יהונתן הקשקשן (3) – האם השופט יהונתן עדיאל באמת לא מבין את ההבדל בין “קוזי פאן טוטה” לבין “הגנה מן הצדק”, או שהוא רק מיתמם?

טענת “ההגנה מן הצדק”, בקווים כלליים, אינה שריבוי העבירות על ידי הציבור הרחב “ממרק” את עבירותיו של היחיד, אלא שהתנהגותם של השלטונות יש בה כדי למנוע מהם להעמיד את היחיד לדין.

זאת טענת-בוזגלו הנשמעת אלף פעמים ביום בכל אולם של בית משפט לתעבורה: הכל נוהגין (תרתי משמע) כך!

כמובן שטענת קוזי פאן טוטה זאת אינה ממין העניין, כי העובדה שאחרים עושים את אותה העבירה אינה אומרת שגם לך היה מותר.

ואם בכל משפט פלילי חל העיקרון הזה – במיוחד אמורים הדברים לגבי משפט-התעבורה, שהרי בעבירות האלה, כאשר – לפי מחקרים ידועים – כל נהג מבצע עשרות אלפי עבירות בשנה, וזה אומר מיליארדי עבירות בשנה בכל המדינה, קצת יותר מתפוקתם המקסימלית של בתי המשפט לתעבורה, כך שהאכיפה מלכתחילה אמורה להיות “מדגמית” בלבד, ללמדך שיש דין, ובסופו של דבר כל עבריין בא יומו.

אבל טענת ה”הגנה מן הצדק” היא אחרת

נהג מועמד לדין על חריגה של קמ”ש אחד מהמהירות המותרת, ובפיו שתי טענות:

האחת – “סף האכיפה” של המשטרה באותו הכביש הוא 15 קמ”ש מעל המותר, אבל שוטרי התנועה באיזור הזה החליטו לרדת לחיי.

והשנייה (חלופית או מצטברת) – משטרת ישראל מדברת על הקטל בדרכים, ועל כך שזה “בנפשנו”, אבל כל מי שיש לו קצת פרוטקציה, מבטלים לו את הדוחות, גם על מהירויות מטורפות, והראשונים שהדוחות שלהם מבוטלים הם קציני משטרת התנועה, לא רק בנסיעותיהם המינהליות (בהן התפקיד אינו מתיר לחרוג מן המותר), אלא גם בנסיעותיהם הפרטיות, וגם בני משפחותיהם זוכים לאותן ה”הנחות”.

טענת “ההגנה מן הצדק”, בקווים כלליים, אינה שריבוי העבירות על ידי הציבור הרחב “ממרק” את עבירותיו של היחיד, אלא שהתנהגותם של השלטונות יש בה כדי למנוע מהם להעמיד את היחיד לדין.

בערעורי על חבילת פסקי-הדין שניתנו נגדי על ידי בתיה”ד המשמעתיים שללשכת עורכי-הדין הגשתי בקשה להגנה מן הצדק, המדברת בעד עצמה.

זה תוכן העניינים של הבקשה (עם קישורים נוחים גם לתשתית העובדתית שלה), וזו התשתית בפסיקה, כפי שהבאתי אותה במסגרת הבקשה. מתוך האסמכתאות שהבאתי שם אביא כאן, לנוחיות הקורא, את המובאה מתוך פסק-הדין בפרשת ויסות מניות הבנקים, הידועה גם כ”משפט הבנקאים” (ע”פ 2910/94, ארנסט יפת ו-8 אח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(2), 221, עמ’ 360 – 361 (סעיף 171 לפסק דינו של השופט דב לוין):

“קבלתה של  תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות העקרון הידוע של ‘הגנה מן הצדק’…. נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע… הוא מבחן ‘ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות’, היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם… ” (ההדגשות לא במקור).

עינינו הרואות: בין הגנת בוזגלו (“קוזי פאן טוטה”) הנ”ל לבין ההגנה מן הצדק אין שום דמיון – ולו הקלוש ביותר. גם מבחינת תוכנה של הבקשה שלי אין היא דומה לאותה “הגנת בוזגלו”.

ומה אומר על כך כבוד השופט יהונתן עדיאל בפסק-הדין שנתן בענייני? שורו-שורו:

המערער מוסיף, כי ישנם עורכי דין בכירים שמתבטאים באופן קיצוני יותר ממנו, אולם לא מועמדים לדין משמעתי. בהקשר זה נציין, כי בנוסף לארבעת ערעוריו שנדונו לעיל, הגיש המערער לבית משפט זה “בקשה למחיקת הקובלנות ולהגנה מן הצדק”, בה טען כי יש למחוק את כל כתבי הקובלנה נשוא הערעורים, לפני שאלה יידונו לגופם. בבקשה זו חזר המערער בפירוט רב על טענותיו נגד לשכת עורכי הדין, גופיה ואישיה השונים. לטענתו, בניגוד למשפט הפלילי בו יש צורך בנסיבות מיוחדות או בטעמים מיוחדים כדי שתוחל הגנה מן הצדק, בדין המשמעתי אין צורך בנסיבות ובטעמים כאלה. בקשתו לביטול הקובלנות כהגנה מן הצדק מושתתת, בלשון המערער, “על התנהגותם השערורייתית המפלה של מוסדות הלשכה”. טענתו היא, כי לשכת עורכי הדין נוהגת באופן מפלה בבחירתה בעורכי הדין המועמדים לדין המשמעתי. בעוד הלשכה נטפלת אל המערער, לשיטתו, מוחלת היא על התבטאויות חריפות עשרת מונים, כשהן באות מפיהם של עורכי דין בכירים, וחרף תלונותיו הרבות של המערער בעניין אותם עורכי דין, מחליטים הגורמים הרלוונטיים שלא להעמידם לדין משמעתי. אחד מעורכי הדין עליהם התלונן המערער לפני הוועד המחוזי הוא עורך הדין ד”ר חיים משגב, אב בית הדין שנתן את פסק הדין נשוא הערעורים על”ע 738/04 ועל”ע 2025/04 שלפנינו. המערער הביא לפנינו 61 מאמרים מפרי עטו של עורך הדין משגב. העדין ביותר שבהם, טוען המערער, הוא “בוטה ומשתלח שבעתיים” מכל מה שכתב ואמר המערער עצמו בכל חייו. ואולם, ממשיך המערער וטוען, “חבריו של מר משגב … אלה אשר רודפים עד חרמה את הח”מ [המערער], יחפו עליו עד הסוף, ונשאלת השאלה איזו זכות מוסרית יש להם לרדוף את הח”מ על דברים אשר מתגמדים מול דבריו של משגב”.

את ערעורו מסכם המערער בזו הלשון: “לבד מהצורך לחדול מסתימת פיות במסווה של ‘סגנון’ גם הגיע הזמן לקבוע כי אין לפגוע בפרנסתו של עורך דין על עבירות משמעת שאין בהן שחיתות או פגיעה בטוהר המידות, ובוודאי שאין להתייחס בחומרה ל’דיבורים בלבד'”.

עד כאן הדברים משקפים את רוח הבקשה במידה סבירה (אם כי רחוקה מלהיות מלאה), אבל נמשיך:

אשר לבקשת המערער למחיקת הקובלנות ולהגנה מן הצדק, דעתי היא כי יש לדחותה. אף אם נכונים דברי המערער בעניין ההתבטאויות שהוא מייחס לעורכי הדין אותם הוא מזכיר בבקשתו, ואיננו מביעים בעניין זה כל עמדה, אין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיו שלו העומדת בפני עצמה, ומצדיקה הרשעה וענישה ממשית.

ונשאלת השאלה: בהעמידו אלה-מול-אלה את “ההתבטאויות ש(המערער) מייחס לעורכי הדין אותם הוא מזכיר בבקשתו” ואת “חומרת מעשיו שלו העומדת בפני עצמה”, האם יהונתן הקשקשן רק עושה את עצמו שהוא לא מבין את ההבדל שבין “הגנת בוזגלו” לבין “ההגנה מן הצדק”, או שהוא באמת לא מבין?

השאלה הבאה: מה יותר גרוע, מבחינתו, משתי האפשרויות האלה.

אבל שאלת 64,000 הדולר היא איך מתיישבת האמירה “אף אם נכונים דברי המערער … ואיננו מביעים בעניין זה כל עמדה” עם האמירה “תוך ביסוס עובדתי ראוי”, המופיעה בדברים שהוא-עצמו מצטט (ותוקע בהם את יתדותיו), מיד בהמשך.

אבל בואו לא ניתפס לקטנות, כי בדברים המובאים כהמשך ישיר ישנה תשובה ניצחת לטענות המערער, המעוגנת בפסיקת בית המשפט העליון מימים ימימה:

גם כאן, אם מבקש הוא להביא את הוועד המחוזי לפעול נגד עורכי דין אחרים, עליו לעשות כן בדרכים שנועדו לכך. במקרה דומה, בו עורך דין הלין על התנהלותו של הוועד המחוזי של הלשכה בתל אביב, תוך התבטאות בוטה כלפי הוועד, נפסק כי:

“אם סבור המערער, כי הוועד המחוזי פועל משיקולים זרים, שומה עליו לפנות למוסדות המתאימים באופן ובצורה הולמים ולשטוח טענותיו תוך ביסוס עובדתי ראוי” (על”ע 9/87 לעיל, בע’ 591).

תשובה “ניצחת”? לא. תשובת ישרא-בלוף!!!

הפרט ה”קטן” ביותר, ה”זניח” ביותר, הוא שפסק-הדין בעל”ע 9/87 ניתן ביום ו’ בניסן תשנ”א (21.3.91), ואילו פסה”ד במשפט הבנקאים (ע”פ 2910/94) – שהוא האורים-ותומים לעניין “הגנה מן הצדק”, ובתור שכזה הבאתי אותו בבקשה למחיקת הקובלנות ולהגנה מן הצדק – ניתן ביום ח’ באדר תשנ”ו (28.2.96), דהיינו כמעט חמש שנים מאוחר יותר.

אמור מעתה: לבד מכך שחובה הייתה להתייחס לפסה”ד במשפט הבנקאים משום שהוא עמד במרכזה של הבקשה, לפסה”ד הזה יש יתרון כפול על פני פסה”ד בעל”ע 9/87: ראשית – משום שהוא ניתן מאוחר יותר, והלכה מאוחרת עדיפה על הלכה קודמת, ושנית – פסה”ד במשפט הבנקאים מהווה את ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון לעניין “הגנה מן הצדק”, ובכל מקרה בו הסוגיה הזאת מתעוררת, פסה”ד הזה עומד במרכזו של הדין.

האם פסה”ד בפרשת הבנקאים נעלם מעיניו של יהונתן, או אולי הטוען לכתר שופט בית המשפט העליון לא היה ער למרכזיותו של פסה”ד הזה?!

האמנם “מקרה דומה”?!

כקולב לתלות עליו את ה”תיזה” אותה הוא מנסה לבסס על על”ע 9/87, אומר יהונתן:

“במקרה דומה, בו עורך דין הלין על התנהלותו של הוועד המחוזי של הלשכה בתל אביב, תוך התבטאות בוטה כלפי הוועד, נפסק כי …” (ההדגשה לא במקור),

אבל עיון, ולא שטחי ביותר, בפסק-הדין על”ע 9/87, עו”ד פלוני נ’ הועד המחוזי של לשכת עוה”ד, נראה כי בין העניין שלשמו הוא מביא את ה”אסמכתא” הזאת לבין העניין דנן אין שום דמיון – ולו הקלוש ביותר.

אין שום דמיון, משום שעל”ע 9/87 הינו מקרה שגרתי בו מועמד עורך-דין לדין משמעתי על ה”סגנון”, על “אופן ודרך ההתבטאות”, וכו’.

באותו המקרה עורך-הדין לא טען להגנה-מן-הצדק, אלא רק לכשרות התבטאויותיו.יכול להיות שהוא צדק, ויכול להיות שלא – אבל מה שפסק-הדין אומר, לעניין זה, אינו אלא:

“אם סבור המערער, כי הוועד המחוזי פועל משיקולים זרים, שומה עליו לפנות למוסדות המתאימים באופן ובצורה הולמים ולשטוח טענותיו תוך ביסוס עובדתי ראוי” (ההדגשות – לא במקור).

ובמלים אחרות: אתה יכול להתלונן כמה שאתה רוצה על הוועד שלך, אבל בתנאי שתפנה לכתובת הנכונה, שתעשה זאת ב”סגנון” הראוי, ושתבסס את טענותיך על עובדות, כפי שצריך.

מה לכך ול”הגנה מן הצדק”? לא דבר, ולא חצי דבר!

ציטוט חלקי/מגמתי הגרוע משקר

פלוני מפרסם כתב-נאצה בו נאמר: “שמחה ניר אוהב ערבים מתים”.

אולי את אביגדור ליברמן זה ימלא גאווה, אבל שמחה ניר נפגע עד עמקי נשמתו מהפרסום הזה, המציג אותו כגזען/פשיסט, והוא מגיש נגד המפרסם תביעה על הוצאת לשון הרע.

לכתב-התביעה מצורף, כמובן, העתק מהפרסום, והנתבע אכן מודה בפרסום, אבל טוען כי אין כל פסול באמירה “שמחה ניר אוהב ערבים”, אשר דווקא משבחת אותו על שהוא, כיהודי טוב, מקיים את המצווה-מדאורייתא “ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים” (דברים פרק י’ פסוק יט).

והנה, גם השופט נתפס ל”הגנה” הזאת, ודוחה את התביעה.

אכן, לפעמים אין צורך בציטוט מלא, ובמקומות המתאימים משמיטים את “עודפי הטקסט”, והמהדרין יוסיפון, במקום הטקסט המושמט, שלוש נקודות, בסוגריים או בלעדיהם.

אבל בדוגמה הזאת הציטוט ה”חלקי” הוא גם ציטוט שקרי, משום שהוא מסלף את המצוטט, והופכו על פיו.

וזה מה שעשה יהונתן בציטוט הזה:

“אם סבור המערער, כי הוועד המחוזי פועל משיקולים זרים, שומה עליו לפנות למוסדות המתאימים באופן ובצורה הולמים ולשטוח טענותיו תוך ביסוס עובדתי ראוי” (על”ע 9/87 לעיל, בע’ 591).

אבל כאשר נקרא את הטקסט המלא של פסק-הדין על”ע 9/87, עו”ד פלוני נ’ הועד המחוזי של לשכת עוה”ד, נראה כי המובאה בשלמותה היא כך:

“אם סבור המערער כי הועד המחוזי פועל משיקולים זרים, שומה עליו לפנות למוסדות המתאימים, באופן ובצורה הולמים, ולשטוח טענותיו תוך ביסוס עובדתי ראוי. על ענין כגון דא נאמר (על”ע 7/70, פד”י כ”ה(729 (2):

‘המשפט המשמעתי אינו בא איפוא להעניש על תלונות נגד שופטים, שאותן רשאי עורך דין להביא בכל עת ובכל זמן לפני הערכאה המתאימה, אלא על כך כי מטיח דברים באופן, בזמן ובשלב שעורך דין חייב לדעת, שאינם באים להשיג שום מטרה באותו דיון מלבד הטלת שיקוצים’ (שם בעמ’ 732)”.

ורק כאן אמורה לבוא ה”סגירה” של הציטוט, דהיינו מראה-המקום המפנה אותנו אל על”ע 9/87.

והנה כי כן, גם ההפנייה לעל”ע 7/70 באה לומר משהו דומה לזכותו של עו”ד להתלונן על הוועד המחוזי שלו, דברים מעין גם על שופטים אתה יכול להתלונן, בתנאי שזה יהיה לפני “הערכאה המתאימה”, ושהדברים יהיו ב”סגנון” ראוי, ורלוואנטיים לעניין בו מובאים הדברים.

ואכן, אם בדיון בתיק מעמד אישי אתה טוען שהשופט נוהג במהירות מופרזת, יכול להיות שזה פסול (לדעת בית-שמאי) או כשר (לדעת בית הלל, כי שופט הדן בענייני המעמד האישי חייב לציית לכל החוקים, גם כאלה שאינם שייכים לדיון, ומותר לבקרו על כך), ואם בדיון בתיק תעבורה אתה טוען שהשופט בוגד באשתו, קרוב לוודאי שזה פסול, גם לדעת בית הלל.

ולשם מה הדגשתי את המובאה-בתוך-מובאה הזאת? כדי להראות שבעל”ע 9/87 כלל לא נדונה סוגיית ההגנה-מן-הצדק, ושההתייחסות לשני המקרים כאל “מקרים דומים” לא הייתה אלא המצאת ישרא-בלוף של השופט יהונתן עדיאל.

והשאלה היא איך הוא אינו מתבייש להציג את מועמדותו לשפיטה בבית המשפט העליון, במקום ללכת הבייתה.

המלצות היום:

יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט?

יהונתן הקשקשן (2) – איפה ההגיון? על איזו “הפסקה” אדוני מדבר?!

תלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל: גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג