ועשו ועדות הרבה …


ועשו ועדות הרבה …



קימקא
שמחה ניר, עו”ד 03.09.2006 06:02


שני משמאל: לנדוי משה. כמה זה עולה לנו

שני משמאל: לנדוי משה. כמה זה עולה לנו


שלושים ועדות חקירה הפועלות ומסיימות את מלאכתן, במקביל זו לזו, תוך שבוע ימים, “נטו”, אינן עסק יקר יותר מוועדת חקירה אחת, המקרטעת שלושים שבועות, והאינטרס הציבורי הוא לגמור את כל החקירות בהקדם האפשרי, אבל בלי לעשות מלאכת-חפיף.




ועשו ועדות הרבה …

הפרדה של הנושאים הניתנים-להפרדה מאפשרת לנהל את כל החקירות במקביל, על ידי ועדות מקבילות.

ההפרדה הזאת מאפשרת גם למקד דיון בכל שאלה שרוצים, כי אחרת הגוף החוקר “ישכח” נושאים מסויימים, ואפילו יתעלם מהם במכוון, ואז נמצא את עצמנו חלוקים בשאלה אם הוועדה אכן מילאה את תפקידה כראוי וכו’.

שלושים ועדות חקירה הפועלות ומסיימות את מלאכתן, במקביל זו לזו, תוך שבוע ימים, “נטו”, אינן עסק יקר יותר מוועדת חקירה אחת, המקרטעת שלושים שבועות, והאינטרס הציבורי הוא לגמור את כל החקירות בהקדם האפשרי, אבל בלי לעשות מלאכת-חפיף.

לחקור או לא לחקור – לא זאת השאלה

ויכוח סוער מתנהל אצלנו בשאלה איך לחקור מה, ועל ידי מי – אם בכלל.

האם להקים ועדת חקירה “ממלכתית” (דהיינו לפי חוק ועדות החקירה), או להסתפק בוועדות “פנימיות”, דהיינו ועדות הממונות על ידי ראש הממשלה, ע”י שר זה או אחר – ועדות אשר לא עומד בראשן שופט, אין להם סמכות לזמן עדים ולכפות עליהם להעיד, ואין להן סמכות לקבוע מימצאים ומסקנות.

החסרון של הוועדות הממלכתיות, לפי הנטען, שהן נועדו ל”עריפת ראשים”, שכל הקצינים עסוקים בכסת”ח במקום לתקן את הדרוש, שהדיונים המתמשכים בהן “משתקים את המדינה” ולא מאפשרים “להתכונן לבאות”, ש”מה מבינים המשפטנים בבטחון”, וכו’, וכו’.

הטענות כנגד הוועדות האחרות הן, בעיקר, ש”אין להן שיניים”.

בזכות המשפטנים

לדעתי היתרון העיקרי של ועדות החקירה הממלכתיות הוא שבלעדיהן המצב היה יותר גרוע.

החסרון העיקרי שלהן הוא בהליכי המינוי שלהן, החל מעצם ההחלטה על הקמתן (בידי הממשלה, העשוייה להיות הנחקר העיקרי) וכלה בשאלה מי ירכיב את הוועדה, ומי יעמוד בראשה, אבל גם כאן – אם חייב להיום גורם יחיד אשר מרכיב את הוועדה, הפתרון שנתן החוק – נשיא ביהמ”ש העליון – הוא הרע-במיעוטו.

מקצוע המשפט הוגדר על ידי מי שהמציא אותו – קרי: החברה בכללותה – כך שתפקידו וסמכותו הם לתחוב את אפו לתחומים לא-לו. כך, למשל, כאשר המומחה הרפואי המעיד לצד התובע וזה המעיד לצד הנתבע חלוקים בדיעותיהם, המשפטן, אשר אינו מבין דבר ברפואה יקבע עם מי מהם הדין (ואני לא נכנס לעניין הפוסק הרפואי מטעם ביהמ”ש, שגם הוא בעייתי במידה מסויימת). זה יישמע תמוה מפי מי שכל-כך “אוהב” את השופטים, אבל הפתרון אינו בשפיכת התינוק יחד עם מי האמבטיה המעופשים ומצחינים.

קחו, למשל, את עניין הגדר (אשר עוד נגיע אליו): לא הגנרלים ולא הפוליטיקאים העלו אותו – אלא המשפטן (עבדכם הקטן).

קיום בו-זמני של ועדות חקירה וועדות בירור

בעייתיות מיוחדת אני מוצא בסייג לסע’ 28(א) לחוק, אשר זה לשונו:

(א) אין בחוק זה כדי לגרוע מסמכותו של שר למנות ועדת בירור לשם בדיקת ענין שבתחום תפקידיו, ובלבד שלא נתמנתה לגביו ועדת חקירה לפי חוק זה; נתמנתה ועדת חקירה בענין האמור, לא תמשיך ועדת הבירור בפעולתה.

הסייג הזה מונע משרים להקים ועדות “בירור” אשר “מתחרות” בוועדות החקירה הממלכתיות. נניח ששר הביטחון הבא, בברכת שר הבטחון היוצא וכל שרי הבטחון שקדמו לו, רוצה בתוםלב לחקור דברים הדרושים לו להתכונן למלחמה הבאה – הקמתה של וועדת חקירה לפי החוק עשוייה לטרפד את זה.

ועדות בדיקה “פנימיות” הן מכשיר ניהולי חיוני, ואני לא משוכנע שיש מקום להגבלה הזאת. נכון שאפשר לנצל את הדבר לרעה, אבל הציבור לא טיפש.

מעבר לכך גם ישנה בעייה באכיפה של ההגבלה הזאת. קל מאוד להקים “צוות בדיקה” במקום “ועדת בירור”, או “ועדת בירור” של אדם אחד, ולקרוא לה “מר פלוני” במקום “ועדת פלוני”.

על ה”רזולוציה” של נושאי החקירה

אריק באך, במאמרו ועדת-אדמוני תתפרק ככל הנראה עוד לפני שתקום, כותב:

והחמור מכל: ועדה הסובלת מנכות מובנית

לו היה עוד אחד מנבחרי הציבור חשודים באונס, והיו ממנים שלושה צוותי חקירה שונים וממודרים זה מזה, האחד שמוסמך לחקור רק את האנס, השני רק את הנאנסת והשלישי שמותר לו לחקור רק את הציבור ששמע את צעקות האונס – היה ברור לכולם כשמש בבוקר יום בהיר כי מי שהפריד את חקירת האירוע החמור האחד הזה לשלוש צוותי חקירה ממודרים – לא מעוניין להגיע לחקר האמת אלא לייצר שלושה קופים: אחד שיראה מה שאחרים לא יכולים לשמוע, ואחד שישמע מה שאחרים לא יכולים לראות, ואחד שיגיד מה שאחרים לא מסוגלים לדבר עליו.

כך דינן של שלוש ועדות שונות אשר אמורות לבדוק האחת את מוכנות העורף והשניה את הדרג הבטחוני והשלישית את הדרג המדיני. והרי הדרג המדיני של עכשיו היה לא מזמן הדרג הבטחוני הבכיר…ומי שאחראי לעורף זה ממילא הדרג המדיני והבטחוני.

זה הוא כשל לוגי מובנה בתרגיל ההפרד-ומשול הזה, ובלתי סביר לייחס לאולמרט תמימות להאמין שאזרחי המדינה, כמו גם חבריה הנכבדים של הועדות השונות, יסכימו להיות חלק מהעבודה בעיניים הזו. ברור לכולם שאולמרט הקים ועדת קישוט בשיטת מצליח.

חוששני שאין הנדון דומה לראייה. יש אירועים אשר יש לחקרם כמיקשה אחת, וישנם נושאים הניתנים לחקירה נפרדת לגבי כל אחד.

טול, למשל, את השאלה האם צה”ל הקדיש, בשנים האחרונות, מספיק זמן לאימון חיילי המילואים, ואם לא – מדוע, ומי האחראים לכך. האם באמת אי אפשר לדון בכך בנפרד מהשאלה האם הכניסה ה”קרקעית” ללבנון הייתה במועדה?  והאם באמת אי אפשר לדון בשאלת הכניסה הקרקעית בנפרד מהשאלה  מי האידיוטים אשר החליטו להשקיע 10 מיליארד בגדר אשר מטרתה לחסום הסתננויות ספוראדיות של יחידים, כאשר בחזית אחרת החיזבאללה צובר אלפי טילים אשר ידלגו בקלילות על כל גדר?

למעשה גם את השאלה האחרונה ניתן להפריד לשתיים, כך שלפני השאלה הזאת תיבדק השאלה האם ההחלטה להשקיע בגדר ההפרדה הייתה נכונה?

הנה כי כן, בשליפה קלה, ובלי כל מאמץ, מצאנו שלושה-ארבעה נושאים הקשורים למלחמה, אשר כל אחד מהם הוא “stand-alone”, וניתן לחקרו בנפרד מכל האחרים. אני מניח שבעבודת-הכנה מסודרת ניתן לערוך רשימה של 2030 נושאים כאלה, אם לא יותר, העומדים בפני עצמם.

יתרונות ה”רזולוציה” של נושאי החקירה

הפרדה של הנושאים הניתנים-להפרדה מאפשרת לנהל את כל החקירות במקביל, על ידי ועדות מקבילות. לפי המצב המשפטי הנוכחי, יושב-ראש של ועדת חקירה יהיה שופט של בית המשפט העליון או שופט של בית משפט מחוזי או שופט כאמור שיצא לגמלאות או שפרש.

ההפרדה הזאת מאפשרת גם למקד דיון בכל שאלה שרוצים, כי, כאשר קובעים מסגרת-דיון רחבה, אפשר להניח בוודאות רבה שיהיו נושאים שהגוף העוסק בדבר “ישכח” נושאים מסויימים, ואפילו יתעלם מהם במכוון, ואז נמצא את עצמנו חלוקים בשאלה אם הוועדה אכן מילאה את תפקידה כראוי וכו’. כך נוהגים השופטים בביתם המשפטהטובה-למי שטרסברג-כהן אמרה כי “זה לגיטימי”וכך הם ינהגו גם בכל וועדת-חקירה שתקום.

כאשר מחלקים את תחום החקירה להרבה שאלות “קטנות”, אפשר גם להתאים לכל שאלה את הוועדה המתאימה לה, בין מבחינת “סוג” הוועדה, בין מבחינת ההרכב הפרסונאלי. כך, למשל, אם מדובר במועד הכניסה הקרקעית, אפשר להסתפק בוועדה של אנשי צבא – אלא אם הטענה היא שההחלטה על מועד הכניסה נבעה משיקולים זרים – פוליטיים או אחרים – ובהתעלמות מודעת, אפילו מכוונת, מדעתם המקצועית של הגורמים הצבאיים – הגורמים המשפטיים הם הדומיננטיים. אמנם מערכת המשפט, כאמור, סבורה כי התעלמות מכוונת “זה לגיטימי“, אבל סביר להניח שבפריווילגיה הזאת הם לא יתחלקו עם אחרים (אלא אם גם להם, לשופטים, ישנם מניעים לא-כשרים, דבר אשר לא יפתיע איש).

אבל בינתיים החוק בעינו, ועדות-חקירה “מטעם” הנחקרים – כמו ועדת-אדמוני – אינן מקובלות על הציבור, וכל ועדת-חקירה ממלכתית חייבת להיות בראשותו של שופט, או שופט-לשעבר, של בית המשפט העליון או של בית משפט מחוזי. נכון שגם זה לא אידיאלי, אבל, כמו שאמרתי לעיל, יתרונן של ועדות החקירה הממלכתיות הוא שבלעדיהן המצב היה יותר גרוע.

פוליטיקה לפעמים זה משהו גס

את מאמרי המצויין (והצנוע, יש לציין) כן, לחקור!!! – הדן במחלוקת סביב החקירה-לא-חקירה של אירועי הפינוי בעמונה – סיימתי בדברים האלה:

אבל אצלנו, ובמיוחד באירועים כגון זה, ההתנגדות או ההסכמה לחקירה הן לפי הקופונים הפוליטיים שאפשר לגזור מהן, או מהחקירה עצמה. אני בטוח שאם היו טענות כאלה ממש כנגד המשטרה בפינוי מאהל כיכר הלחם מול הכנסת, עמיר פרץ היה עומד בראש הדורשים את החקירה, ובנימין נתניהו היה עומד בראש המתנגדים לה – וכל אחד מהם היה טוען בדיוק את ההיפך ממה שהוא טוען היום.

ועל כך אמרינן: הכזונה יעשה את חקירתנו.

ואת זה אנחנו, לצערי, רואים גם כאן – לא בשאלה איך ומה לחקור, אלא מי יחקור, ואיך זה מציל את עורנו הפוליטי.

והשורה התחתונה – גם במסגרת החוק הקיים

הפתרון הטוב ביותר הוא חלוקת הנושאים הקשורים במלחמה, כולל בהכנות לה במשך השנים שקדמו לה, להרבה נושאים קטנים, ומינוי ועדת חקירה נפרדת לכל נושא.

שלושים ועדות חקירה הפועלות ומסיימות את מלאכתן, במקביל זו לזו, תוך שבוע ימים (“נטו”, כי יש להביא בחשבון את הזמן הדרוש ל”מוזהרים” להכין את הגנתם) אינן עסק יקר יותר מוועדת חקירה אחת, המקרטעת שלושים שבועות, והאינטרס הציבורי הוא לגמור את כל החקירות בהקדם האפשרי, אבל בלי לעשות מלאכת-חפיף.

המלצת היום: כן, לחקור!!!

 




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר