היחצנים פשטו עם שחר

בפרשת קלגסבלד יש שורה תחתונה והיא כתובה באותיות אדומות עם קונטור שחור. ובשורה התחתונה נהרגו שניים: יבגניה וקסלר ובנה הקטן ארתור . ומי שהרג אותם, זה עו”ד דורי קלגסבלד.

ה”בוזגלו” של מרים נאור, הוא לא ה”בוזגלו” של אהרון ברק.

שאלתי פעם חבר עו”ד, מה הסיבה שיש בשוק עורכי דין פליליים שעולים מאה שח לשעה, ויש אחרים שגובים אלף דולר. השאלה הזו הכילה בתוכה תמיהה, מפני שההיגיון אומר שהפסיקה מושפעת בעיקר מהקייס המשפטי, ולא מאיכותו של הטוען.

לעולם לא אשכח את תשובתו: “עורך-דין יקר, ניחן ביכולת לשכנע את השופט, שהיום זה לילה, הים זה יער, וקרפיון, זה בכלל ציפור. על היכולת הזו- הוא רוצה הרבה כסף”. עו”ד דורי קלגסבלד, לקח שלושה כאלה: שמעון מזרחי (יו”ר מכבי ת”א כדורסל), אילן סופר (שותף בכיר מהמשרד ש. הורוביץ), ודן שיינמן (שמייצג את עומרי שרון, גד זאבי ועוד.

בהחלט יתכן שדעתי בעניינו של מר קלגסבלד, תסגיר את בורותי המשפטית. אבל נקודת המוצא שלי היא חברתית. אני נימנה על אלה הבטוחים שהמדינה מטפלת במיוחסים לפי “אסכולת הילל”, ועם אחרים, לפי “אסכולת שמאי”. הפסיקה וגזר הדין, על פי השקפתי, חייבים להכיל מסר חברתי. ומהבחינה הזו, “תיק קלגסבלד” עשוי להתברר כהזדמנות נדירה להקרין כלפי כלל האזרחים, ששופטי ישראל מקפידים על יישום העיקרון לפיו “כולם שווים בפני החוק”.

צרכני תקשורת זיהו בנקל את ההתגייסות של האליטה לטובתו של מי שמכונה “יקיר המערכת”. השיא היה, כאשר שופטת ביהמ”ש העליון, הגברת מרים נאור, בנוכחות עיתונאים וקהל רב, חיבקה ונישקה אותו. כמובן שהסיטואציה הזו שווקה לציבור ע”י יחצניו של הנאשם,  כאקט אנושי שתכליתו עידוד של אדם הנתון במצוקה. זה נכון, אבל יש כאן גם מסר חבוי, המכויל כלפי אלה שגורלו של מר קלגסבלד נתון בידיהם: אנשי המשטרה, הפרקליטות והשופטים.

אסור להקל ראש: בפרשת קלגסבלד יש שורה תחתונה והיא כתובה באותיות אדומות עם קונטור שחור. ובשורה התחתונה נהרגו שניים: יבגניה וקסלר ובנה הקטן ארתור . ומי שהרג אותם, זה עו”ד דורי קלגסבלד. והוא עשה זאת באמצעות מכוניתו, בתאונה, שעל פניו ניראה שההרוגים לא תרמו מאומה להתרחשותה (המתינו ברמזור אדום). והשאלה המשפטית היא: כמה אחוזים מתוך המאה, באחריות הנהג ההורג.

עיני הציבור כולו נשואות אל השופטים שגורלו של הנאשם מונח על שולחנם. מהסיבה הזו, פסיקתם חייבת להכיל בתוכה את כל המרכיבים שנכנסים לתוך ההגדרה “האינטרס הציבורי”. העיתונאי דן מרגלית מציע להחמיר עם הידוענים, למען יחלחל מסר השוויון. ובלשונו: “קביעת הנורמות חייבת להתחיל בארזים, ולא באזובי הקיר, ולהדהד, ולהתריע ולהרתיע” (מעריב / 11.7.06)

בלי תחושת קטונתי, אני מציע לשופטים שיחשבו, כיצד היו נוהגים במקרה שירקן משכונת התקווה, היה נכנס עם הטנדר שלו במכונית שהמתינה ברמזור אדום, ובמקום יבגניה ובנה, היו מוצאים את מותם (חלילה) נועה בן ארצי ובנה. הדוגמא שנתתי, תכליתה לבודד את האירוע מהנפשות הפועלות, ולהתייחס אך ורק לתוצאות ולנסיבות. והלו לזה התכוון המחוקק כשקבע את העיקרון לפיו “כולם שווים בפני החוק”.

פסיקה לעשירים, ופסיקה אחרת לעניים על אותה עבירה, פוגעת בביהמ”ש. ושופט/ת שמקל בעונשו של האחד, ומחמיר בעונשו של האחר- הוא, הוא, השופט שבגללו אמון הציבור במערכת המשפטית, בתהליך התדרדרות.

לסיכום, אין להחמיר עם מר קלגסבלד, וכמובן אסור להקל. להתייחס אליו, משל היה הירקן משוכנת התקווה. מצידי, שיהיה בוזגלו. ענישה קלה, תעורר את הרושם, שה”בוזגלו” של מרים נאור, הוא לא ה”בוזגלו” של אהרון ברק.

המלצת היום: מיוחד להאתר של קימקא: קו-ההגנה של עו”ד אביגדור (דורי) קלגסבלד