קובה: המהפכה החינוכית השלישית

קובה: המהפכה החינוכית השלישית

מרסלו וקסלר
מרסלו וקסלר 21.06.2006 18:56
קובה: המהפכה החינוכית השלישית


קובה קיבלה כשלושים פרסים בינלאומיים וציונים לשבח חוזרים ונשנים מצד האונסקו על פועלה בכל רחבי תבל לביעור הבערות. היא היום מתחרה עם מדינות העולם הראשון ברמת ההשכלה הכללית של אוכלוסייתה. במבחנים בינלאומיים במתמטיקה ושפה, היא מגיעה לחמישייה הפותחת (ישראל ממוקמת כבר שנים בין העשירייה השלישית והרביעית). לכך יש להוסיף שהיא מחזיקה בשיעור הנמוך ביותר בעולם בנשירה גלויה של ילדים מבית הספר: פחות מ-0.1% (בישראל 17.7%).



מאמר זה מבוסס על דיאלוגים שקיימתי עם אנשי חינוך, ומרצים באוניברסיטה בסיאנפואגוס ולה הבנה, שיחות עם נציגים של מועצת העם, וקריאת חומרים מארבע מקורות: מאמרים מקצועיים בפרסומים של איגוד המחנכים הקובניים והביטאון הלטינו-אמריקאי לחינוך מבוגרים “La Piragua“, ונתונים שהתפרסמו בביטאון הנוער הקומוניסטי “Juventud Rebelde. כל הנתונים מתייחסים לשנים 2004 ו-2005. המאמר מנסה לתאר את מה שהקובנים מכנים “המהפכה החינוכית השלישית” ולהסיק מסקנות ביחס לחברה הקובנית, ובהשלכה, לחינוך בישראל.

המהפכה הקובנית מצאה ב-1959 חברה אשר רובה ככולה היתה אנלפבתית ואנפלבתית פונקציונאלית (ידיעת קרוא וכתוב ברמה של עד כיתה ד’ – ה’ בקרב בני אדם מעל גיל 16). 30% מהבוגרים מעל גיל 16 לא ידעו קרוא וכתוב, ועוד 60% ידעו קרוא וכתוב ברמות מותאמות לכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. לכך יש להוסיף שהיו אז רק שלש אוניברסיטאות בכל האי.

כל השינויים שהיו מאז המהפכה ב-1959 בתחום החינוך, נקראים היום בקובה בהכללה “הקרב על האידיאות”, כלומר הקרב על ההשכלה והחינוך הכללי, פורמאלי ובלתי פורמאלי, ועל האידיאולוגיה ההגמונית והערכים המייצגים אותה.

המהפכה הראשונה בחינוך שהוכתרה בהצלחה מסחררת, היתה ביעור הבערות. יש היום בקובה 0.02% בני אדם אנלפבתיים.

המהפכה השנייה, היתה הרחבתה של ההשכלה הגבוהה. היום יש בקובה 50 מוסדות להשכלה גבוהה.

במקביל לשתי המהפכות הללו, קובה קיבלה כשלושים פרסים בינלאומיים וציונים לשבח חוזרים ונשנים מצד האונסקו על פועלה בכל רחבי תבל לביעור הבערות. היא היום מתחרה עם מדינות העולם הראשון ברמת ההשכלה הכללית של אוכלוסייתה. במבחנים בינלאומיים במתמטיקה ושפה, היא מגיעה לחמישייה הפותחת (ישראל ממוקמת כבר שנים בין העשירייה השלישית והרביעית). לכך יש להוסיף שהיא מחזיקה בשיעור הנמוך ביותר בעולם בנשירה גלויה של ילדים מבית הספר: פחות מ-0.1% (בישראל 17.7%).

המהפכה השלישית, המאתגרת ברמה בינלאומית הינה גם בעלת היבטים מהפכנים ביחס לארגון ההשכלה. היא מורכבת מחמישה חלקים עיקריים. החלק הראשון הוא חלוקת הכיתות בגנים ובבתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים וחטיבות עליונות: מ-40 ילדים ל-20 ילדים בגן חובה ובבתי הספר היסודיים; מ-45 ילדים ל-15 ילדים בחטיבת הביניים; ומ-45 ילדים ל-15 ילדים בחטיבה העליונה (הממוצע היום בישראל הוא 38 ילדים בכיתה והוא הולך וגדל). החלק השני: הוא בניית קאדר של “מחנכים אינטגרלים”, לחטיבת הביניים, אשר חלקם הם פרחי הוראה מסיימי י”ב כיתות ואשר מתחילים במקביל את לימודיהם האקדמיים. החלק השלישי, הוא העברת ההוראה הפרונטאלית דרך טלביזיה, ווידאו ושימוש במחשבים. החלק הרביעי הוא הרחבת כל המערכת ליום לימודים ארוך: בממוצע מ-7.30 בבקר ועד 4.45 אחה”צ (בישראל חוק יום הלימודים הארוך הוקפא כבר שנים; הוא מופעל בצורה של “פיילוט”, כלומר על בסיס של לחצים פוליטיים מוניציפאליים). החלק החמישי והאחרון הוא בניית שלוחה של מוסדות אקדמיים על כל עשרת אלפים בני אדם עם תכולה מינימאלית של שמונה מקצועות אקדמיים. מיותר לציין, שכל ההשכלה הגבוהה היא בחינם (לעומת ישראל, בה כל ההשכלה הגבוהה היא מופרטת ואין דבר כזה “בחינם”; יש מערכת מלגות סמליות או על פי מוצא עדתי). על כל אלו יש להוסיף שלשה מרכיבים נוספים בקומפלקס של המהפכה השלישית בחינוך: נבנו עוד תשעה בתי ספר לאומנויות ברחבי המדינה (בתי ספר לאומנויות בישראל הם אולטרה-אליטיסטיים והלכה למעשה הם מופרטים), להכשרת פרחי הוראה בתחומי אמנות שונים. הוכשרו מורים לחינוך מיוחד ואנשי מקצוע מומחים ביחס של מורה/מומחה אחד על כל חמישה ילדים בחינוך המיוחד ובעלי צרכים מיוחדים (בישראל, בעשרים השנים האחרונות ישנם קיצוצים תמידיים של תקנים בחינוך המיוחד, והפרטת שירותי החינוך לילדים עם צרכים מיוחדים). והמרכיב האחרון הוא ה”מהפכה השקטה” באקדמיה. הכוונה לפריחה אקדמית שהתאפשרה הודות להעלמות ההשפעה המאבנת של האקדמיה המזרח אירופית.

מול נתונים אלו, אין צורך להרבות במילים כדי להסביר שרק במדינה שבה אחד מסדרי העדיפויות המרכזיים הוא הרחבת השכלת העם וההון התרבותי שלו, מסוגלת להניע תהליך כזה בארבע שנים. המדובר במשאבים ענקיים. בבניית מאות בתי ספר חדשים, אלפי כיתות חדשות, עשרות אלפי מכשירי טלביזיה, ווידאו ומחשבים. ועל כל אלו יש להוסיף את ההכפלה של כוח האדם בהוראה.

הלכה למעשה המחשבה על הצורך בשינויים מבניים עמוקים בחינוך בקובה התחילו משני כיוונים עיקריים. כיוון אחד, שהוא ידוע לרוב הציבור בישראל, הוא המהפכה הטכנולוגית והשפעתה על חיי בית הספר. כמות המידע המועבר היום דרך אמצעי התקשורת והאינטרנט מחייבים את בתי הספר להיות מעודכנים. לא רק כדי להתחרות מול האינטרנט ומול הלחץ של הורים וילדים מתלוננים מהמעמד הבינוני, כפי שקורה בארץ. אלא בעיקר, כדי שכל הילדים, כולל אלו מהאוכלוסיות המדוכאות יוכלו לנכס לעצמם את ההון התרבותי היקר מפז. כיוון אחר, והוא מעניין יותר, כי הוא מראה על עומק החשיבה של אנשי החינוך הקובני, הוא הצורך להתמודד עם המשבר המתמשך – והעולמי – בחטיבות הביניים. חטיבת הביניים היא “ילדת הסנדוויץ'” של המערכת החינוכית. היא מצד אחד אינה אמורה להקנות מיומנויות למידה בסיסיות לילדים, כי הדבר אמור להתבצע בחינוך היסודי. והיא אינה רצה לקראת תעודת בגרות או תעודה שוות ערך, כי את זה אמורים לעשות בחטיבות העליונות. יתר על כן, מצד אחד, הילדים הם עדיין קטנים וצריכים יותר תשומת לב מאשר בחטיבה העליונה. ומצד שני, יש לחץ לאקדמיזציה של המקצועות בגלל דרישות החטיבות העליונות. הקובנים הגיעו למסקנות ברורות מאליהן, אשר כאן בארץ אנו, אנשי חינוך, נאבקים כבר למעלה מעשרים שנה כדי להסביר אותן. כדי להצליח בחטיבת ביניים צריכים מעט מורים על מעט תלמידים (בארץ למשל, יש בממוצע בחט”ב 12 מורים לילד, וכל מורה רואה בממוצע 186 ילדים בשבוע!). האינטימיות והפחתת הניכור יכולה לבוא לידי ביטוי על ידי הרחבת תפקיד המחנך. כלומר, שהמחנך ילמד את רוב מקצועות הלימוד, כך הוא יוכל להיות באינטראקציה גבוהה עם הילדים. הקובנים קוראים למחנך, מורה אינטגראלי. כלומר הרעיון של משרד החינוך ואנשי פדגוגיה קובנים הוא רעיון אשר עונה על בעיות המיצוב של חטיבת הביניים. אם אתה רוצה לתת יותר תשומת לב, לבנות יחסי אמון בין מורים לילדים, לדאוג לכל אחד ואחת, למנוע נשירה סמויה וגלויה, להפחית את רמת האלימות וכד’, אתה צריך יותר מורים אינטגראליים על פחות ילדים. אם אתה רוצה, להתמודד עם המהפכה הטכנולוגית, הכנס את הטלביזיה, הווידיאו והמחשב, ועשה אותם אחראים להוראה הפרונטאלית. תפקידו של המורה יהיה לתרגל, להסביר, לחזור על החומרים, לאחר ההוראה הפרונטאלית. פיתוח המודל נעשה על בסיס של דיונים בתוך קובה ובהתייעצות עם מומחים בעולם.

הבעיה היתה כמובן, איך לבנות כוח אדם המתאים לכך בזמן מועט. המערכת החינוכית הקובנית עשתה זאת בשני שלבים. בשלב ראשון, העבירה קורסים אקדמיים למורים קיימים אשר התנדבו, כדי להופכם למורים אינטגראליים. בשלב שני, התחילה להעביר קורסים מזורזים של עד שנה לתלמידי חטיבות עליונות אשר היו מעוניינים להתחיל להיות פרחי הוראה כבר בסוף כיתה י”ב. כך נוצר מצב בו ניסו לחלק כיתות בחטיבת הביניים, על פי מפתח של מורה וותיק המלווה פרח הוראה. במקביל, בימי שבת, על חשבון זמנם הפנוי, אותם פרחי הוראה ממשיכים את לימודיהם באקדמיה. במובנים אלו, הדרישות של המערכת החינוכית כלפי אנשיה והמאמץ הדרוש הוא עצום. אוסיף נתון חשוב להבנת המאמץ מצד הצעירים פרחי ההוראה. בעקבות ירידה בהישגים הלימודיים בעיר הבירה (במונחים אבסולוטיים מדובר על פערים של עד 40% בציונים ממוצעים במתמטיקה ושפה), כארבעת אלפים פרחי הוראה מכל האי, התנדבו לעבור ללה הבנה, כדי לתגבר שם את כוח ההוראה (על פי שיחות שלי עם אנשי חינוך, בעיר הבירה הבעיה במערכת החינוכית היא שחיקה גבוהה מאוד של מורים בעקבות המשבר החברתי שבא בעקבות המשבר הכלכלי משנות ה-90). פרחי ההוראה נכנסים אך ורק לחטיבת הביניים. חלוקת הכיתות בבתי הספר היסודיים ובחטיבות העליונות, נעשתה רק על בסיס של עובדי הוראה עם תואר אקדמי. רק שני מקצועות אינם חלק מארגז הכלים של המורה האינטגראלי: אנגלית וחינוך גופני.

הערכת שעות הלימוד מתבצעת לא רק כדי שיהיה יותר זמן נטו ללמידה, אלא גם משתי סיבות עיקריות נוספות. הראשונה, שכל הילדים יקבלו את כמות הקלוריות הנדרשת בארוחת הצהרים בבית הספר (זו למידה בעקבות המשבר הגדול בשנות ה-90). הסיבה השנייה היא הצורך בזמן תרגול מובנה במקום שיעורי בית ושיעורי העשרה. בארץ, בעקבות ההפרטה של המערכת הממלכתית החלק הזה בחינוך נעשה על ידי תשלום למורים פרטיים. משמעות הדבר שרק הורים מהמעמד הבינוני יכולים לספק צורך זה לילדים.

אני מתעניין אצל נידיה גונזלס, מנכ”לית איגוד המחנכים הקובניים, בשאלת איכות ההוראה. הרי, העברת סמכויות הוראה לצעירים בגיל שמונה עשרה, ועוד כמורים אינטגראליים המחייב אותם לרכוש ידע בכמה מקצועות בסיס וגם לדעת ללמד את כל מקצועות הללו, נראית לי משימה בלתי אפשרית. נידיה חושבת שיש שני צדדים למטבע: “אין ספק שיש חשש כזה והוא מוצדק. כיוון שידענו זאת מראש, הכנו מערכת בקרה והדרכה. ראשית ישנו המחנך הוותיק. הוא יושב כל יום עם פרח ההוראה, עובר על השיעורים, על הדידקטיקה, ועל הבעיות שיכולות להיות בהבנת החומר. שנית, יש את החומרים המועברים דרך הטלביזיה, הווידיאו והמחשב. אלו נותנים תשתית להוראה. הדגש של פרח ההוראה צריך להיות על התרגול. שלישית, אנו מפעילים מערכת בקרה חיצונית המורכבת מאנשי האיגוד שלנו ומפקחים. זה לא אומר שאין עדיין בעיות, אבל אנחנו רגילים לתקן “על הדרך”. כי אם לא, היינו צריכים לדחות את כל המהפכה החינוכית השלישית בעוד כמה שנים, עד שכל כוח ההוראה יהיה מוכן, ויחד עם זאת גם הוא היה חסר ניסיון. וזה הצד השני של המטבע. כשאתה מכניס לכיתה צעיר בן 18 – 19, ובמקביל הוא לומד באקדמיה את רזי הפדגוגיה, הוא מבצע את הפרקסיס (שילוב בין ניסיון מעשי, לבין רפלקציה תיאורטית, וחוזר חלילה, מ.ו.). ואתה יודע שאין התקדמות ללא פרקסיס. אז אנחנו מעדיפים לשלם את מחיר הטעויות, מאשר לחכות למהפכה”.

על פי סקר שביעות רצון של משרד החינוך הקובני, כ-82% מהילדים מרוצים מהשינויים בחטיבת הביניים, וכ-86% מן ההורים. גם ההורים קיבלו תפקיד בשינויים המבניים. הוקמו סדנאות להורים, בייחוד לגיל הרך, אשר תפקידם לעודד את ההורים לקיים פעילויות השכלתיות בקרב ילדיהם הקטנים. ב- 2004 השתתפו בפרויקט זה כ-50 אלף משפחות.

החלק האחרון במהפכה החינוכית, הוא הקמת שלוחות אקדמיות, מה שבקובה נקרא “מיקרו אונברסיטה”, על כל עשרת אלפים בני אדם. הייתי באחת מהן, בכפר “לה פלמירה”, בפרובינציה של סיינפואגוס. לומדים כאן במשמרות כי המקום קטן. אני פוגש נערה שהיא “פרח עובדת סוציאלית”. פירוש הדבר שהיא שייכת לקבוצת נערים ונערות אשר סיימו רק תשע שנות לימוד, פרשו מהלימודים בגלל סיבות חברתיות או משפחתיות והיו מנותקים לפחות שנה מלימודים ועבודה. חוק חינוך חובה בקובה הוא 9 שנות לימוד. המערכת החינוכית בשיתוף עם גורמים מנהיגים בקהילה, בייחוד וועדות ההגנה השכונתיות על המהפכה, הציעו לנערים ונערות אלו לחזור לעבודה ולאוניברסיטה ביחד, ללא צורך בסיום 12 שנות לימוד. כלומר, מסלול מאתגר, מקצר דרך. תפקידם של “פרחי עובדים סוציאליים”, שהיינו קוראים להם בארץ, מדריכי נוער מנותק או מדריכי חבורות רחוב, הוא לקיים קשרים בלתי פורמאליים עם הנוער המנותק כפי שהם היו בעבר הלא רחוק. לבקר בבתים, לפתור מצוקות קונקרטיות ולהעביר את הנושא לטיפול גורמים מקצועיים במידת הצורך, והכי חשוב למנוע הידרדרות לעבריינות.

ה”תקופה המיוחדת”, כלומר משבר שנות ה-90, הביאה לעלייה דרסטית בשחיתות וניכור חברתי. לדוגמה, אחת התופעות הקשות ביותר, היתה מכירת דלק “מתחת לשלחן”; כלומר סחר בשוק השחור של דלק בזמן מחסור. הנוער היה מאוד “פעיל” בתקופה הזו כבלדרים של אנשי שלטון ופקידים מושחתים. הכניסה של תיירות מערבית והכלכלה הכפולה שהביאה בעקבותיה פריחה של הזנות, הסמים והפדופיליה. עיר הבירה, על שלשה מיליון תושביה, היא ריכוז של קשיים וכשלים מערכתיים, המתבטאים הן בתופעות הניכור החברתי והן במערכת החינוכית. עבודת פרחי עובדים סוציאליים היא קודם כל, עבודת גיוס נערים ונערות לפרויקט בו הם בעצמם משתתפים. אותה נערה מספרת לי שהיא כבר שנתיים “פרח עבודה סוציאלית”. היא לומדת במכינה למשפטים והיא הגיעה למקצוע הזה מתוך היכרות אישית עם משבר הילדים בעקבות גירושים לא מוצלחים ובעיות אחזקת הצאצאים. היא חושבת שזו אחת מהדרכים לסייע לאותם נערים ומשפחות מנותקות. את המכינה ואת לימודי התואר היא עושה ב-“מיקרו אוניברסיטה”.

באוניברסיטת סיינפואגוס אני פוגש את המרצה קיריה טרו-מסו. קיריה בת עשרים ושבע, עם תואר שני, מנהלת המחלקה ללימודי מגדר בפקולטה ללימודים סוציו-תרבותיים. יש לציין שבקובה כמו בכל לטינו-אמריקה, התואר הראשון הוא ארוך יותר – בין 4 ל-5 שנים – והוא מהווה מעין תואר שני ללא תזה. מכאן שבעלי תואר שני יכולים להיות מרצים באוניברסיטה. קיריה מספרת לי על עבודתה כמרצה: “יש לי 10 שעות פרונטאליות שבועיות בהן אני פוגשת את הסטודנטים שלי. במקביל אני מלווה מחקר אנתרופולוגי בשטח עם פועלי מפעל לעיבוד סוכר, “ספרטקוס”, אשר נסגר בעקבות הנפילה של השוק במזרח אירופה. התפקיד שלי והצוות הוא לבדוק את ההשפעות המשבריות על קולקטיב הפועלים אשר במשך שני דורות ראו במפעל מקור לזהות אישית. כרגע אני בשלבי המחקר הסופיים. אני יכולה רק להגיד, כמסקנת ביניים ברורה, שלא מספיק לתת לכל הפועלים את הזכות להשתלב בלימודים אקדמיים ולקבל אותו שכר, או למצוא עבודה אחרת ולהמשיך לקבל את אותו שכר, שדרך אגב הוא גבוה משלי. הבעיה היא שבני אדם מתרגלים לקצב חיים מסוים. שעון המפעל, למשל, הוא בשבילם סמל למחזוריות הזמן, היום, הערב, זמן ארוחת צהריים ועוד. הצוות כמסגרת של חברות, של עבודה, של מפגשים אחר הצהריים. עבודתי שם היא עבודה מתערבת. אני לא מסתכלת על התופעה. אני והצוות שלי, ביחד עם הפועלים, מנסים לבדוק אלטרנטיבות, ללמוד מהטעויות שנעשו, לתקן אם אפשר. אז אני עובדת עם אנשי “ספרטקוס” כ-20 שעות שבועיות. יתר 10 השעות אני מקדישה לתיקוני עבודות של סטודנטים ומחקר מגדרי. סה”כ 40 שעות שבועיות”. חשוב לציין, שאלו שעות העבודה הממוצעות של מרצה באוניברסיטה. הכלל הוא שאין הפרדה בין תיאוריה ומעשה. ומכאן שכל מרצה מחויב לעבודה מעשית בתחומו. למשל, רפאל ארמס-מוי, האחראי על ארגון הכנס בו השתתפתי, מנכ”ל “אוניברסיטור”, חברה השייכת לאוניברסיטה ותפקידה לדאוג לכל ההליכים הארגוניים ואדמיניסטרטיביים הכרוכים בכנסים בינלאומיים (ויש כאלה בקובה הרבה מאוד), הוא פסיכולוג ארגוני ומרצה בפועל באקדמיה. באקדמיה בארץ, היו טוענים כנגד, שעבודה מסוג זה אינה מאפשרת חופש מחקר אקדמי, כיוון שאין למרצה זמן לקריאה וכתיבה. אין ספק שהטיעון חשוב. יחד עם זאת, לפחות בכל הקשור לפקולטות לחינוך בארץ, מניסיוני אני יכול לציין, שהרוב המכריע של המרצים אינם מבינים דבר בעשייה חינוכית. כפי שאני מציין זאת חדשות לבקרים, הם לא ראו מקרוב ילד או מורה זה שנים, למרות שיש להם את ה”סמכות” להגיד כתיאורטיקנים, מה לעשות לאנשי החינוך הקורעים תחת נטל העשייה היום יומית.

אני שואל את קיריה מה משמעות המושג “סוציו-תרבות”. היא צוחקת ואומרת לי: “זו המצאת קובנית. הלכה למעשה זה שילוב של סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, לימודי תרבות וכלכלה מדינית. המחלקה הוקמה עם העלמות השפעתה של האקדמיה המזרח אירופית והצורך להתחדש ולהכיר תיאוריות חדשות אשר התפתחו במערב אירופה. אתה יודע, ההומניסטיקה היא במידה רבה סלט. אתה לא יכול להפריד בצורה ברורה בין המקצועות … אני חושבת שהחשיבה האקדמית החדשה (הכוונה למערב אירופה, מ.ו.) נתנה לנו פרספקטיבה חדשה, רעננה יותר, למרות שבקונטקסט שלנו, יש צורך בשינויים”.

כדי לסכם אציין שה”מהפכה החינוכית השלישית” בקובה, מראה בצורה ברורה, שלא יכולה להיות הלימה בין תפיסות ניאו-ליבראליות חברתיות, כלכליות וחינוכיות לבין השכלת הרוב. והרוב בארץ הם הילדים, הנוער והצעירים מהאוכלוסיות המוחלשות, מודרות ומדוכאות.

במובנים אלו, הניסיון לקיים חלוקה אינסטרומנטאלית בין חינוך לבין פוליטיקה, נועד קודם כל להסתיר את עובדת הכישלון המערכתי שלנו ואת האידיאולוגיה הניאו-ליבראלית המניעה אותו (ראה/י מאמר פרי עטי, בספר “אי שוויון בחינוך”, בעריכת דפנה גולן, הוצאת בבל, 2004). כשסדרי עדיפויות משתנים, כשישנה הבנה שהשכלה הוא כוח מניע לשינוי תודעה ולשותפות אזרחית בהכרעות החברה, כשתפיסת העולם המניעה את החברה היא שהרחבת ההון התרבותי של הציבור, והמלחמה כנגד הבורות והבערות, הינה חובה שהמדינה חייבת לקחת כלפי אזרחיה, המציאות אמורה להיראות דומה יותר למודל החינוכי הקובני.




 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר