פיקציית כוח ההרתעה ואיומי הסרק של ישראל

ישראל נוהגת מאז ומתמיד לאיים על אוייביה מפני עליית דרגה ברמת האלימות המופנית כלפי צה”ל וכלפי אזרחי ישראל, תוך הבהרה שהדבר יביא לתגובה קשה. בפועל, ישראל מסתגלת לכך מהר וממשיכה לחיות עם האיום החדש.

בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה שהחלה במהומות של אבנים  ובקבוקים, באחד הימים איים שר הביטחון רבין (“לשבור ידיים ורגליים”) שאם הפלסטינים יעזו להשתמש בנשק חם ישראל תגיב בעוצמה ובחומרה שטרם נראו כמותם. הפלסטינים מהר מאד עברו לאינתיפאדה של נשק חם (אפילו חם מאד..), אך התגובה המוחצת המובטחת לא נראתה באופק והמצב רק הלך והסתבך.

דומה שזהו המצב המאפיין את ישראל מאז ימי האינתיפאדה: אובדן ההרתעה ההדרגתי בא לידי ביטוי כל אימת שהאוייב עולה מדרגה וישראל מאיימת אך לא מקיימת.

ישראל חיה עם קסאמים בשדרות כבר 5 שנים כשבתחילת הדרך היה הרושם שעל כך לא נעבור בשתיקה, אך בפועל קסאמים עדיין נופלים ברחבי הנגב המערבי והתושבים שציפו למחיקת  בית חאנון יסתפקו כעת בהתרעה של 30 שניות לפני נפילה ובמיגון מוסדות החינוך. גם האיום שכל קסאם אחרי ההינתקות יוביל לתגובה קשה “שטרם נראתה כמותה” לא עשה רושם על הפלסטינים. הם כבר הבינו שהאיומים הללו ריקים מתוכן וממשיכים לירות קסאמים בכל הזדמנות.

כשישראל עזבה את לבנון הבטיח אהוד ברק שכעת, כשאנחנו על הגבול הבינלאומי, כל התגרות של חיזבאללה תגרור תגובה קשה. האירוע של חטיפת 3 החיילים בהר דב באוקטובר 2000 עבר בשקט למרות האיומים של ברק, כולל אולטימטום לפלסטינים שבמקביל החלו את אינתיפדת אל-אקצה (עליית שרון להר הבית) שיש להם 48 שעות לסיים את המהומות כי אחרת… ושוב – כלום.

זה מוביל אותי אל המלחמה הנוכחית, בה ישראל  אומרת שירי טילים על תל אביב יסמן הסלמה במלחמה ויוביל לתגובה קשה בלבנון, ובכללה הריסת תשתיות כמו  מתקני חשמל ובתי זיקוק. אני לא מציע לאף אחד לקחת את האיומים הללו ברצינות ולצפות שבמידה ויפול איזה זילזאל בגוש דן יגרור הדבר מחיקה של לבנון.

למען האמת, מה כבר ההבדל בין חיפה לתל-אביב? במה הן נבדלות? שתיהן ערים גדולות מאד עם אוכלוסיה של מאות אלפי תושבים. שתיהן משתרעות על פני שטח נרחב. אז במה מותר דמה של חיפה מזה של תל-אביב? מדובר בסתם אמירות נבובות וללא כל כוונת ביצוע מצד ראשי הצבא. כל מה שצה”ל מתכנן ללבנונים ביום שאחרי הפצצת תל-אביב היה כבר מזמן צריך להתפוצץ שם אחרי הרקטה הראשונה על חיפה, אי שם באמצע חודש יולי.

באופיינו כיהודים למדנו להסתגל לכל מצב. בקריית שמונה חיים כמעט 40 שנה עם קטיושות. בשדרות יש “שחר אדום”. וכעת זה המצב בצפון ובכלל זה במטרופולין חיפה על מאות אלפי תושביו – סתגלנות היא מילת המפתח.

לאור זאת, אני צופה שלא ירחק היום שגם תל-אביב תופגז, בין אם בידי נסראללה או באמצעות קסאם מהגדה המערבית, וכך יהיה לגבי ישובים אחרים בגוש דן והשרון הסמוכים לקו הירוק. נאיים, נחטוף רקטות, נמשיך לאיים בנוסח “תחזיקו אותי או ש..” ונמשיך לחטוף עוד ואף נלמד לנהל אורח חיים כלשהו בהפוגות. להזכירכם, לפני מספר חודשים ירה אל קעידה טיל לעבר אילת, אירוע שעבר בשקט מופתי מצידה של ישראל. אין טעם לפתח ציפיות לפיהן פגיעה במרכז אוכלוסין ענק כמו תל אביב או ירושלים תוביל ל”מהלומה שטרם נראתה כמותה” מצד ישראל. הרי יש כבר מרכז אוכלוסין כזה בשם חיפה רבתי, שסופג רקטות כאורח חייים בחודש האחרון.

לאור האיומים חסרי התכלית של ישראל בעבר, אין יסוד להניח שבעתיד יזכו “הפתעות” (ע”ע נסראללה) מסוג זה לתגובה מוחצת. ישראל צריכה להבין שחלק מעניין ההתרעה הוא גם לדעת ללחוץ על הכפתור ברגע האמת. לממש את האיום. אם אין כוונה כזו – עדיף לשתוק.

לכתבה המקורית המלאה