כמה דם צריך עוד להישפך?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/40932
 
קימקא שמחה ניר, עו”ד 10.08.2006 13:42

 

מהמלחמה הזאת שום דבר טוב כבר לא ייצא. היא תסתיים בתיקו, כי אף אחד מהצדדים לא יוכל להביא על משנהו תבוסה סופית ומוחלטת, והשאלה היא כמה דם צריך עוד להישפך כדי להשיג את אותו התיקו בו אנחנו ממילא כבר נמצאים.


 

לרס”ל נועם גולדמן ז”ל

 

כמה דם צריך עוד להישפך?

 

מהמלחמה הזאת שום דבר טוב כבר לא ייצא.

 

המלחמה הזאת תסתיים בתיקו – אם נרצה ואם לא נרצה. היא תסתיים בתיקו – כי אף אחד מהצדדים לא יוכל להביא על משנהו תבוסה סופית ומוחלטת.

 

והשאלה היא כמה דם צריך עוד להישפך כדי להשיג את אותו התיקו בו אנחנו ממילא כבר נמצאים.

 

מהמלחמה הזאת שום דבר טוב כבר לא ייצא.

 

המלחמה הזאת נפתחה בלי ששני הצדדים עשו את שיעורי-הבית שלהם. שניהם כעת מוכים וחבולים, הרבה יותר מכפי שהעריכו ערב המלחמה, אבל שניהם מסתובבים בראש חוצות עם הזיקפה ביד, ולא מוכנים להפסיק.

 

משל למה הדבר דומה: לנהג אשר רואה שוטר רושם דוח לרכבו, והוא מתחיל להתווכח עם השוטר, או להסביר לו למה הוא חונה כך, ומדוע לא לרשום לו דוח. אומר לו השוטר: אני לא יכול לבטל את זה, כי כבר התחלתי לרשום! מתחיל הנהג להכות את השוטר, וזה מתחנן על נפשו: מה אתה רוצה ממני, זה לא אישית נגדך, ואני בסך-הכל מבצע את תפקידי. תפסיק להכות אותי! עונה לא הנהג: אני לא יכול להפסיק, כי כבר התחלתי עם זה!

 

מלחמות כאלה אינן יכולות להסתיים – אלא בתיקו.

 

אבל חיים רמון, שר המשפטים, אמר אתמול (9.8.2006) כי “תיקו במלחמה הזאת ייחשב לניצחון איראני”.

 

זה מה שחשוב להם כעת, ועל כך הם מוכנים לשפוך דם יהודי. לשפוך דם יהודי כדי לשמור על הזיקפה של אהוד אולמרט, עמיר פרץ ושות’.

 

נגד מי אנחנו נלחמים? נגד חסן נסראללה, אב שכול בעצמו, אשר מוכן להילחם עם טיפת דמו האחרונה של העם הלבנוני, ודומה כי כל הרוג לבנוני נוסף רק מקדם את מטרותיו הפוליטיות.

 

ואנחנו, עם שמוכן לצאת למלחמה כדי לפדות שבוי אחד – על אף ההלכה ש”אין פודין את השבוי יותר מכפי דמיו” – איננו מרשים לעצמנו, ובצדק, לשקלל את “דמיו” כאשר לא מדובר בדמים, אלא בדם. אנחנו נשלח מחלקה או פלוגה של חיילים כדי לשחרר חטוף הנמצא בבית פלוני ידוע (ע”ע נחשון וקסמן), ונסכים לשחרר מאות אנשי/לוחמי/שבויי אויב – אפילו תמורת גופות של חיילינו, על מנת להביאם לקבר ישראל.

 

אכן, ישנה בקרבנו מחלוקת כמה מותר לנו לשלם תמורת פדיון שבויינו ו”נעדרינו”, אבל איש לא טוען כי אין לשלם יותר מאשר אחד-לאחד, והנה, הפעם, יצאנו למלחמה כדי לשחרר שני חטופים, וראו איזה מחיר כבר שילמנו עד כה – ותוצאות אין.

 

עכשיו, כשמתברר המחיר (לא סופי!), ופדיון השבויים עדיין אינו נראה באופק, מתחילים לטפטף לנו על כך שפדיון השבויים הינו רק “אחת” ממטרותיה של המלחמה. גם במלחמת לבנון הראשונה, שה”טריגר” לה היה נסיון ההתנקשות בשגרירנו באנגליה, שלמה ארגוב, הסבירו לנו שהמלחמה היא על “שלום הגליל”, אשר תושביו “נתונים יום-יום …”, וגו’, אבל מספר ההרוגים אז היה – בשנים הגרועות יותר – נספר על אצבעות יד אחת, ועם מספר ההרוגים שלנו בשלב הראשון של אותה המלחמה יכולנו ליהרג לפחות מאה שנים קדימה – ועוד היה נשאר לנו גם עודף.

 

כעת הצבא, באמצעות שר הבטחון עמיר פרץ, מבקש מהממשלה אישור להעמיק את החדירה לתוך לבנון, והוא מעריך כי יזקק לארבעה שבועות – נדמה לי שהוא כבר העלה את ההערכה לשישה שבועות – כדי להשיג את מטרות המלחמה.

 

האם נשיג את מטרות המלחמה? מומחים בענייני צבא ומלחמה אומרים לי שבמלחמה הזאת אנחנו כבר בהפסד, כבר מנוצחים, והזמן ממשיך לפעול לרעתנו, אבל כיוון שבהעדר הכרעה מוחלטת המונחים “נצחון” ו”הפסד” אינם צבאיים טהורים, אני מוכן להתפשר על מצב-תיקו, נכון להיום.

 

אבל גם בטווח הרחוק יותר – שבוע, חודש, שנה – המלחמה הזאת תסתיים בתיקו – אם נרצה ואם לא נרצה. היא תסתיים בתיקו – כי אף אחד מהצדדים לא יוכל להביא על משנהו תבוסה סופית ומוחלטת.

 

והשאלה היא כמה דם צריך עוד להישפך כדי להשיג את אותו התיקו בו אנחנו ממילא כבר נמצאים.

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר