

 

הכותב הינו חבר הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר