על”ע 4743/02, תלונה מס’ 4 לנציבה הידועה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל – כתיבת פסק-דין בלי לקרוא את התיק כראוי
על”ע 4743/02, תלונה מס’ 4 לנציבה הידועה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל – כתיבת פסק-דין בלי לקרוא את התיק כראוי
|
אתם משקרים, לא אמרתי!!!
השופט יהונתן עדיאל כלל לא למד כראוי את התיק – והשאלה היא איך הוא מצפה להתקבל לעבודה בבית המשפט העליון עם יחס כזה לעבודתו. איך הוא יכול לייחס לי דברים שאם הוא היה קורא את התיק הוא לא היה מייחס לי?
על”ע 4743/02, תלונה מס’ 4 לנציבה הידועה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל – כתיבת פסק-דין בלי לקרוא את התיק כראוי
השופט יהונתן עדיאל כלל לא למד כראוי את התיק – והשאלה היא איך הוא מצפה להתקבל לעבודה בבית המשפט העליון עם יחס כזה לעבודתו.
בפיסקה האחרונה לסעיף 10 לפסה”ד נאמר: “על כן לא ניתן לקבל את טענת המערער, כי חובתו כלפי הלקוח מצדיקה יחס של חוסר כבוד כלפי בית המשפט”.
ועם כל הכבוד, בכל ימי שני חיי לא אמרתי ולא טענתי כדבר המטומטם הזה, גם לא בתיק הזה, ומי שמייחס לי טענה כזאת פשוט לא קרא את התיק!
בסעיף 21 לפסה”ד נאמר כי “במכתביו, המובאים כלשונם בגוף העתירה, כינה המערער את השופט, בין היתר, ‘אוטיסט'”.
ועם כל הכבוד, גם את זה לא אמרתי ולא טענתי כדבר הזה, ולא כיניתי שום שופט “אוטיסט”, וגם בעניין הזה מי שמייחס לי טענה כזאת פשוט לא קרא את התיק!
אחרי פסה”ד של אמינוף ושות’ כבר לא ישתלחו בסגנונך אם תגיד ששופט לא קורא על מה הוא חותם.
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 4.7.2006
לכבוד
הגב’ ט’ שטרסברג-כהן
נציבת תלונות הציבור על שופטים
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: על”ע 4743/02 + תיקים מצורפים – תלונה מס’ 4
התנהגות לא-ראוייה של השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: כתיבת פסק-דין בלי לקרוא את התיק כראוי
מבוא: על הסיבות לפיצול תלונותי
1. בטיפולכם בתלונתי נגד מר יהונתן עדיאל (תיקכם 352/06/י’/עליון י-ם) גיליתם רגישות רבה לעניין ה”קנטרנות וטורדנות”, ולעניין ה”סגנון”, עד כדי כך שלא הייתם מוכנים להפריד בין חלקיה השונים של התלונה, ודחיתם אותה בשלמותה, על קרביה ועל כרעיה.
2. כאשר את מגלה, בשובך מן השוק, תפוח רקוב אחד בסל הקניות, את זורקת רק אותו, ולא את כל תכולת הסל, אבל כאשר מדובר ב”סל” של אחרים – שאני.
3. לפיכך איני רואה מנוס מלפצל את תלונותי נגד הנילונים דלעיל לתלונות בודדות, אשר כל אחת מהן עומדת-בפני עצמה, כך שאם אחת מהן תיפסל – לא יהיה בכך כדי לחרוץ את גורלן של השאר.
תלונתי לגופה
4. תלונתי זו היא על כך שהשופטים אשר נתנו את פסק-הדין לא קראו את התיק, ושהשופטות אשר נתנו את חתימת-ההסכמה לא קראו בעיון הדרוש את פסק-הדין שהן חתמו עליו.
5. כהקדמה לדברים שאומר לגופו-של-עניין אזכיר כי עד לאחרונה – ואני מתכוון עד לפסק-דינו המפורסם של השופט אהרן אמינוף מביהמ”ש המחוזי בנצרת, עם חתימת ה”אני מסכימה” של חברותיו להרכב (עניין הנמצא כעת על שולחנך) מי שהיה אומר על שופטים שהם חותמים על פסק-דין בלי לקרוא אותו, או את החומר שבתיק היו מתריסין כנגדו:
“באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”,
ולא מתייחסים לתלונתו לגופה (ולא פלא, כי הרי זה “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן”…).
אני מקווה שלאור אותו פס”ד, אשר לגביו שתי השופטות-המסכימות הודו שהן חתמו בלי לוודא שהפיסקה המפורסמת, אשר, לדבריהן, הוסכם למחקה, אכן נמחקה, יבוא, אחת-ולתמיד, הקץ לכל טענות-הסרק על ה”סגנון”.
ועוד הערה לעניין ה”סגנון”, ובאותו ההקשר: מה שהשופטות אמרו – אמנם במלים “מכובסות” – הוא שאמינוף עשה להן דבר לו מתאים הביטוי בו את-עצמך השתמשת לפחות פעם אחת (בסע’ 6, פיסקה שנייה, לפסק דינך בע”פ 2014/94, מוני בן נג’יב סאלח ואח’ נ’ מדינת ישראל . פ”ד נ(2), 624): הוא הוליך אותן בכחש!
אני מקווה שבכך תסתיימנה הערותיך על ה”סגנון” שלי, כי, כפי שכבר אמרתי לך, אני משתמש בסגנונך-שלך, בסגנונם של גדולים ממך בביהמ”ש העליון – ובסגנונם של הנילונים עצמם.
6. מהו הדין כאשר שופט נותן פסק-דין בלי לקרוא את החומר שלפניו?
7. ברור שפסק-הדין עצמו נתון לערעור, אבל לא מההיבט ה”התנהגותי” של השופט, אלא רק מההיבטים המשפטיים.
8. כך, למשל, יכולה ערכאת הערעור להיכנס לעובי הקורה, לעשות את המלאכה במקום הערכאה קמא, ולדחות את הערעור לגופו, בלי להיכנס – ולו גם ברמז דק ביותר – לכך שהשופט לא קרא את התיק.
באותה המידה יכולה ערכאת הערעור להיכנס לעובי הקורה, לעשות את המלאכה במקום הערכאה קמא, ולקבל את הערעור לגופו, בלי להיכנס – ולו גם ברמז דק ביותר – לכך שהשופט לא קרא את התיק (דבר מאוד דומה קרה בע”פ ב”ש 7027/00, יוסי לוי נ’ מדינת ישראל תק-מח 2000(1), 9437, מקרה בו הייתה לשופטת התעבורה הזדמנות נדירה לעשות צדק עם הנאשם, וחיים קלים לעצמה, אבל היא התישה את עצמה לדעת בהכרעת-דין ארוכה כאורך הגלות אשר הרשיעה את הנאשם, בהתעלמה מהנקודה אשר, בערעור, הביאה לתיקון המעוות – גם בזבוז-זמן שיפוטי, וגם עיוות-הדין – בלי שנפגעה שערה משערות ראשה של השופטת).
9. קיבלה ערכאת הערעור את הערעור או דחתה אותו – הפגם בהתנהגותו של השופט עומד בעינו, בין אם השורה התחתונה של פסק-דינו הייתה נכונה, אם לאו (דבר אותו אנו יודעים רק מהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור).
10. אכן, גם בהטלת-מטבע יש 50% סיכוי לעשיית-צדק, אבל הטרחתם של הצדדים להגיש ערעור ולהשיב עליו, ושל ערכאת הערעור לעשות את מלאכתה של הערכאה הראשונה חורגת מגדר ה”טעות” המותרת לבית משפט העושה מלאכתו בתום-לב – טעות אשר לשמה נועד מוסד הערעור.
11. הפן ה”התנהגותי” אין לו, איפוא, דבר וחצי דבר עם השאלה כיצד ניתן לתקוף את פסק-הדין, שהרי ה”אקטוס ריאוס” נגמר לפני שהניח השופט את העט על הנייר לכתוב את פסק-הדין (או לפני הקשת-המקלדת הראשונה, אם הוא כותב לתוך המקלדת).
12. כיצד יודעים אנו שהשופט לא קרא את התיק?
א. לפעמים אנו יודעים זאת מפסק-הדין יחד עם החומר שבתיק. כך, למשל, אם בפסק-הדין נאמר כי “הסניגור המלומד לא טרח להגיש את סיכומיו, לא במועד שנקבע ולא בכלל”, כאשר בתיק בית המשפט נמצאים סיכומיו, עם חותמת “נתקבל” המעידה כי הסניגור המלומד לא רק שהגיש את סיכומיו, אלא שהגישם במועד – אות וסימן הוא שהשופט עצמו לא טרח להביט בתיק;
ב. לפעמים יודעים אנו זאת כאשר השופט לא טרח “להוציא את הסיכות” הסוגרות את הסיכומים;
ג. ולפעמים הדברים שהשופט כותב בפסק-הדין נראים כמו משהו הזוי, אשר אין לו ולא-כלום עם החומר שבתיק.
וכפי שנראה כאן, השופטים לא קראו את התיק, והשופטות אשר נתנו את חתימת-ההסכמה גם לא קראו את פסק-הדין עליו הן חתומות.
13. ותחילה הקדמה:
לפני שאגש לעניין, אני רוצה לומר מילת-הקדמה, וסליחה שאני נאלץ להשתמש באותיות קידוש-לבנה כאלה, משום שאת, פעם-אחר-פעם מייחסת לי בורות בחוק הנתל”ש, כאילו אני פונה אליך כאל “ערכאת ערעור”, למרות שאני מדגיש, וחוזר ומדגיש, שאני ער למגבלה הזאת, ושהיא מקובלת עלי.
מה שאני אומר כאן – ואני מקווה שתחילי את זה על כל פניותי אלייך (גם אלה שבעבר, הפתוחות עדיין, וגם אלה שאגיש לך בעתיד) – אינו “ערעור” או “השגה” על ההחלטה ותוצאותיה, אלא הוכחה לטענותי על התנהגותם של השופטים.
14. סעיף 34 לפסק-הדין בעל”ע 4743/02 דן בדברים שאמרתי לשופט פלוני, בתגובה להתנהגות מסויימת שלו, והדבר היה ביום 3.3.1994 (הפרטים אינם חשובים, כי אני, כאמור, לא “מערער” על תוכן הדברים).
15. השאלה שהתעוררה בבתי הדין של הלשכה, ובערעור לבית המשפט העליון היא אם הייתי צריך, או רשאי, למען המטרה שהייתה לנגד עיני, לומר לשופט את הדברים שאמרתי, או שצריך הייתי להסתפק בחלופות אחרות.
16. אומר בפסק דינו השופט יהונתן עדיאל, שופט מחוזי עם מינוי-בפועל לביהמ”ש העליון, וכמובן גם מועמד לכהונת שופט באותה ערכאה, כשהוא מאמץ בשתי ידיים את עמדת ביה”ד הארצי של הלשכה:
“… בית הדין הארצי אף ציין בפסק דינו מספר דרכי פעולה בהן יכול לבחור עורך דין: ‘עוה”ד יכול … להתלונן לנציב תלונות השופטים … ‘”.
לשפשף את העיניים, ולא להאמין!
לשפשף את העיניים, ולא להאמין!
לשפשף את העיניים – ולא להאמין!!!
17. לא להאמין, משום שאיך יכולתי “להתלונן לנציב תלונות השופטים” – כאשר הצורך להתלונן היה בראשית שנת 1994, כמעט שמונה וחצי שנים לפני שהכנסת חוקקה את חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, ולמעלה מתשע וחצי שנים לפני שהמוסד הזה קם בפועל!
18. האם מישהו – כולל הנציבה העתידית – יכול היה לדעת בשנת 1994 כי בעוד עשר שנים תקום הנתל”ש ולהניח כי ניתן יהיה להתלונן על דברים שנעשו עשר שנים קודם לכן – והכל כאשר מדובר בעניין דחוף ביותר: החלטת שופט לדחות את הבקשה לעכוב-הביצוע של ההוצאה להורג למועד שהוא אאחרי התלייה (אמנם שם היה מדובר רק בפסילה של רשיון הנהיגה, אבל ברור שאין נפקא מינה: בשני המקרים התלונה בעוד 10 שנים לא תתקן את הנזק הבלתי-הפיך!).
19. ברור, איפוא, כי השופט יהונתן עדיאל כלל לא למד כראוי את התיק – והשאלה היא איך הוא מצפה להתקבל לעבודה בבית המשפט העליון עם יחס כזה לעבודתו.
20. בפיסקה האחרונה לסעיף 10 לפסה”ד נאמר: “על כן לא ניתן לקבל את טענת המערער, כי חובתו כלפי הלקוח מצדיקה יחס של חוסר כבוד כלפי בית המשפט”.
21. בסעיף 21 לפסה”ד נאמר כי “במכתביו, המובאים כלשונם בגוף העתירה, כינה המערער את השופט, בין היתר, ‘אוטיסט'”.
ועם כל הכבוד, גם את זה לא אמרתי ולא טענתי כדבר הזה, ולא כיניתי שום שופט “אוטיסט”, וגם בעניין הזה מי שמייחס לי טענה כזאת פשוט לא קרא את התיק!
22. בסעיף 27, פיסקה שלישית, לפסה”ד נאמר: “אשר להתבטאות המערער כלפי השופט אבן-ארי נקבע, כי גם אם שופט מתנהג באופן המצדיק תחושה של אי-צדק”.
אבל, עם כל הכבוד, בשום מקום לא דובר על התנהגות של שופט “באופן המצדיק תחושה”, דבר המתאים להגנת ה”טעות” – עניין אשר כלל לא עלה, ולא יכול היה לעלות בדעתו של מי שלמד את התיק.
23. או לעניין “הפסקת הייצוג”, וסע’ 17 לחסד”פ (סעיף 30 – 32 לפסה”ד): כאשר הנאשם מקבל הזמנה ל”שלב ב'” כלשהו של המשפט, ועורך-הדין בא לבית המשפט מצוייד בייפוי כח אשר תחילת תוקפו מאותו “שלב ב'” ואילך – יכול להיות שזה אכן פסול בתכלית הפסול (וכיוון שאנחנו לא בערעור, אני לא מתווכח על כך) אבל אין לכך שום קשר לסוגייה של “הפסקת הייצוג”, והדיסרטאציה המקיפה שעשה מר עדיאל סביב אותה הסוגייה מוכיחה שהוא לא למד את התיק.
24. הנה כי כן, חמש “דוגמיות”, חמש “דגימות-אקראי” – חלקן חזקות יותר, חלקן חזקות פחות – המוכיחות כי מר עדיאל לא למד את התיק אפילו במידה המינימלית הדרושה.
כמובן שאם אתבקש אביא דוגמאות נוספות לכך שמר עדיאל לא קרא את התיק.
25. האם מדובר כאן על רשלנות או על זדון?
כיוון שלאחרונה נסוגות בך מהצהרתך בכנסת בעניין הזדון, וכיום, לדברייך, את “אינך בוחנת כליות ולב” – בדחילו-ורחימו אשלך כיצד זה אפשר לצלוח 26 שנות שיפוטי בלי היכולת “לבחון כליות ולב”, כאשר המצב הנפשי מהווה את אבן-הראשה בהרבה עבירות, וגם במשפט האזרחי מקום-של-כבוד לו – אני מסיק את המסקנה כי אין, לשיטתך, נפקא מינה בין זדון לבין רשלנות-סתם, ורק אם – על פי המלצתך או בכל דרך אחר – יגיע הדבר לשיפוט משמעתי, תתעורר שאלת הזדון.
לו יהי.
מכל מקום – שופט הניגש לכתיבתו של פסק-דין חייב ללמוד את התיק, ובכך מר עדיאל לא עמד.
26. אני חוזר ומדגיש: לשאלה אם השופט למד את התיק, אם לאו, אין כל קשר עם שאלת “נכונותו” או “צדקתו” של פסק-הדין עצמו: גם בהטלת-מטבע אפשר להגיע לתוצאה צודקת, אבל שופט המכריע את הדין בהטלת-מטבע אינו ראוי לכהונתו – ובוודאי שלא לקידום לביהמ”ש העליון!
27. ומילה אחת בקשר לשתי השופטות הנילונות – הגב’ איילה פרוקצ’יה והגב’ מרים נאור – אשר, כאמור, חתמו “אני מסכימה” על פסק-הדין.
פעם, לפני שנות-אלף, היה מקובל שדירקטורים של חברות – גם ציבוריות – היו באים לישיבת הדירקטוריון, שותים קפה, נהנים מהכיבוד, חותמים בעיניים עצומות על מסמכים שהוכנו להם – ומקבלים על כך שכר לא-מבוטל.
אבל הימים האלה חלפו לבלי-שוב, והיום מוטלת על הדירקטור אחריות אישית כאשר הוא חותם על מסמך שהוכן לחתימתו.
28. עד כמה חשוב הוא ששופט יקרא בעיון את פסק-הדין לפני שהוא נותן לו את חתימת ה”אני מסכים” ראינו בימים האלה ממש בפרשת השופט אהרן אמינוף והשופטות נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי (אשר כבר אוזכרה לעיל).
ההבדל בין הפרשה ההיא לבין הפרשה דנן הוא שבמקרה הנצרתי שתי שופטות זוטרות האמינו לשופט בכיר מהן, ואילו במקרה דנן שתי שופטות בכירות וותיקות נתנו יד חופשית מדי לשופט “מתלמד” אשר עדיין זקוק ל”נהג מלווה”.
חטאתן של שתי השופטות הנילונות אינה פחותה מחטאתו של מר יהונתן עדיאל.
29. אבקש, איפוא, להסיק נגד הנילונים את מלוא המסקנות המתבקשות מחוק הנתל”ש.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 6.7.2006
לכבוד
הגב’ ט’ שטרסברג-כהן
נציבת תלונות הציבור על שופטים
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: על”ע 4743/02 + תיקים מצורפים
הבהרה לתלונה מס’ 4 מיום 4.7.2006
1. כדי להסיר כל ספק, ברצוני להבהיר ולהדגיש כי תלונתי נגד שתי השופטות שנתנו את חתימת-ההסכמה היא לא רק על כך שהן – כמו מר עדיאל – לא קראו בעיון הדרוש את החומר שבתיקים, אלא גם לא העמיקו קרוא כראוי את פסק-דינו של מר עדיאל, לו נתנו את חתימת ה”אני מסכימה” שלהן.
2. על מה אני משתית את ההבהרה הזאת? על ההגיון, ואם זה לא יספיק לך – אוסיף ואמציא לך אישושים “נקודתיים” לכך.
3. אבל לפני שאנחנו ניגשים לבחינה ה”פרטנית” של ההנחה הזאת, אני מציע – כמובן שזו רק “הצעה”, ואינך חייבת לקבלה, אבל אני סומך עלייך שתבחני אותה בלב פתוח – לפנות אל השופטות, כל אחת בנפרד, ולהזמין כל אחת מהן לומר אם היא קראה את פסק-הדין בעיון, או שחתמה “על עיוור”. כמובן שהאפשרות הזאת משאירה לכל נשאלת את הבחירה הנוחה לה, אבל, כדאמרינן, עדיפה לנו ציפור קטנה ביד, מאשר שתיים גדולות על העץ.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
מבוא: הגיע הזמן לטפל בשלושתם יחד – איילה פרוקצ’יה מרים נאור ויהונתן עדיאל
תלונה מס’ 3: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל מנהלים משפט ללא פרוטוקול;
תלונה מס’ 4: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: כתיבת פסק-דין בלי לקרוא את התיק כראוי (אתה נמצא כאן);
תלונה מס’ 5: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל, והתרגיל על שם השופט אפרים דורון;
תלונה מס’ 6: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: התנהגות לא מנומסת, משפילה, מבזה ופוגעת.