בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם

בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם

יואל בן עזרא
בן עזרא – תכנון וייעוץ 16.06.2006 09:30
בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם


הטענה, לפיה המהירות מחמירה את התאונה, הינה אמירת האמת, אך לא כל האמת. נהג הנוסע במהירות הטבעית המתאימה לתנאי הדרך, ללא חשש, גם אם זו מעל המהירות המרבית הקבועה בחוק באופן שרירותי, מגיע ליעדו בזמן ובמצב פיזי ונפשי משופר, ואינו מהווה סיכון כלל ועיקר. יתירה מזאת, הוא אף תורם לבטיחות בכביש על ידי נקיטת פעולות מונעות, שרק נהג מרוכז יבצע בזמן.



את הפתגם “בכביש- אל תהיה צודק, תהיה חכם” כולם מכירים. כוונת המשורר הייתה לשנות את תפיסת הנהיגה המקובלת, לנסות לנהוג ב”ראש גדול” ואחראי, ולא להסתתר מאחורי חוקים ותקנות והטלת אשם בצד האחר. מאחורי הפרסומת התחבאה גישה ממסדית בריאה שככל הנראה לא שרדה כמו הסלוגן המפורסם.

לאור התנהלות הממסד כנגד הנהג, יש לעדכן את הביטוי: “בכביש אל תהיה”

ולא לחינם נאמר “כנגד הנהג”. מבחינתו של הנהג- המצב הולך ומחמיר. החקיקה, האכיפה והענישה הולכים ומחמירים עם כל חילופי גברי בצמרת מצמרת הממשל, ועם כל תאונת רכבות שהפכו לעניין שבשגרה [המלצה קטנה: תמיד שימרו מרחק של קרון וחצי ממסילת רכבת].

האם חל שינוי כלשהו בכיוון ה”וקטור” של משרד התחבורה במהלך 15 השנים האחרונות? לא. אז מה הפלא שתאונות הדרכים הפכו ל”יעד לאומי”? הרי אין הסקת מסקנות בדרגים הגבוהים, אין עצירה וחשיבה מחדש, אין שמץ של הבנה. כל תאונה שמתרחשת מוכיחה שהשיטה מקולקלת. הרי ענישה, חמורה ככל שתהיה, לעולם לא תגבר על עונש המוות הניתן על טעויות בנהיגה [ללא משפט וללא אפשרות ערעור], וכך גם האכיפה. אז מה הטעם לנסות?

 

עובדה: נסיעה איטית גורמת ל- זמן נסיעה ארוך; שעמום; חוסר עניין בכביש; פנאי להתעסקות עם עניינים שונים; חוסר ריכוז; עייפות רגעית; עייפות מצטברת; צרכים פיזיים שונים; חוסר נוחות; תגובות איטיות; תגובות שליליות מהסביבה; הרגשה ש”אני בסדר, הם המשוגעים”.

נסיעה איטית גורמת לתאונות דרכים, במישרין ובעקיפין.

“נהיגה ממושכת ללא הפסקות מעייפת ומסוכנת.”

[מתוך האתר של משטרת ישראל] 

הטענה, לפיה המהירות מחמירה את התאונה, הינה אמירת האמת, אך לא כל האמת. נהג שנוסע במהירות הטבעית המתאימה לתנאי הדרך, ללא חשש, גם אם זו מעל המהירות המרבית הקבועה בחוק באופן שרירותי, מגיע ליעדו בזמן ובמצב פיזי ונפשי משופר, ואינו מהווה סיכון כלל ועיקר. יתירה מזאת, הוא אף תורם לבטיחות בכביש על ידי נקיטת פעולות מונעות, שרק נהג מרוכז יבצע בזמן.

ידוע [ומוכח במדידות שנערכו בארה”ב] כי המהירות הממוצעת בכביש מהיר עולה ב-10 עד 20 קמ”ש מזו המותרת. עובדה זו ידועה גם למשטרה, אשר מגדילה לעשות ומכוונת את מצלמות המהירות כך שיצלמו רק “עבירות איכותיות” של מעל 24 קמ”ש מעל החוק, בתואנות שונות. והשאלה הנשאלת היא: אם מהירות גורמת לתאונות, מדוע לוותר לכל הנהגים שאינם נכללים ב”דו”חות איכות”? או לחילופין, מדוע לא להעלות את המהירות המרבית המותרת, בהתאם למצב המקובל על כולם?

 דבר נוסף- בכל תאונה יש גורם של מהירות, אך מהירות גרידא לעולם לא תגרום לתאונה.

עובדה: חציית קו הפרדה רצוף נחשבת לעבירה חמורה ומסוכנת, והעונש עליה הוא פסילה מנהלית והעמדה לדין- עונש חמור ללא ספק. האם לא ראוי שענישה חמורה שכזאת תדרוש דקדקנות והקפדה בסימון קווי ההפרדה? צאו וראו סביבכם, כי על פי רוב, הקשר בין הקו הרצוף לבין שדה הראיה- קלוש, ונראה כי ההחלטה על סוג קו ההפרדה הושמה בידי אדם ללא הכשרה כלשהי בתחום.

השילוב של חוסר מהימנות קו ההפרדה מחד, וחומרת האכיפה ודקדקנות השוטרים מאידך אינו תורם מאום לבטיחות בכביש, הוא גורם ללחצי תנועה מיותרים ולתסכול, ולתאונות דרכים. 

עובדה: תשתית כבישי הארץ לקויה. והפעם לא מדובר רק על אחזקה נאותה של הכביש או על התקנה של אביזרי פלסטיק להגברת הבטיחות. עיקר ליקויי התשתית מתבטא ברמת תכנון נחותה ביותר, כזאת המסתתרת מאחורי “דרישות מינימום” למיניהן, ללא ניסיון או הצלחה לבצע תכנון אמיתי, טוב ובטיחותי, תכנון מתחשב וסלחני, כזה שמונע תאונות.

כביש “בגין” וכביש “רבין” בזכרון יעקב הם דוגמאות לכבישים גרועים ביותר, על אף האספלט המשובח. כבישים אלה [וכמותם רבים פזורים ברחבי הארץ] צרים לכל אורכם, ללא הרחבת הנתיב בסיבובים, ללא שיפועים לכיוון הפנייה, ללא שמץ של שולי בטיחות שלא להזכיר מפרצי עצירה, עם צמחייה המסתירה את שדה הראיה ועמודי תאורה בצד הלא נכון. כבישים אלה מהווים מלכודות מוות לנוסעיהם. התאונה שהתרחשה במאי 2006 ב”כביש בגין” בזכרון יעקב, בה קיפח את חייו חיל צעיר, הינה תוצאה ישירה של תכנון גרוע גרידא.

על מנת להעביר האשמה מהמתכנן אל הנהג, נהוג להגביל את המהירות המרבית לכדי גיחוך [בכבישים הנ”ל המהירות המותרת היא 60 קמ”ש, כ-2/3 מהמהירות הממוצעת בפועל].

כנגד תאונות רכבות- הוצבו בשעות היום תצפיתנים במפגשי מסילה- כביש, לתיעוד עבריינים. לאחר תאונת הרכבת בבית יהושע, הוחלט להציבם 24 שעות ביממה. תגידו אתם- היש טמטום גדול מזה?

כנגד תאונות בשולי הכביש נחקק חוק האפוד הזוהר. נניח את הסוגיה האם האפוד הזוהר מועיל או מסכן [כלל: הרכב נוסע לאן שהעיניים מסתכלות], ונראה כי ניתן היה להשיג את המטרה בדרך אחרת, יעילה יותר, והיא נקראת הסברה. נזכיר לכם שכולם בטוחים שיש צורך לפמפם על דוושת הבלם בכביש רטוב, וכולנו זוכרים את הרכב מהפרסומת- פורד סיירה בצבע בז’ מאבדת שליטה על המסלול…

[הערה- אין תרחיש בעולם שבו לחיצה על הברקס לסירוגין תמנע תאונה].

מה יהיה החוק הבא? לחייב כל הולך רגל שגובהו נמוך מ-1.64 מ’ לחבוש כובע עם נצנץ?

הדוגמאות רבות מספור ולכולן מכנה משותף אחד- הנהג כמטרה. כולם מחפשים את הנהג האשם שגרם לתאונה, מכים בו בכל דרך אפשרית, אך לא נוקטים דבר למניעת התאונה הבאה.

התייחסות השלטון אל הנהג מנוגדת כלל ועיקר לכותרת של מאמר זה. הגישה הנוכחית גורמת לתסכול רב אצל כלל ציבור הנהגים, לנהיגה מתוך חשש ופחד, לנהיגה מיראת החוק ולא מאהבתו.

על פי כלל ה”פעולה-תגובה”, הנהגים מפסיקים להיות חכמים בכביש וחוזרים להיות צודקים, מתוך חרדה לרישיון הנהיגה, לחור בכיס ומהחרמת הרכב, ולא מאהבת החיים.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר