טל מארחת את קימקא: עונשי מינימום – על חשבון מה, ומה הם יתנו לנו?

טל מארחת את קימקא: עונשי מינימום – על חשבון מה, ומה הם יתנו לנו?

טל רבינוביץ
23.06.2006 17:08
עינב רוגל ז"ל

עינב רוגל ז”ל


הטענה הכי מפתה במאמרה של טל היא ש”אין לחשוש מריבוי אסירים ומבניית בתי סוהר נוספים: הדבר עדיף עשרת מונים על לוויות, על ביקור קורבנות בבתי-חולים ואשפוז נאנסות במחלקות פסיכיאטריות”.

או קיי, אני לא חושש. נגנו, נגנו לי עוד ועוד!!!

אבל …



מפקידה לפקידה חוזרת ועולה הדרישה לעונשי-מינימום על עבירות פליליות, ואיתה – איך לא – גם ההתנגדויות לרעיון הזה. הפעם זו המארחת שלי, המביעה את הדברים בכשרונה הרב, כרגיל, תחת הכותרת בעד עונשי מינימום!

נתחיל – על מנת להוריד את הנושא מעל הפרק – בעניין עמדתה של לשכת עורכי-הדין

כמובן שלשכת עורכי הדין מתנגדת, שהרי רוב עורכי הדין הפליליסטים נמצאים בצד הסניגוריה, ואם, לפי הסטטיסטיקה המוכרת, 97% (ויש סברה כי הרבה יותר) מהנאשמים מורשעים בדין, כך שכל אחד מהם יהיה צפוי לחצי שנת מאסר, למשל, תישאל השאלה בשביל מה בכלל אנחנו צריכים לקחת עורך-דין.

אומר מייד שאם עונשי המינימום היו מביאים לירידה מתאימה ברמת העבריינות, בלי לפגוע בעקרונות-היסוד של המשפט הפלילי (כגון שהספק פועל לטובת הנאשם), לא היה מפריע לי שעורכי-הדין הפליליסטים היו הולכים להתפרנס מרישום בתים משותפים, אבל אז הייתה צצה בעייה  אחרת: בהעדר ייצוג של עורך-דין נגיע מהר מאוד למצב בו עקרונות המשפט הפלילי יהיו למירמס, ולמצב הזה גם טל לא הייתה רוצה שנגיע.

לא שזה יפיל את הענף, כי מאידך גיסא החשש מענישת-המינימום עשוי להביא לכך שנאשמים אשר במצב הקיים אינם נזקקים לייצוג – ייזקקו גם ייזקקו לו כאשר חרב עונשי-המינימום מונחת על צווארם.

לפיכך הייתי אומר שאפשר לדון בנושא בלי להיכנס לשאלה אם טוב הדבר לעורכי-הדין, אם לאו.

השפעת עונשי-המינימום על העומס בבתי המשפט, וההשפעה החוזרת של העומס על רמת הענישה

תחת הכותרת על תאונות הדרכים, על שופטי התעבורה ועל רמת הענישה: האמנם כצעקתה? עמדתי על כך שדבר אחד שופטי התעבורה והתובעים המשטרתיים יודעים יותר מכל אדם אחר: אפשר לזעוק “בנפשנו” מכאן-ועד-להודעה-חדשה, אבל אם הם יחמירו בענישה, מייד יתרבו הכופרים באשמה, כל נאשם ינהל “תיק הוכחות”, ותוך שבוע ימים ה”מערכת” תיסתם לאלפיים שנה קדימה – דבר אשר יגרום לכך שבגלל “התארכות התורים” עבריינים רבים כלל לא יגיעו למשפט.

קיראו את המאמר הזה בעיון, כי למרות שהוא סובב על משפטי התעבורה, הוא נוגע גם בהשלכות הרחבות יותר של החמרת הענישה.

מה לדעתכם יקרה, אם כל נאשם יהיה צפוי לחצי שנת מאסר, וצפונה ממנה?

עונשי מינימום – כמה, על כמה ועל מה?

הקריאה לעונשי מינימום באה, לרוב, בהקשר לעבירות של אלימות, ובעיקר אלימות במשפחה י(תקנו אותי אם אני טועה!).

נניח שקבענו עונש מינימום של חצי שנת מאסר על תקיפה. האם זה צודק להושיב בכלא לחצי שנה בגלל “פליק” אחד קטן? לא, זה לא צודק, ואם תכריחו את השופטים לגזור עונשים כאלה – לא תקבלו את החמרת-ענישה, אלא את ריבויים של הזיכויים (בין השאר על ידי הרחבת תחום “זוטי הדברים”).

ונניח שגזרנו חצי שנת מאסר-בפועל על כל “פליק”… כמה נגזור על מכה שמשאירה סימנים כחולים? שלוש שנים? ושבירת עצמות – עשר שנים? ומעשה מגונה בכוח – חמש עשרה שנים? אז למה להסתפק במעשה מגונה בכוח, אם תמורת תוספת מזערית של שנת מאסר אחת אפשר גם לאנוס (16 שנות מאסר, מקסימום).

הלאה: מדוע עונשי מינימום רק על אלימות במשפחה, ולא על אלימות בכלל? ומדוע רק על אלימות, ולא על שוד? ומה עם עבירות מס? ועבירות תעבורה?

האם עונשי המינימום יספקו את הסחורה?

טל גורסת כי “עונשי המינימום יתרמו להגנת הציבור מפני הפשיעה וישפרו את ביטחון אזרחי המדינה”, אבל חוששני שאין לכך כל אישוש אמפירי. אדם ההולך לבצע עבירה אינו שולף את המחשבון, כדי לחשב כמה זה יעלה לו, והנחת-העבודה שלו היא שהוא לא ייתפס – וממילא שאלת עונש-המינימום לא משחקת אצלו..

גם באשר להנחה ש”כניסתם לכלא של מאות עבריינים עדיפה על שליחתם לסדנאות שיקום בצל עצי-תמר” אינה ודאית כלל ועיקר: כיוון שעל רוב העבירות אין מאסר-עולם, נשאלת השאלה סיכוייו של מי רבים יותר לחזור לעולם העבריינות והפשיעה: של האסיר אשר ישב בתאו הצר עד יום מאסרו האחרון – או של האסיר אשר עבר הליכי שיקום?

על ריבוי האסירים ובתי הסוהר

הטענה הכי מפתה במאמרה של טל היא ש”אין לחשוש מריבוי אסירים ומבניית בתי סוהר נוספים: הדבר עדיף עשרת מונים על לוויות, על ביקור קורבנות בבתי-חולים ואשפוז נאנסות במחלקות פסיכיאטריות”.

או קיי, אני לא חושש. נגנו, נגנו לי עוד ועוד!!!

אבל, כידוע, אין ארוחות חינם, ובנייתם של בתי סוהר תבוא, בהכרח, על חשבון דברם אחרים, אשר גם הם נועדו למנוע לוויות, ביקור קורבנות בבתי חולים וכו’. למשל: הפרדה מיפלסית במפגשי הרכבת. למשל: פצצות חכמות לחיסול רבי-מחבלים בלי לגרום לוויות וכו’ של אזרחים חפים-מפשע. למשל: תוספת תקציב למשרד החינוך, כדי למנוע, או לפחות להפחית, אלימות ולוויות בדורות הבאים.

לא, אין לי תשובות לכל השאלות האלה. אין לי כלים לדעת איפה לשים את “הלירה השולית”. לא כלכלן אני, ולא בן כלכלן, ואיש גם לא הכניסני בסוד תקציב המדינה. כל אשר רציתי לומר הוא שהדברים הם לגמרי לא פשוטים.

הייתי אומר גם אחרת: אם היה בא אלינו דוד עשיר, והיה אומר לנו: קחו כסף, כמה שאתם רוצים – אבל רק למטרה הזאת. להוסיף שוטרים, תובעים, בתי משפט ושופטים, בתי סוהרים וסוהרים, ושום אגורה לא למטרה אחרת …

לנדבן כזה לא הייתי אומר לא, אבל הייתי מוסיף: דע לך שזה פרוייקט ניסויי, אשר אין לדעת מה תהיינה פירותיו.

מה מפריע לי יותר מכל?

כל דיון ציבורי על איכות השפיטה בישראל מתמקד בשאלה האם בתי המשפט מחמירים די עם העבריינים.

איש לא שואל אם השופטים עושים צדק. אם הם לא משת”פים של התביעה.

“לעשות צדק”, במקומותינו, זה “להכניס” לעבריינים “כמה שיותר”.

אבל שופט אשר ליבו גס בזכויותיהם של הנאשמים, ליבו יהא גס גם בסבלם של הקורבנות. שני צדדים של אותו המטבע.

ומערכת אכיפה – משטרה, פרקליטות, בתי משפט – אשר להוטה יתר-על-המידה “להפגין פרפורמנס” במלחמתה בפשיעה מביאה לכך שאנשים חפים-מפשע יושבים בכלא, ואילו הפושעים האמיתיים צוחקים על כל העולם – ולרוב גם ממשיכים בפשעיהם.

איפה רוצחה האמיתי של רחל הלר ז”ל?

ואיפה רוצחה האמיתי של חנית קיקוס ז”ל?

והשאלה היא אם עונשי-המינימום אכן היו מביאים להעמדתם לדין של הרוצחים האמיתיים.

פתרונות יצירתיים, בבקשה!!!

מוסד הענישה קיים משחר ימיה של האנושות. זה התחיל עם העונשים שקיבלו חווה ואדם על אכילת התפוח, וקין על רצח אחיו, הבל.

במונחים של היום העונשים האלה היו “צחוק מהעבודה”, אבל בתור התנסות ראשונה, ללא “ותק מוכח”, אפשר היה לסלוח לו, להבורא.

בהמשך, כאשר החברה האנושית חדלה מלסמוך על הבורא, ולקחה את החוק בידיים, לא חדלו הניסיונות למצוא מזור וארוכה לנגע העבריינות והפשיעה.

לא שאני נותן לחברה האנושית ציון גבוה במיוחד על הנסיונות האלה, כאשר היצירתיות שלה נגמרה בעונש המוות ועונש המאסר.

מהעונש האולטימטיבי – עונש המוות, כמובן – החברה האנושית הולכת ונגמלת, ולא כאן המקום לדון בשאלת העלות/תועלת של העונש הזה, שהוא, לטעמי, העונש המטופש ביותר שהחברה האנושית המציאה.

גם בעונשי המאסר הגיעה החברה האנושית לקצה הסקאלה, שהרי אי אפשר להטיל יותר ממאסר עולם, ומאסרי-העולם ה”מצטברים” גם הם ראייה לטמטומה ואזלת-ידה של החברה האנושית, אשר, מן הסתם, הגיעה גם בתחום הזה לפסגה הפיטרית שלה.

הנה כי כן, כאשר ענישת-המקסימום כבר מיצתה את כל הפוטנציאל שלה, לא נשאר לנו אלא להרים את רף-המינימום, אבל המקסימום שאפשר להרים אליו את הרף הוא איחוד המינימום עם המקסימום: עונש מאסר-עולם חובה על כל “פליק” שאדם “מחטיף” לזולתו.

וזה מביא אותנו אל השאלה הבאה.

שאלת 64,000 הדולר הנצחית שלי

זו שאלה שאני מפנה כבר עשרים שנה ויותר לכל הדורשים את החמרת הענישה:

נניח שנתנו לכם את כל מה שאתם מבקשים, וזה לא עזר.

נניח מצב בעייתי עוד יותר: שלמרות ההחמרה ועונשי-המינימום העבריינות והפשיעה דווקא גאו, וגם נמצאה, מדעית, הוכחה מובהקת לכך שהגאות הזאת היא תוצאה של ההחמרה.

השאלה שלי היא: על איזה עץ תתלו את עצמכם אז?

והתשובה שלי היא: קל מאוד לזעוק “בנפשנו” – בעיקר כאשר לא מסתכנים בהוכחת החיזוי כשגוי – אבל כאשר מגיעים למבחן-התוצאה, יש צורך לחפש פתרונות יצירתיים יותר.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר