סמרטוט אדום – טור שבועי, 7 ביולי, 2006

עזה כמוות

העובדה שהם אנשי חמאס, מקשה על איש השמאל החילוני להזדהות איתם, לא בטווח המיידי של הסגת הפולש לאחור, שהרי זו מטרה צודקת, אלא במטרה הגדולה וארוכת הטווח שלהם, להקים על החורבות שהותיר הכובש ישראלי מדינת הלכה מוסלמית, שכמו כל מדינה הלכה של כל דת, היא לא דמוקרטית ולא שוויונית.

במלחמה מהסוג שישראל והפלסטינים מעורבים בה, מצד אחד מעצמה קולוניאלית המבצעת פשעי מלחמה ומולה עם הנלחם לשיחרורו מהכובש, אני באופן טבעי סולידרי עם הצד החלש, עם הדויד הנאבק בגוליית.

כאשר אני רואה נשים פלסטיניות נסות עם ילדיהן הקטנים מאש הטנקים והטילים של צבא הכיבוש הישראלי, ליבי עימן. הן מזכירות לי נשים באזורי מלחמה אחרים, בין אם נשות דארפור הנסות מאימת השלטון הסודני, נשים יהודיות הנסות מאימת הכובש הגרמני או נשות דרום אפריקה הנסות מאימת חיילי האפרטהייד. מנקודת מבטן של הנשים וילדיהן, אין הבדל בין קלגס גרמני, סודני, או ישראלי. כולם באים להרוג, להרוס, לדכא, לשעבד. אני כותב בתחושת תסכול על שאין ביכולתי לסייע להן כפי שמגיע להן.

ב-40 השנים האחרונות, אין לי ספק כי, בגדול, הפלסטינים הם הצד הצודק במאבק מול ישראל. ב-40 שנות הכיבוש מנסה ישראל שוב ושוב לשבור את רוחו של העם הפלסטיני, להוריד אותו על ברכיו, להביא אותו לתחינה שיאמר “טוב לי עם אדוני המשעבד”, והעם לא נשבר.

אינני יכול שלא להתפעל מיכולת העמידה של הפלסטינים למרות הסבל. מעט עמים עברו תלאות ועינויים כפי שהשית הכובש הישראלי על העם הפלסטיני. סאת היגון והייסורים מלאה זה מכבר.

גם עתה, עם הפלישה הנפשעת לעזה, הפלסטינים עומדים כמעט ערומים, עם נשק קל, מול מכונת מלחמה ישראלית אדירה, שחוץ מפצצת אטום מפעילה את כל כלי הנשק, תותחים, טנקים, חיל אוויר, גולני, גבעתי, אוגדות שלמות מצויידות במלה האחרונה של תעשיית ההרג, והפלסטינים משיבים בכוחם הדל מלחמה שערה. על פי הדיווח המקוטע שמשחררים דוברי צבא הפלישה הישראלי, נלחמים אנשי הגרילה הפלסטינים בגבורה באוגדות הפולש הישראלי. העובדה שהם אנשי חמאס, מקשה על איש השמאל החילוני להזדהות איתם, לא בטווח המיידי של הסגת הפולש לאחור, שהרי זו מטרה צודקת, אלא במטרה הגדולה וארוכת הטווח שלהם, להקים על החורבות שהותיר הכובש ישראלי מדינת הלכה מוסלמית, שכמו כל מדינה הלכה של כל דת, היא לא דמוקרטית ולא שוויונית.

ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ ממשיכים בהצהרות הרהב שלהם בנוסח “לא נשחרר אסירים מחבלים”, שפירושו הפקרת החייל השבוי גלעד שליט. השפה הקולוניאלית שהתאזרחה בישראל מתייחסת אל האסירים הפלסטינים כאל “מחבלים” שעה שבפועל הם לוחמי שחרור שנישבו ו/או נחטפו על ידי הקולוניאליזם הישראלי ולאחר מכן “נשפטו” בבתי דין צבאיים או אזרחיים, וכמובן הורשעו.

ישראל חייבת לנהל מו”מ עם שוביו של גלעד שליט על חילופי שבויים. שאם לא כן, עלול גורלו של גלעד להיות כמו זה של הנווט רון ארד. להזכירכם, כאשר ניתן היה לשחרר את רון ארד בחילופי שבויים ישראל סירבה, כאשר כעבור שנים הייתה מוכנה, רון ארד כבר לא היה בין החיים.

בינתיים מתנהגים השובים הפלסטינים בג’נטלמניות אל גלעד. על אף ההרג והחורבן שישראל זורעת בעזה, גלעד, על פי הדיווחים זוכה ליחס טוב משוביו, כולל טיפול רפואי. השאלה כמה זמן יוכלו להמשיך בכך במציאות בה מכונת המלחמה הישראלית ממשיכה לטבוח באוכלוסיה האזרחית הפלסטינית.

אולמרט שואל בנאומיו “איזו מדינה הייתה מסכימה כי יירו אל שטחה קסאמים”? זו צדקנות. כי השאלה האמיתית היא: איזה עם היה מסכים לחיות תחת כיבוש בלי להתקומם? וכל עוד ממשלת אולמרט פרץ ממשיכה לדכא עם אחר, העם הזה ימשיך במרד עד שיהדוף את הכובש.

הפלסטינים חשים כיום את מה שהיהודים חשו במלחמת העולם השנייה – העולם עומד מנגד.

מאמרים: גדעון ספירו

המלצות היום: כי ”לנו-לנו” ארץ זו