מלחמה ושטעטל

מלחמה ושטעטל


בועז מושקוביץ 01.08.2006 05:42
מלחמה ושטעטל


איש מהם לא ביקש אלא להחליף טעות א’ – שהייה בלבנון – בטעות ב’ – יציאה מלבנון. היום כבר יש כאלה המציעים לקיים טעות ג’, כלומר לכבוש את רצועת הביטחון מחדש… לא נגיע אלא לעוד ועוד מלחמות, כי בהעדר מדיניות כוללת, כל עצה שהיא – עצה גרועה היא.



ועד הקהילה

בכל שנותיה הרבות של מלחמת לבנון הראשונה, לא הייתה לישראל בלבנון מדיניות. בקיץ 82′ הבטיח שר הביטחון אריאל שרון, בעמדו על במת הנאומים בכנסת: “השערים יהיו פתוחים מקהיר עד ביירות!” אולי זאת הייתה הכוונה של המלחמה בשלב כלשהו, אך רציחתו של באשיר ג’ומאייל הספיקה כדי להחזיר את המזרח התיכון למסלולו הרגיל.

היום, אפילו מבקשי מו”מ עם סוריה וחיזבאללה אינם זוכרים את הסכם השלום בין ישראל לבין הממשלה הפרו-ישראלית של לבנון, שלא האריכה ימים. חאפז אסד הושיב בביירות ממשלה פרו-סורית, אשר מיד ביטלה את ההסכם, בתירוץ פשוט ביותר: כשם שלבנון הייתה רשאית לחתום על הסכם שלום עם ישראל, ככה היא רשאי לבטלו, נקודה.

השלום הישראלי-לבנוני צלל לתהום הנשייה כאפיזודה קוריוזית. בלאו הכי לא ייראה סביר בעינינו, שבביירות תשלוט ממשלה פרו-ישראלית. הרבה יותר טבעי יהיה, שתשלוט שם ממשלה פרו-סורית. אמנם זה פחות נעים וקצת מסוכן, אבל תואם את הרגלינו שמכבר. הכיבוש הסורי בלבנון הצטייר כחלק מסדרי העולם, ישראל לא ממש התאמצה לסלק את הסורים ולתלוש את לבנון ממרקם העוינות הערבית.

ההמשך ידוע: החיילים הדפו התקפות החיזבאללה על המוצבים וחזרו הביתה מי ברכב ומי במסוק, כאשר מאחורי גבם נשמעת ברברת בלתי פוסקת של הפוליטיקאים והגנרלים (מי בכלל מבדיל ביניהם?) על כושר העמידה ואורח-רוח עד היציאה מלבנון בהסדר כולל עם סוריה. מדיניות אינה יכולה להישען על גילוי רצון טוב על ידי האויב. זו לא הייתה מדיניות אלא גבב משאלות לב, שבוודאי העלו חיוכי בוז על שפתותיו הקמוצות של אסד קשישא.

לחאפז הקשיש הייתה מדיניות בלבנון: היא הייתה חלק ממדיניות אחזקת השלטון אצלו בבית והוא כפה על לבנון לשלם לו כופר של מיליארדי דולרים מדי שנה. מלחמת חיזבאללה – ישראל שירתה את המדיניות הזאת. “הסדרים” למיניהם עם ישראל לא תאמו את מטרותיו האישיות לחזק את שלטונו לקראת העברתו לבנו, יורשו החוקי על פי מיטב המסורת המלכותית.

לאחרונה, הפנה ידיד את תשומת לבי למאמר משנת 1983 מאת האלוף בני פלד ז”ל, שהתפרסם כעת מחדש בעיתון הארץ: “מלחמת שבטי ישראל”. בני פלד היה אחד המעטים בתולדות המדינה, שהבין את הזיוף והאיוולת בדפוס ההתנהגות של מדינת ישראל, שהציבה את ההגנה על הרכוש והנפש בפסגת השאיפה הממלכתית, יצאה אך ורק למלחמות “אין-ברירה” בעיתוי המוכתב על ידי אחרים, ללא כל תורה מדינית תבונית, שתתווה דרך לטווח ארוך.

בני פלד צדק, זו אינה התנהגות של מדינה אלא של קהילת העיירה היהודית: להינצל מהפוגרום החדש ולייחל לטוב… המנטאליות הזאת מושרשת כה עמוק בתודעתו של יהודי “עז מבט ושחור כפיים”, שכאשר קמה זעקת הרחוב, “ארבע אמהות” וכו’ – איש מהם לא ביקש אלא להחליף טעות א’ – שהייה בלבנון – בטעות ב’ – יציאה מלבנון. שש השנים שחלפו לא הוסיפו תבונה מדינית לישראל; היום כבר יש כאלה המציעים לקיים טעות ג’, כלומר לכבוש את רצועת הביטחון מחדש.

 

הנקודה האמיתית של התמורתניקים

לאחר חטיפתו של גלעד שליט, תגובתם של קיצוני “שטחים-תמורת” הייתה צפויה: חמאס צודקים, שבויי המלחמה שלהם יושבים בבתי הכלא הישראלים ויש להחליפם. דפוס ההתנהגות הקבוע של גורמים רבים בפוליטיקה שלנו: לספק לחוג התומכים את “הדעה הנכונה” מנוסחת בסיסמה קצרה וסימטרית, לעוסה ומוכנה לבליעה, אך לעולם לא להציג אסמכתא לדברים.

האסמכתא המתאימה כאן מאיינת את הטיעון שלהם: כדי שהאיש עם הרובה שנתפס יהיה במעמד “שבוי” הוא קודם כל חייב להיות במעמד “חייל”, שלכך ישנם מספר תנאים הקבועים באמנות ז’נבה: נשיאת מדים, סימני זיהוי ונשק בגלוי – וציות לפיקוד צבאי אחיד של מדינה (ניחא, לפחות של ישות פרה-מדינית, כמו רש”פ, אשר למעשה נותנת הנחיות כלליות וחופש פעולה אבל מתנתקת מההחלטות האופרטיביות), מה שאינו תקף לא לגבי החמושים מחמאס ולא לגבי החמושים מחיזבאללה.

אם לא יישמרו התנאים האלה, אז לא רק טרוריסטים אלא גם שודדים חמושים יוכלו לדרוש מעמד של “שבויי מלחמה” – מספיק להכריז, שהכסף יועד למטרות פוליטיות. אפשר גם ללכת בכיוון השני: אם המחבלים הכלואים בישראל הינם “שבויים” – אזי את הפקודות לפוצץ אוטובוסים ולהרוג אנשים ברחוב הם קיבלו מממשלתם, מה שמאיין את הטיעון האחר של קומיסרי “שטחים-תמורת” על כך, שממשלות רש”פ כביכול לא מעורבות בטרור.

על אף הגול העצמי וחוסר ההתייחסות להגדרות המקובלות של המונחים שבשימושם, יש לציין נקודה אמיתית אחת בדבריהם, למרות שהם עצמם אינם מזהים אותה. על מנת להבין אותה, אנחנו צריכים לבחון את טבעה של מלחמת העולם, אשר אנחנו עדים לה.

 

מלחמת העולם הרביעית

מלחמת העולם השנייה, האיומה שבמלחמות האנושות, לא הקהתה את השאיפות הקדומות של שליטי קרמלין לשעבד את האנושות באמצעות “הפיכה קומוניסטית עולמית”, ברם היא הקהתה את נכונותם להשחית מיליוני טון נשק יקר ולהקריב מיליוני נתינים, בנוסף למיליונים שעד אז כבר הוקרבו. המלחמה החדשה נפרטה לרשת חובקת עולם של מלחמות קטנות, שכונו “סכסוכים אזוריים”. רבים מהם לא היו קיימים או היו ניתנים לפתרון, אלמלא נלחמו המעצמות באמצעות  הקבלנים האזוריים.

זו הייתה מלחמת העולם השלישית. היא כונתה בטעות “המלחמה הקרה”, למרות שקורבנותיה הרבים נהרגו בנשק חם ביותר. לכאורה, פרוק ברה”מ סיים את המלחמה “הקרה”, אך כאשר ישנה שיטה קיימת ומניבה רווחים – הייתכן שלא יימצא מי שינצל אותה?

קבלני המשנה של אתמול למדו, שהם בעצמם יכולים להפעיל קבלני משנה אחרים. אפשר להקים כוחות של מספר אלפי לוחמים פנאטיים, חמושים בהרבה אידיאולוגיה ונשק זול יחסית – המלחמה “בעצימות נמוכה” תעשה  את העבודה הדרושה. בדרך זו, לא פרצה פתאום אלא התפתחה בהדרגה, מתחת לאפה של הספירה הפוליטית המכונה ”העולם המערבי”, מלחמת העולם הרביעית.

למרות שבמהות אנחנו נלחמים נגד מדינות תומכות טרור, בשטח אנחנו נתקלים בכנופיות. אלו כנופיות בעלות מעמד משודרג ויכולת חיילית גבוהה, אמנם עדיין כנופיות מחוסרות מעמד רשמי של “צבא”. אך מעשית, למרות כל מה שנאמר באמנות ז’נבה, כל “גדוד נדכאי ג’בל-דרבוקה על שם חללי ואדי-אבלה” הוא צבא, שבו אנחנו נלחמים, מנהלים איתו מו”מ מדיני ומחליפים שבויים. כל אחד מהגדודים האלה נשמע לשייח’-רמטכ”ל משלו. הפיקוד העל-עליון נמצא אי-שם ומספק הנחיות כלליות בלבד.

האינטרסים שמאחורי המלחמה הפרוטה הזו הם אינטרסים כלכליים-שלטוניים, שאין להם כל קשר לא לאידיאולוגיה המוקנית לחפ”שי הג’יהאד שלהם ולא להורמונים אנטי-כיבושיסטיים של הנרקיסיסטים “בעד השלום” שלנו.

עיתונאי ואינטלקטואל צרפתי ברנאר לווי חקר את הטרור המוסלמי בפקיסטאן, בעקבות החטיפה והרצח של דניאל פרל ומצא, שהטענה הנפוצה במערב, שהטרור המוסלמי נובע מהעוני, שהותירו אחריהם הקולוניאליסטים האירופאים, אינה מוצאת לה ביסוס.

מדובר במאפיה, עסקי פשע עם מחזור של מיליונים, שבראשה קבוצת פושעים בעלי אובססיה לשליטה, אלימות וסקס. הם קונים מהוריהם את הצעירים המיועדים לפיגועי התאבדות וסוחרים בסמים, נשים ובתולות. “הליבידו שלהם לשליטה גדול יותר מהתאוות לקוראן… שיגעון אפל, כלכלת המוות“, מכנה זאת ברנאר לווי.

 

מעל כלכלת הכנופיות קיימת כלכלת-על. הפוטנציאל הגלום בשליטה בשוק האנרגיה העתידי מהווה ככל הנראה אחד הגורמים למאמצים להמשיך את המלחמות. רוסיה ואיראן, בתוספת מספר מדינות לוויין קטנות יותר, שולטות על כמחצית מעתודות הגז הטבעי, הוא הדלק שתלותה של כלכלת העולם בו הולכת וגדלה – על בסיס השליטה בשוק האנרגיה יכולה רוסיה לבנות עוצמה, שלא הייתה לארגון מדינות אופ”ק בתקופות השיא. מי שירכז בידיו שליטה אוטוקראטית בקרטל מדינות הגז, יצבור אוצרות שמעבר לדמיון.

מלחמת העולם “בעצימות נמוכה” היא הסביבה האידיאלית למימוש החזון הזה ואנחנו, היושבים על אחד מצמתיה המרכזיים, שמים את עצמנו ללעג, כשאנחנו מנסים לרפא את עולמנו בטיפול נקודתי ספוראדי ותיאוריות מדיניות מפונטזות. מולנו עומדים בעלי כוח, שכל אידיאולוגיה בעיניהם אינה אלא כלי שליטה והשאלה כמה אנשים ייפגעו משני עבריו של הגבול ישראל-לבנון, זניחה בעיניהם. ההסדר המדיני היחיד המעסיק אותם הוא ההסדר שמעצים את כוחם ועושרם.

 

אין עצות טובות

בימים אלה, העצות הניתנות לממשלה על דפי עיתונים מאופיינות בתכונה משותפת: הן כבר נוסו ונכשלו, חלקן יותר מפעם אחת. כותבים מכובדים וידועי שם מציעים לנו לקיים “הסדר מדיני” עם סוריה, לכבוש מחדש את רצועת הביטחון ולקיים מו”מ עם חיזבאללה.

הכל היה צפוי מראש: פעם ביקשו מאיתנו לקיים מו”מ עם אש”ף, כי אחרת “נצטרך לדבר עם חמאס”. דיברנו עם אש”ף ומצאנו גוף לוחמני החותר להשגת מטרותיו האסטרטגיות, מולו הפעלנו טקטיקה של ועד תושבי שטעטל. עכשיו אנחנו בדרך למו”מ עם חמאס וחיזבאללה, כי אחרת נצטרך לדבר עם… אחמדינג’ד..? רוחו של מאו צה דונג..?

במושגי הפוליטיקה ישראלית, “משא ומתן” הוא מעין אליל פגאני, שאותו יש לעבוד, לשרת ולרצות, בתקווה שהוא יהיה טוב אלינו. האלים היווניים על אולימפוס לא הרגישו מחויבים למלא אחר כללי מוסר בסיסיים כלפי בני התמותה: הם רימו והכשילו את האנשים למען גאווה ושעשוע, אך האנשים היו חייבים לכבד את האלים ולהקריב להם קורבנות.

כה היחס אל אלוהי המשא-ומתן: יש לשאת את שמו (לשווא) פעמים רבות ככל האפשר למען יידעו חבריך כי בעד שלום אתה. מאחורי המנטרה “לשבת ולדבר” מעולם אין עבודת מטה אלא התאמת המציאות להנחות המוקדמות. מלכתחילה, פולחן מו”מ אינו מהווה חלק ממדיניות תבונית שמטרתה להביא תועלת אסטרטגית לישראל אלא נועד “להוכיח” את עליונותה של הדוקטרינה השטחים-תמורתית.

מטרתו של כל רעיון הנשלף מהמותן היא להתאים לתדמית הציבורית הבנויה מראש של הפוליטיקאי או הפרשן המרעיף עלינו מחוכמתו: להפציץ עד שלבנון תטבע בים, לא לעשות כלום, להציב כוח נאט”ו, לתפוס רצועת ביטחון ברוחב קילומטר וחצי, שתישלט באש מן האוויר, לאכול חומוס עם אסד ונסראללה… פעם משהו כזה נגמר בהבנות, שלפיהם היה לחיזבאללה מותר לירות על צה”ל בלבד, הסוף של זה לא היה מפתיע.

לא נגיע אלא לעוד ועוד מלחמות, כי בהעדר מדיניות כוללת, כל עצה שהיא – עצה גרועה היא. אנחנו יכולים לשוב ולחפש “הבנות” עם חיזבאללה, חובז-אללה או ג’יבנה-אללה ולחתור להסדר מדיני ישר עם צפון קוריאה. בהעדר מדיניות אסטרטגית שתכלול פרוק המשטרים האוטוקרטיים הלוחמניים, זה ממש לא משנה אילו מתוך העצות הגרועות ננסה לממש.

כל זה יהיה כמו המעשה בחולה איידס במצב סופני, שהתחנן לרופא: “דוקטור, אני אדם עשיר ואני מוכן לשלם כל גרוש שיש לי תמורת תרופת הפלא! – לא צריך הרבה כסף, ענה לו הרופא – עשה אמבטיות בוץ. – וזה יציל אותי? – לא, אבל תתרגל לשכב באדמה…”

 

לחיזבאללה יש מדיניות

חיזבאללה נלחם בישראל כחלק מהמדיניות הכוללת שלו בלבנון. זאת תנועה בעלת יעדים אסטרטגיים, שבאופן לא מפתיע לאו דווקא קשורים בישראל. העיתון הבריטי “גארדיאן” דיווח מלב הלוחמה השיעית:

“בעיני עלי וחבריו, העימות האחרון הינו מלחמת הישרדות לא רק של חיזבאללה אלא של כל הקהילה השיעית. זאת איננה רק מלחמה בישראל, האויבת מזה עשורים, אלא גם עם הקהילה הסונית. ערב הסעודית, ירדן ומצרים הביעו דאגה מההשתלטות האיראנית על המזרח התיכון.

“אם ישראל תצא מנצחת מהעימות הזה, זה יהיה ניצחון הסונים. הם יחזירו את הקהילה השיעית עשרות שנים לאחור לתקופה בה הם הורשו לעבוד במדינה הזאת רק כמפני אשפה. כל השיעים ימותו לפני שירשו שזה יקרה שוב.” (הקישור למקור כאן)

השיעים והסונים בכל העולם המוסלמי יודעים גם להילחם ביניהם וגם לשתף פעולה נגד האויב המשותף, כי לאלה ואלה ישנם יעדים רחוקי טווח. מנהיגי מדינות הטרור רוצים יותר שלטון ויותר כסף, מנהיגי ארגוני הטרור רוצים לשחרר את “השטחים הכבושים” מספרד עד עיראק (קישור למאמר) והלוחמים החפ”שים רוצים שהאדה וגן-עדן. הכל ברור.

 

מעל חוקי הקיום..?

לא מזמן הזדמן לי לתרגם מרוסית לעברית מסמך, שמקורו בקזחסטאן, חלקו מפרט את המדיניות של הרפובליקה הקזחית: בראש וראשונה שמירה על האינטרסים והשלמות הטריטוריאלית של המדינה. מרבית שטחה של קזחסאן הינה מדבריות צחיחים מאוכלסים בדלילות, אבל הם אוהבים אותם ואינם מתייחסים בגסות רוח לצורך לשמור עליהם. חוששני, שמסמך דומה מפי ממשלת ישראל ידמה לטיוטה של מופע סטנד-אפ.

כשישים שנות מדינה, כארבעים שנה לאחר ששת הימים, כשלושים שנות טרור מלבנון –   מה יעדיה של ישראל? מדוע ההזיות הפסבדו-ליברליות אודות השליטים האוטוקראטיים של המזרח התיכון החליפו למנהיגי הקהילה שלנו את החשיבה הרציונאלית? מדוע הציבור נסחף בזרם המליצות על מזרח תיכון פרסיאני-בייליניאני? איך בנינו מדינה, שממשלתה אינה מבדילה בין מדיניות לכיבוי שרפות? איזו תועלת צמחה עד היום לישראל מכך, שהיא יוצאת למלחמות קיום רק כשהאויב בשיא כוחו והיא נלחצת אל הקיר?

היעדים בלבנון שהוגדרו כעת על ידי הממשלה, אינם יעדים אסטרטגיים של מלחמה, אלה יעדים טקטיים של מבצע צבאי. מלחמת העולם השנייה הסתיימה בכיבוש מדינות הציר והחלפת השלטון בהן, מה שעשה רק טוב למדינות האלה עצמן ולעולם כולו. זאת המדיניות שתוצאתה יכולה להיות שלום. השאלה האם המשימה הזאת ניתנת לביצוע אינה רלבנטית ודרך החתחתים של ארה”ב בעיראק אינה פוסלת את המשימה הזאת, כי אי-הביצוע שלה הוא-הוא המחזיק אותנו בתנועה על פסי ההתאבדות.

הנשיא בוש דווקא רמז עם תחילת הלוחמה, שהגיע הזמן לשנות את פניה של לבנון. בבית יש לו מספר אנשים, שמבינים אותו, אבל בצד הישראלי לא היה לו עם מי לדבר. ההנהגה הישראלית חיה מעל חוקי הקיום של העולם…

העיתון האישי של המחבר: Agoraphilia



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר