לנציבת תלונות הציבור על השופטים: את תרמת לדחיפתו כלפי-מעלה של מיפלס החלאה, השחיתות וההסתאבות במערכת המשפט. מה דעתך לקום ולומר “טעיתי”?
|
במקרים רבים – רבים מדי לטעמי – לאף שופט לא אכפת מהזמן השיפוטי, ואם הוא מתייחס – או לא מתייחס – לטענות אלה ואחרות, אין זה אלא משום התוצאה שהוא סימן אותה לעצמו מראש, משום האגו המקצועי-הפרטי שלו, משום עצלנותו או מכל סיבה אחרת, אשר בינה לבין איכות העבודה השיפוטית והגינותה אין ולא-כלום. שופט שאינו מתייחס לטענות המועלות לפניו, נוהג כך לא משום שהוא “לא יכול”, אלא משום שהוא לא רוצה, משום שלא מתחשק לו, ואני, ברוב צניעותי וניסיוני הדל, עוד לא נתקלתי במקרה בו שופט רצה להתייחס לטענה מסויימת, אבל לא היה יכול לעשות כן.
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 15.3.2006
לכבוד
יו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט
הכנסת
ירושלים
נכבדי,
הנדון: התעלמות מכוונת של שופטים מטענות בעלי-הדין
לדברי נציבת תלונות הציבור על שופטים
בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, 28.8.2005
מצורף (למטה ובנספח) העתק מכתבי אל הנציבה, טובה שטרסברג-כהן, המדבר בעד עצמו, ואותו אני מסיים בדברים האלה:
יכולה להיות מחלוקת בשאלה אם התעלמות רשלנית מטענות הינה עילה לטיפול הנתל”ש – לטעמי כן, אבל אני מוכן להתפשר – אבל את, גברתי הנציבה, נתת הכשר להתעלמויות מכוונות (“זה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה”), ובכך תרמת לדחיפתו כלפי-מעלה של מיפלס החלאה, השחיתות וההסתאבות במערכת המשפט.
הגב’ שטרסברג-כהן, מה דעתך לקום ולומר “אכן, טעיתי”?
כמו שאני מכיר את הנציבה המסויימת הזאת, היא לא תקום ותגיד “אכן טעיתי”.
הגב’ שטרסברג-כהן מגינה על עצמה כשופטת אשר גם היא עצמה הייתה שותפה לרעה-החולה הזאת.
נראה לי שאין מנוס מתיקון החוק, ו/או מהדחתה של הנציבה, ורצוי משניהם.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
העתק: ציפי לבני, שרת המשפטים
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 15.3.2006
לכבוד
הגב’ ט’ שטרסברג-כהן
נציבת תלונות הציבור על שופטים
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: התעלמות מכוונת של שופטים מטענות בעלי-הדין
לדבריך בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, 28.8.2005
הקדמה
אני עדיין המום מקריאת דבריך, בפרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ביום 28.8.2005, ישיבה בה נוכחתי גם אני, ומטרתו של מכתבי זה היא להביא אותך לאמירת “אכן, טעיתי”.
כמובן שהדברים כאן הם המשך לדיון העקרוני, ולמחלוקת העקרונית בינינו, כפי שהתגלתה באותה הישיבה, אבל, כמובן, כולנו בתוך עמנו אנו חיים, וכולנו יודעים שהדוגמאות אשר היוו את הבסיס לדה-קונקרטיזציה שלי – מן המציאות לקוחות הן, ולא מן הדמיון.
באותה ישיבה אמרת:
ברמה העקרונית, אם יש זדון, ומכניסים לפרוטוקול מה שלא היה בו או שמוציאים ממנו מה שכן היה בו, זה לא רק פסול, זה יותר מפסול, אבל הטענה היא לא זאת.
ומיד בהמשך הוספת:
בפני השופט טוענים אלף טענות, הוא רשאי לבסס את פסק הדין על שלוש, על ארבע, על חמש מתוכן, ולא להתייחס לכל האלף וזה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה. בדרך כלל לא יכולים להתייחס לכל הדברים, אי אפשר לכתוב על כל טענה שחושבים שהיא לא חשובה, אז לא מתייחסים. אם מי שנפגע מזה חושב שבתוך הטענות האלה היו טענות חזקות שנשמטו מעיני השופט, או שהוא בכוונה לא התייחס אליהן, הוא צריך לערער, הוא לא יכול לבוא אלי.
זה נשמע מצויין, ומשכנע מאוד, אבל זו אחיזת-אזניים, ומייד אפרט, אבל לפני כן אציין כי ישנה כאן פירכה פנימית בולטת: הוספה או גריעה בזדון מהפרוטוקול (שהוא רק “כלי עבודה”) היא “יותר מפסול”, אבל כאשר פוגעים כך במוצר עצמו – במלאכת הצדק – זה “לגיטימי”, לשיטתך …
מדוע יש בדברייך משום אחיזת אזניים? כי לא הרי זה כהרי זה.
כאשר נאשם טוען “אלף טענות” ובית המשפט מזכה אותו משום שהעבירה התיישנה, ברור שהוא – בית המשפט – לא צריך להתייחס לשאר 999 הטענות, כי בין אם הן נכונות, בין אם הן חסרות-שחר, הזיכוי הוא בלתי-נמנע, ולכן אין הן יכולות להשפיע על התוצאה, וממילא הן אינן רלוואנטיות עוד.
אבל שונים הם פני הדברים כאשר, למשל, הנאשם מורשע בעבירה אשר מורכבת מ”אלף” אלמנטים עובדתיים: במקרה כזה די בכך שאחד מהאלמנטים האלה לא מתקיים כדי לזכות את הנאשם, ואם הוא טוען לגבי כל אלמנט שהוא לא התקיים – בית המשפט צריך להתייחס לכל אחד מהם בנפרד. הוא לא יכול לומר אני מרשיע את הנאשם משום שהוכח קיומם של האלמנטים א’, ב’ ו-ג’, ולא לקבוע דבר לגבי שאר 997 האלמנטים.
ובמלים אחרות: כאשר ההגנה מונה אחד-לאחד את אלף האלמנטים של העבירה, וטוענת לגבי כל אחד מהם שהוא לא התקיים, אין בכך “טרדנות” של נאשם אשר טוען “אלף טענות”, אלא מילוי תפקידה כפי שצריך וראוי.
לפיכך ההכללה של “אלף טענות” הינה, כאמור, אחיזת-אזניים.
אני רוצה להבהיר עוד בעניין זה: בכל טיעון ישנן רמות שונות של טיעון: ישנן “טענות אם”, ישנן “בנות-טענה”, ישנן “נכדות טענה” וכו’, כאשר ה”בנות”, ה”נכדות” וכו’ הן “שחקניות חיזוק” ברמה הולכת ופוחתת, וכאשר מדובר בחיזוק-לחיזוק-לחיזוק – בשלב כלשהו אנחנו מתקרבים לתיזת “אלף הטענות” שלך.
אבל כאשר, למשל, מדובר בעבירת בת אלף אלמנטים, אזי כל טענה כי אלמנט זה או אחר לא התקיים הינה טענה “קארדינלית”, “טענת אם”, ועל כן כל אלף הטענות הינן באותה הרמה, כי ייתכן ש-999 מיסודות העבירה אכן התקיימו, אבל דווקא היסוד האחרון – ה-1000 במספר – לא התקיים, ודין הנאשם לצאת זכאי.
ובמלים אחרות: אף אחת מאלף הטענות האלה אינה “שחקנית חיזוק” מהשורה השנייה, השלישית וכו’ לאף טענה אחרת מאותן האלף.
נשיא ביהמ”ש העליון, בשעתו, מאיר שמגר, הציע פתרון-של-פשרה, אשר אינו האידיאל, בעיני, אבל הוא בהחלט פשרה סבירה, אשר אפשר לחיות איתה. אעמוד על פתרון-הפשרה הזה בהמשך.
הדוקודרמה כמשל
לפני שאני ממשיך, אני מזמינך לקרוא את המחזה מי רצח את אהרן ברק.
תוכלי למצוא אותו באתר הזה: www.quimka.net, במדור דוקודרמה.
ה-URL של המחזה עצמו הוא: https://www.quimka.net/33324
ואם עדיין לא הגעת לזה, תוכלי לחפש ב-GOOGLE את הצירוף “מי רצח את אהרן ברק”.
כיוון שאני לא מציע לך את המחזה כחווייה אומנותית, אגש ישר אל הסוף: את פרשת ההגנה במשפט הרצח הזה חותם עד ההגנה מס’ 5, אשר אינו אחר מאשר אהרן ברק, ה”נרצח” בכבודו ובעצמו, אשר עומד על דוכן העדים ומעיד כי הוא אכן חי, והיה חי בכל רגע נתון מיום לידתו ועד לאותו הרגע בוא הוא עומד ומעיד.
והנה, גם בערכאה הדיונית וגם בערכאת הערעור מתעלמים כל השופטים מהעדות הזאת, כשהם שהם מתעלמים משאר הראיות והטענות אשר שוללות את האפשרות שהנאשם אכן רצח את אהרן ברק.
הנה כי כן, ששה שופטים, כולל בערכאת הערעור, מרשיעים נאשם ברצח, ביודעם כי הוא חף-מפשע, וכי הרצח הזה כלל לא היה ולא נברא!!!
ומה אומרת על כך גברתי?
“בפני השופט טוענים …, הוא רשאי … לא להתייחס … וזה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה“.
גברתי גם מוסיפה ואומרת:
“אם מי שנפגע מזה חושב שבתוך הטענות האלה היו טענות חזקות שנשמטו מעיני השופט, או שהוא בכוונה לא התייחס אליהן, הוא צריך לערער, הוא לא יכול לבוא אלי”.
אבל את עצמך מתעלמת הן מכך שגם ערכאת הערעור עשוייה בכוונה לא להתייחס לטענותיו של המערער, והן מכך שהמערער לעולם נמצא בפוזיציה התחלתית גרועה (דבר המתחיל באגרות, ערבויות, איום ב”הוצאות”, שכר-טירחה לעורך-הדין, ממשיך בנטייה הטבעית של ערכאת הערעור לתמוך בערכאת הדיונית (ולא לעודד הצפת עצמה בערעורים), ומסתיים ב”אולי אדוני ימשוך את ערעורו” (ומי כמוך לדעת מה ה”רמזים” הגלומים ב”אולי אדוני …”, וגו’, הזה)).
והפוזיציה הגרועה הזאת משתקפת גם במחזה הזה, שם אומרת ערכאת הערעור:
“פסק הדין ברור, מנומק ומתייחס לכל השאלות אותן מצא בית המשפט ראויות להתייחסות”.
ודוק: לא “לכל השאלות הראויות להתייחסות”, אלא “לכל השאלות אותן מצא בית המשפט ראויות להתייחסות”, וזאת אומרת שאולי אנחנו, לו ישבנו כערכאה ראשונה, היינו מתייחסים, אבל שיקול-הדעת הוא של הערכאה הראשונה, ולא שלנו.
ואת עוד אומרת כי אם מישהו חושב שהוא נפגע “הוא צריך לערער, הוא לא יכול לבוא אלי”…
הוסיפי לכך, בבקשה, את תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי אשר נותנת לערכאות הערעור לגיטימציה לפסקי-דין המתעלמים גם מהטענות שבערכאה הראשונה, וגם מהטענות הנוספות, שבערעור.
לגיטימציה לעצלנות, לזלזול, לעיוות-דין מכוון.
ואחר כל הדברים האלה גברתי אומרת כי אם השופט בכוונה לא התייחס לטענות, “זה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה”.
ומכאן אני מבין כי אם גם הנציבה בכוונה לא מתייחסת לטענות המתלוננים בפניה – גם זה לגיטימי, וגם זה לא התנהגות שלא כראוי …
לא להאמין, גברתי, לא להאמין!!!
פתרון-הפשרה
אתייחס עכשיו לפתרון-הפשרה של הנשיא שמגר, עליו רמזתי לעיל, וכאן אני מחזיר אותך אל תחילתו של המחזה מי רצח את אהרן ברק, עליה דילגתי קודם.
ובכן, המחזה הזה מתחיל בדיון במסגרת כנס לשכת עורכי-הדין באילת, אשר במרכזו עומדת חובת ההתייחסות לטענות בעלי הדין, ואחד הדוברים הוא הנשיא בדימוס מאיר שמגר, אשר מסביר למה התכוון בהחלטתו בפרשת בקר נ’ שטרן (רע”א 478/88, פ”ד מב(3), 679, בעמ’ 681). כמובן שהדברים שאני, המחבר, שם בפיו הם הפרשנות הפרטית שלי, אבל גם אם אני טועה או מגזים – כל פרשנות אפשרית להחלטה הזאת אינה נותנת לגיטימציה להתעלמות מכוונת מטענות בעלי-הדין.
עמדתו הבלתי-מתפשרת של הד”ר מישאל חשין: “אל תצפצפו על בני-אדם!!!”
ולא אצא ידי חובתי אם לא אביא את דבריו, באותו אירוע, של הד”ר מישאל חשין. הסיפור הזה, לשם שינוי, אינו פרי הדמיון של המחזאי, אלא סיפור אמיתי, המבוסס על הרצאה אמיתית שנתן הד”ר חשין, והנוגע לפסק-דין אמיתי. את הסיפור בשלמותו תוכלי לקרוא במחזה עצמו, וכאן אתן רק את הפאנץ’-ליין של הד”ר מישאל חשין:
“כבוד בית המשפט, כאשר עומדים לפניכם וטוענים, אתם רשאים לקבל כל טענה, או לדחותה, ואנחנו נכבד את דעתכם אפילו אם אנחנו חולקים עליה. אבל אתם לא רשאים להתעלם מהטענות. אתם לא יכולים לצפצף על בני אדם!”.
והשאלה היא מי הצודק: מישאל חשין או טובה שטרסברג-כהן.
על “בזבוז הזמן השיפוטי”
אני רוצה להתייחס עכשיו לנימוק המצוץ-מן-האצבע לפיו בית המשפט “לא יכול לבזבז את זמנו השיפוטי היקר על כל טענה וטענה”.
א. הנמקת ישרא-בלוף
כאשר בית המשפט מתיש את עצמו לדעת בפסק-דין המשתרע על פני עשרות עמודים, ויורד לפרטי-הפרטים הכי לא חשובים, ו … מתעלמים מכמה טענות קטנות, אשר כל אחת מהן לבדה יכולה להפוך את התוצאה אליה בית המשפט החליט מראש להגיע.
כאשר הדברים מגיעים לערעור, ערכאת הערעור מרבה לומר: הערכאת דלמטה נתנה פסק-דין מפורט וממצה, ומנומק בהרחבה, ולא מצאנו עילה …”, וגו’, אבל אנחנו יודעים היטב שה”הנמקה” ה”מפורטת וממצה בהרחבה” אינה אלא הנמקת ישרא-בלוף אשר דנה בכל הדברים שבעולם למעט הרלוואנטי לאותו המקרה, הנמקה אשר מטרתה לזכות בפוזיציה משופרת בערעור, ולהסיח את הדעת מכך שהיא לא נוגעת בשאלות האמיתיות.
ובמלים אחרות: גם גזילת זמן שיפוטי יקר מהציבור, וגם פגיעה הצדק.
ב. הבדלים בלתי מוסברים
על שולחנו של שופט מונחים שני תיקים בהם מועלית אותה הטענה, וכל הנסיבות האחרות זהות גם כן.
בתיקו של נאשם א’ השופט דן בטענה ביסודיות, מוצא אותה כנכונה וצודקת, ועל כן מזכה את הנאשם.
והנה, בבואו להכריע את הדין בתיקו של נאשם ב’ אותו השופט מתעלם מהטענה, ומתעלם גם ממה שהוא-עצמו פסק בתיק הקודם – ומרשיע את הנאשם, אחרי דיון ארוך-ארוך בשאר העובדות והטענות שבתיק (ע”ע הנמקת ישרא-בלוף, לעיל).
ואני שואל: אם במקרה א’ הטענה הזאת הייתה עילה לזיכוי, איך בתיק ב’ יכול אותו השופט להתעלם ממנה (כאשר, כאמור, שאר הנסיבות זהות הן, או שהשוני בנסיבות אינו רלוואנטי לטענה)?
ואני מוסיף ושואל: אחרי שהשופט כבר השקיע את הזמן בליבון הסוגייה, ולפני שהוא משקיע זמן שיפוטי רב בהנמקת הישרא-בלוף, מהו ה”חיסכון” בזמן השיפוטי?
ג. המצאת טענות שלא נטענו, כדי שיהיה מה “להדוף” בקלות
קורה לא אחת שהשופט “ממציא” ושם בפיו של בעל-דין טענה – לפעמים טענת-סרק, לפעמים טענה מטופשת, ולעולם לא טענה רלוואנטית – שאותו בעל-דין כלל לא טען, כדי שתהייה טענה אשר נוח לו, לשופט, “להדוף” אותה, ואכן, השופט מפרט את ה”טענה”, מסביר אותה באריכות, וגם “הודף” אותה באריכות לא פחותה, בעודו מתעלם מטענות אחרות, אותן טענת בלהט רב, ואשר ניתן היה לקבלן – ולזכות את הנאשם על סמכה – בהנמקה בת שורה וחצי בלבד.
ואני שואל: איפה כאן ה”חיסכון בזמן השיפוטי”?
ד. עוד על תיאורית “אלף הטענות” שלך
לפעמים אתה אכן טוען “אלף טענות”, והשופט עושה עמך משפט-צדק – איך לא, והרי כל שופטי ישראל שופטי-צדק המה – ומקבל את הטענה מס’ 837 שלך, למשל, דבר המביא לזיכוי הנאשם, לשמחתך הרבה, אבל, כדי שלא תרגיש יותר מדי נוח, הוא מוסיף ודן גם בשאר 999 טענותיך, ודוחה אותן אחת-לאחת, בהנמקה-לתפארת.
ואני שואל, בכל הרצינות: ריבונו-של-עולם, מאיכן לקחת את התיזה שהשופט “לא יכול לדון בכל אלף הטענות”?!
התשובה לכל אלה
התשובה שלי לטענות האלה היא שבמקרים רבים – רבים מדי לטעמי – לאף שופט לא אכפת מהזמן השיפוטי, ואם הוא מתייחס – או לא מתייחס – לטענות אלה ואחרות, אין זה אלא משום התוצאה שהוא סימן אותה לעצמו מראש, או משום האגו המקצועי-הפרטי שלו, או משום עצלנותו, או מכל סיבה אחרת, אשר בינה לבין איכות העבודה השיפוטית והגינותה אין ולא-כלום.
שופט שאינו מתייחס לטענות המועלות לפניו, עושה זאת לא משום שהוא “לא יכול”, אלא משום שהוא לא רוצה, משום שלא מתחשק לו, ואני, ברוב צניעותי וניסיוני הדל, עוד לא נתקלתי במקרה בו שופט רצה להתייחס לטענה מסויימת, אבל לא היה יכול לעשות כן.
ובחזרה לשאלה “מי רצח את אהרן ברק”
כעת, כשאנחנו כבר קצת יותר חכמים, מן הראוי לחזור – ולו בתימצות רב – אל המחזה מי רצח את אהרן ברק.
הסיפור, בקליפת-אגוז, הוא כדלקמן (פרטים לא מלאים, כדי לא להכביד):
– ה”רצח”, לפי כתב-האישום, בוצע במטולה, בצהרי ה-1.12.2001, כאשר ה”רוצח” (השופט אליהו מצא) עצר את רכבו, זינק ממנו בריצה, התנפל על “המנוח” (הנשיא אהרן ברק), ודקר אותו 87 פעמים בכל חלקי גופו”. מאוחר יותר, בשלב ההוכחות, יתברר כי הרכב היה משאית סמי-טריילר, הנדקרת הייתה בחורה צעירה במדי משמר הגבול, אשר פונתה ע”י מד”א, ואין שום ראייה על מה שקרה לה בהמשך;
– באותה העת ממש שהו ה”רוצח” וה”נרצח” בכנס של לשכת עורכי-הדין באילת, והוגשו ראיות קשיחות על כך (פרוטוקולים וצילומים), בנוסף לעדויות של מי שהיו שם;
– ה”רוצח” (אליהו מצא) הוא נכה מלידה, המרותק לכסא-גלגלים, כך שהוא לא יכול היה לנהוג בסמי-טריילר – ולא בשום רכב אחר, וגם על כך ישנה עדות – ובוודאי שלא לזנק ממנו ולדקור עובר-אורח;
– עד התביעה – זה אשר ראה את האירוע והעיד עליו – הצביע על בחור צעיר שישב באולם כמי שביצע את המעשה, ושלל – פוזיטיבית! – את האפשרות שהנאשם המבוגר, היושב בכסא-הגלגלים ליד ספסל-הנאשמים, הוא אותו נהג אשר זינק ממשאית הסמי-טריילר, ודקר את הבחורה במדי משמר-הגבול;
– הפתולוג, הפרופ’ יהודה היס, העיד כי “המנוח” מת משאיפת עשן וגזים רעילים, ובאשר לזיהוייה של הגופה הוא לא יכול היה להעיד דבר, כי הזיהוי – כפי שגם נרשם בחוות-דעת המומחה שערך בזמן-אמת – היה “באחריות המשטרה”;
– ומעל לכל: ה”נרצח” עמד על דוכן העדים, ובתשובה לשאלות הסניגור (בחקירה הראשית) ולשאלות התובע (בחקירה הנגדית) עונה כהאי לישנא:
המדינה טוענת כי הנאשם רצח אותך. מה אדוני אומר על הטענה הזו?
ע”ה 5:
העובדה שאני עומד כאן, חי ונושם, מעידה כי הדבר הזה לא הוכח למעלה מכל ספק סביר.
התובע:
האם אדוני יכול להציג הוכחות שהוא היה חי גם בזמן האירוע?
ע”ה 5:
הנה תעודה רפואית שהייתי חי גם בזמן האירוע, ובכל זמן אחר, מאז לידתי, ואני גם מעיד על כך בעצמי. לא הייתי מעולם במצב של מוות קליני.
התובע:
אין לי יותר שאלות לעד הזה.
הסניגור:
אלה עדי.
ואחרי שכל השופטים במחזה הזה – שלושה בערכאה הראשונה ושלושה בערכאת הערעור – הרשיעו את הנאשם, או אישרו את הרשעתו, בהתעלמם מכל האמור (וממילא ביודעם שהוא חף-מפשע) – את באה ואומרת, ללא ניד-עפעף שזה “לגיטימי”!
עם כל הכבוד, שופטים כאלה הם חלאות-אדם.
ואל תגידי לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”, כי אם הביטוי “חלאות אדם” הוא פסול מבחינת ה”סגנון” – הוא פסול גם לגבי סב אשר אונס את נכדתו התינוקת, ואם הוא כשר מבחינת ה”סגנון” – הוא כשר, וביתר שאת, גם לגבי שופטים המרשיעים נאשם ביודעם כי הוא חף מפשע.
את יכולה, כמובן, להמשיך ולדבוק בעמדתך, אבל אז המחלוקת בינינו תהיה בשאלה הערכית, ולא בשאלת ה”סגנון”.
את יכולה גם לומר כי התנהגות כאמור אינה בסמכותך, כנתל”ש, ואז תתעורר השאלה אם, אולי, צריך לתקן את חוק הנתל”ש, אבל לא, את לא אומרת שאין זה בסמכותך, אלא שזה לגיטימי!
ואני שואל: האם, לאור האמור לעיל, לא מן הראוי שתשני את דעתך?
על ה”זיהוי באחריות המשטרה”
אני לא יכול לסיים את מכתבי זה בלי להתייחס לאחת הנקודות שהועלו במחזה, אשר לא רק מבוססת על מקרה אמיתי, אלא יש לה ייחוד מסויים, אשר יובהר בהמשך.
פלוני – לצורך הדיון נקרא לו שמחה ניר – נפגע בתאונת-דרכים, ואמבולנס של מד”א פינה אותו מהמקום. יש על כך ראיות מוצקות.
מאוחר יותר נערכת במכון לרפואה משפטית חוות-דעת רפואית על סיבת-המוות של אותו שמחה ניר, ועל סמך אותה חוות-דעת, יחד עם שאר הראיות אשר בידי המשטרה, הוגש נגד הנהג הפוגע כתב אישום על גרימת מותו של שמחה ניר.
כיצד יודעים שהגופה אשר לגביה ניתנה חוות-הדעת היא אכן גופתו של שמחה ניר, ולא, למשל, גופתו של בנימין נתניהו? מביאים למכון הפתולוגי בן-משפחתו של המת, או אדם אחר אשר הכירו, וזה מזהה את הגופה, ומאוחר יותר הוא יעיד בבית המשפט על זהותו של המת, והוא יצביע על תצלומי הגופה המצורפים לחוות הדעת הרפואית, ויאמר: זה האיש, שמחה ניר ז”ל. זה המנוח.
אבל במקרה עליו אני מדבר דנן נעשתה חצי עבודה, ובתעודה מהמכון הפתולוגי נאמר: “זיהוי הגופה באחריות המשטרה”. פירוש הדבר הוא שאנחנו, המכון, מומחים לרפואה משפטית, ואנחנו נותנים חוות-דעת מקצועית לגבי הגופה הזאת, אשר תצלומיה מצורפים לחוות-הדעת כחלק בלתי נפרד הימנה, אבל זיהוי גופה אינו מתפקידנו, וגם לא נתבקשנו לזהות אותה, או לסייע בזיהוייה.
ובמלים אחרות: כל מה שנאמר בחוות-הדעת הרפואית על זיהויו של “המנוח” אינו אלא עדות שמיעה, ואם אין ראייה קבילה על זהותו, פשיטא שאין כל ראייה ששמחה ניר אכן מת, ולפיכך אי-אפשר להרשיע את הנאשם בגרימת מותו של שמחה ניר.
אבל במקרה עליו אני מדבר הנאשם הורשע בגרימת-המוות, למרות שלא הייתה ראייה לזיהויו של “המנוח”, וזה היה אחד מנימוקי הערעור.
בדיון בערעור שואל בית המשפט עצמו את המדינה: מה זה “זיהוי באחריות המשטרה”, ואיך אתם מבססים הרשעה על סמך “זיהוי” כזה, והמדינה עומדת מושפלת-מבט, עם הלשון בחוץ, ושותקת. אין לה תשובה.
והנה, בפסק-הדין של ערכאת הערעור אין כל זכר לעניין הזה, וצריכה זו להיות חוצפה בלתי רגילה לומר שבית המשפט לא ראה את הנקודה הזאת כרלוואנטית, או שהוא “לא יכול” היה להתייחס אליה, אחרי שהוא-עצמו עורר אותה, דרש מהמדינה תשובה והסבר לטענת-הערעור הזאת – דרש ולא קיבל.
את מטפחת את חלאות-האדם במערכת המשפט!
הדוגמאות ה”היפותטיות” אשר הבאתי לעיל אינן פרי-הדמיון, אלא, כפי שאמרתי לעיל, פרי המציאות, ואין לי כל ספק שגם את, בעשרות שנותייך כעורכת-דין וכשופטת נתקלת בהן.
אפילו “תיאטרון האבסורד” אשר בא לידי ביטוי במחזה מי רצח את אהרן ברק – רובו פרי המציאות.
שופטי ישראל אינם “שיבוטים” זהים של אחד ממלאכי-השרת, וכמו בכל “עקומת גאוס” המכבדת את עצמה ישנם שופטים בכל רמות האיכות, הן מקצועית והן מוסרית.
בקצה התחתון של עקומת-הגאוס המוסרית הזאת לא חסרים, לצערי, שופטים שהם חלאות-אדם. יכולה להיות מחלוקת על “שיעורם בקרב האוכלוסיה” של השופטים, ויכולה להיות מחלוקת על “רמת החלאה” לגבי כל שופט אשר נמצא בקצה התחתון הזה, אבל על עצם-קיומה של החלאה – איש לא יחלוק (זולת, מן הסתם, הדוברת החדשה של מערכת המשפט).
אתם עצמכם, התייחסתם אל השופטת הילה כהן כאל חלאת-אדם, שהרי אחרת לא הייתם מדיחים אותה מכהונתה, אבל איש לא טען שהיא אכן “הקצה התחתון” המוסרי של מערכת המשפט. אתם יודעים היטב שישנם מקרים חמורים יותר, אבל אתם לא רוצים “לעשות גלים”, כדי שלא לזעזע את ה”מערכת”, ולהתחיל בתהליך אשר סופו מי ישורנו.
מה שמתחיל בהתעלמויות רשלניות מטענות בעלי-הדין ממשיך בהתעלמויות מכוונות וזדוניות מטענות כאלה, ומה שמתחיל – או ממשיך – בהתעלמויות מכוונות וזדוניות ממשיך בשוחד, בחבירה אל העולם התחתון ובשאר מיני שחיתות והסתאבות – והסוף מי ישורנו.
יכולה להיות מחלוקת בשאלה אם התעלמות רשלנית מטענות הינה עילה לטיפול הנתל”ש – לטעמי כן, אבל אני מוכן להתפשר – אבל את, גברתי הנציבה, נתת הכשר להתעלמויות מכוונות (“זה לגיטימי, וזה לא בלתי חוקי, וזה לא התנהגות שלא כראוי, וזה לא דרך ניהול משפט לא נכונה”), ובכך תרמת לדחיפתו כלפי-מעלה של מיפלס החלאה, השחיתות וההסתאבות במערכת המשפט.
הגב’ שטרסברג-כהן, מה דעתך לקום ולומר “אכן, טעיתי”?
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
העתקים:
שרת המשפטים, ציפי לבני
יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ח”כ מיכאל איתן
חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת
____________________
הנציבה שטרסברג-כהן כלטאה מצוייה: The lizard’s tale
שטרסברג-כהן – לא טובה בהבנת-הנקרא, או שאינה קוראה כלל?
שטרסברג-כהן – איכן אומץ-הלב הציבורי, איכן היושר האינטלקטואלי?