סמרטוט אדום – טור שבועי, 17 במאי, 2006

בג”צ הגירוש – מי שהופתע שיקום

זה לא שאני רואה נולד, או קורא מחשבות הזולת. כמי שעוקב זה שנים אחרי החלטות בית המשפט העליון, וברק בפרט, היה ברור לי, כי למעשה כל השופטים היהודים תומכים בחוק המונע מאזרחים ישראלים ערבים להתאחד עם בני/בנות זוגם הפלסטינים מהשטחים. כל השופטים תומכים במה שקרוי “מדינה יהודית דמוקרטית” (לצערי, ועוד אכתוב על כך בנפרד, השופט סאלים ג’ובראן מגלה סימני חולשה ומשת”פיות עם השב”כ).

בג”צ הגירוש – מי שהופתע שיקום

ערב החלטת הבג”צ בסוגיית איחוד המשפחות של אזרחים ישראלים שנישאו לפלסטינים מהשטחים הכבושים/שטחי הרשות, אמרתי לחבר כי להערכתי העתירות של ארגוני זכויות האדם יידחו ברוב דחוק. וכך היה. חמישה שופטים בראשות הנשיא אהרן ברק סברו כי יש לקבל את העתירות, ושישה שופטים בראשות מי שהיה (עד לפרישתו לאחרונה לגמלאות)  המשנה לנשיא, מישאל חשין, דחו את העתירות.

זה לא שאני רואה נולד, או קורא מחשבות הזולת. כמי שעוקב זה שנים אחרי החלטות בית המשפט העליון, וברק בפרט, היה ברור לי, כי למעשה כל השופטים היהודים תומכים בחוק המונע מאזרחים ישראלים ערבים להתאחד עם בני/בנות זוגם הפלסטינים מהשטחים. כל השופטים תומכים במה שקרוי “מדינה יהודית דמוקרטית”. (לצערי, ועוד אכתוב על כך בנפרד, השופט סאלים ג’ובראן מגלה סימני חולשה ומשת”פיות עם השב”כ).

השילוב בחוק בין “יהודי ודמוקרטי” יוצר קונפליקט מובנה. השופטים החליטו כבר לא אחת: יהודי קודם לדמוקרטי. הם כמובן לא אומרים זאת באלו המלים. הם מטשטשים בכל מיני סמי הרדמה מילוליים את הניגוד הבלתי ניתן לגישור בין שני המושגים. נכון, פעמים אפשר למתוח גשר בין השניים, אולם בסופו של יום, אי אפשר לברוח מהעימות וצריך להחליט, כמו בבג”צ הנדון. מחד גיסא מחייב העקרון הדמוקרטי להכיר בזכותם של אזרחים ערבים לחיי משפחה במדינתם, ומאידך גיסא, מתמלאים השופטים חשש מ”הצפת ישראל בערבים” שמסכנת את “הרוב היהודי”.  בדילמה זו, השמירה על  “הרוב היהודי” קובעת, והדמוקרטיה נדחקת לקרן זווית (אין זה משנה שבהקשר הנדון החשש הוא מדומה בלבד.  המלבים אותו השיגו את מטרתם).  

לברק היה ברור כי דחיית העתירות ברוב של 10 שופטים מול הערבי הבודד, יציג את בית המשפט כמעוז של גזענות בוטה. ברק הוגיע את מוחו, כיצד מרככים את הרושם שמדובר בבית משפט גזעני? התשובה ברורה:  רוב על חוט השערה, משדר מסר של בית משפט “מתלבט”  ו”קרוע”.

מי שמכיר את המתרחש בבית המשפט מאחורי הקלעים, יודע כי בסוגיות כה עדינות כשההרכב הוא חריג,  השופטים יושבים בינם לבין עצמם ומבררים לאן נוטה הכף. ברק ברוב חוכמתו תיזמר את התוצאה. רק משהיה ברור לו כי יש רוב לדחיית העתירות, הוא יכול היה להתרווח בלשכתו ולכתבו פסק דין מאד ליברלי, אותו יוכל להציג בגאווה בפני חבריו הליברלים באוניברסיטת ייל, וכך לעמעם גם שם את הרושם העגום שיוצר פסק דין הרוב.

יהיו בוודאי משפטנים ש”ינתחו” את פסקי הדין כאילו הם דברי חוכמה נישאים. שיהיה. לי כבר מזמן ברור שניתן להכניס לבוש משפטי לכל דבר והיפוכו. פסק דינו של מישאל חשין דמה לנאום פוליטי של שגריר ישראל באו”ם וכמעט כל השופטים נאחזו בכסת”ח ביטחון המדינה, כאשר ברור לכל בר דעת שהעניין הדמוגרפי הוא אשר קובע. 

על אף האמור, אין אנו פטורים מלענות על השאלה שנשאלת על יד מרבית הישראלים: האם צריך להרשות לערבים אזרחי ישראל להינשא עם בני זוג מהשטחים באופן בלתי מוגבל, גם אם מישהו יעריך כי הדבר יסכן את הרוב היהודי? תשובתי ברורה: כל עוד אנו רואים בזכות לחיי משפחה זכות אוניברסלית, אין להטיל עליה מגבלות בעלות אופי אתני לאומי.

השתלטות המתנחלים טרם נבלמה

הקואליציה החדשה של מפלגות קדימה והעבודה, ממשיכה לקדם מתנחלים לעמדות מפתח. לאחר שלתפקיד הרב הראשי החדש של הצבא נבחר פושע מלחמה, מתנחל מהשטחים הכבושים, עומדת בתור רשות השידור. בקרוב מאד  היא תיכבש על ידי מתנחל. השר ללא תיק שאחראי על רשות השידור, איש מפלגת העבודה איתן כבל, סיכם יחד עם ראש הממשלה אהוד אולמרט כי מוטי שקלאר, מתנחל מהתנחלות עפרה, יהיה המנכ”ל הבא של רשות השידור. כאשר גזען מאזור האפרטהייד משמש כעורך ראשי של השידור הממלכתי, זהו מסר רע מאד לעיתונות החופשית בישראל.

מבקש הגנה

בימים הקרובים אשלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בו אבקש ממנו הגנה מפני מפי שר המשטרה החדש, אבי דיכטר, ראש השב”כ היוצא.

דיכטר הפך את החיסולים, אותן הוצאות להורג ללא משפט, לספינת הדגל שלו. האיש מילא למעשה תפקיד של מחסל – רוצח ברישיון, מאפיונר ברשות ובסמכות.

הוא חיסל גם מנהיגים פוליטיים שעמדותיהם לא נשאו חן בעיניו.

דומה כי ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי בה מכהן שר משטרה עם הרבה דם על ידיים, דמם של מאות אנשים שהוצאו להורג ללא משפט.

הנורמות האלימות של השטחים הכבושים חצו זה מכבר את הקו הירוק חזרה למדינת ישראל. האלימות המשתוללת בישראל, הרצח, הסכינאות,  אינה מנותקת מהאלימות הממלכתית בשטחים הכבושים. אפילו פרופסור בר-און, ראש הפקולטה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, עמד על ההשפעה השלילית שיש לנורמות הכיבוש על האלימות בקרב העם הכובש.

מי לידי יתקע, כי אבי דיכטר  לא יחליט ליישם בישראל את חדוות החיסולים שליוותה אותו כראש שב”כ?   לא בלתי מתקבל על הדעת  שהאיש הזה, עם ידו המהירה על הדק קטילת חיי אדם בשטחים הכבושים,  יעביר את השיטה לתחומי ישראל. במקום לבזבז כוח אדם של המשטרה על פיזור הפגנות אנשי תעאיוש והאנרכיסטים  בבילעין או בא-רם, ישלח כמה צלפים ויסגור עניין.  הוא לא מסוגל?   מדוע להעמיד זאת למבחן? זה יכול להיות מאוחר מדיי לכמה אנשים.

אשר על כן אבקש ממני מזוז, לאחר שלא פסל את המחסל דיכטר לתפקידו, שלפחות יעמיד לרשות אנשי השמאל בישראל הנאבקים בכיבוש, הגנה, לפחות כמו לראש הממשלה,  שהאיומים על חייו הרבה פחות חמורים מהסכנה שמהווה אבי דיכטר לפעילי השמאל.

מאמרים: גדעון ספירו

המלצות היום: אבי דיכטר הקשקשן