“שינוי” תקבל 40 מנדטים

“שינוי” תקבל 40 מנדטים

בועז מושקוביץ
18.01.2006 05:59
"שינוי" תקבל 40 מנדטים


איך מתהדרי “מרכז” המפה הפוליטית יודעים מה הם חושבים * טומי לפיד השיל כמה קילוגרמים וקוראים לו אהוד אולמרט * מעט ממשנתו של זאב ז’בוטינסקי



הניווט והטפילות

יש משהו מעייף בשיח הציבורי הישראלי הנשען על שתי נקודות בודדות: “השטחים” ו”השלום”; בעצם לצרכן הדמוקרטיה הישראלית מאז ומעולם מותר היה לבחור רק אחת מתוך ההיצע המצומצם של שתי השקפות עולם בלתי מוכחות.

ישראל נשארה עד היום בתוך המפה החד-מימדית הזו ולא פרצה לחלל התלת-מימדי של החיפוש אחר פתרונות לא תקניים ולא קונפורמיסטיים. מתוך הייאוש מן הקצוות הפוליטיים נולד המיתוס של “מתינות הדעה” המתהלכת על “שביל הזהב”, רק שזה לא שביל אלא אוסף נקודות על אותו הקו החמים והיחיד: “לא נפנה את כל השטחים אלא אולי חצי, שליש או שלושה רבעים, נגיע לפשרה טריטוריאלית, עומק הנסיגה כעומק השלום…”

מישהו פעם השווה את בעלי הדעות “המתונות” האלה עם מי שמנווט על פי מפה: הוא מאתר שתי נקודות בולטות בשטח, כך שהוא יימצא באמצע, מזהה את הנקודות על המפה ועל פי הנקודות האלה הוא עצמו יכול להזדהות על המפה. זו תמיד הייתה גם דרך “המתונים” לקבוע את דעתם: כל בוקר מבצעים בדיקה היכן נמצאות היום שתי הנקודות הבולטות של הימין והשמאל – ומחפשים את האמצע: על פי זה הם יכולים לדעת מה הם חושבים.

איך הם יודעים, שהימין והשמאל נמצאים בנקודות הנכונות שלהם ושהנקודה האמצעית מבטאת תוכנית מדינית מציאותית וראויה לביצוע? הם אינם יודעים, הם מחפשים תחושת שייכות למחנה “המתונים”, שאת מותגו הם אימצו. מספר מפלגות כאלה היו בישראל בשנות קיומה, במיוחד בשנות פארסת אוסלו. הן קמות ונעלמות ולא מניבות כל רעיון משל עצמן אלא מהוות אוסף אנשים, שמבחינה רעיונית הם טפילים מחוסרי חשיבה מקורית.

“הדרך השלישית” הייתה הסיפור העצוב של אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן. השניים גילו יושר לא אופייני למרבית הפוליטיקאים: סירבו לשמש בובות על חוט בידי ההנהגה המושחתת של מפלגתם ונשארו נאמנים להתחייבויותיהם כלפי הבוחרים לפני הבחירות. אומנם, מעבר לכך הם לא יכלו לייצר שום רעיון מקורי כדי להצדיק את קיומם הפוליטי העצמאי לאורך זמן.

“מפלגת המרכז” הייתה אירוע מסחרי גרידא: ארבעה ידוענים ללא כל רעיון משל עצמם, ללא כל הצעה רעננה וללא ידידות יתרה, שתשרור ביניהם, מאוגדים אך ורק בשאיפה להוציא את תפקיד ראש הממשלה מידי בנימין נתניהו, מכרו את עצמם לציבור בתמורה לשישה מנדטים טבין ותקילין. חוסר כשירותם לבצע את תפקיד ההנהגה המבוקש התגלה בחוסר הבנתם, ששללם אינו כישלון אלא הצלחה. במקום לפתח את ההצלחה העסקית הראשונית, הם התפזרו לכל הרוחות.

על עיי החורבות, שאלה השאירו, קמה “שינוי”. אמנם הרעיון השיווקי שלה היה מפותח יותר ובהתאם גדל כוחה הפוליטי. מייסדי החבורה הזו הבינו, שהרעיון המרכזיסטי לבדו אינו מספק הצלחה רב-פעמית, אך בעטיפה מתאימה ניתן לפתוח בעזרתו שווקים חדשים, בתנאי שמסמנים את האויב הפנימי האולטימטיבי, רע, גוזל כסף, משתמט מהגיוס ומשריץ ילדים כמו מגפה…

לאחר מותם בשואה של מיליון וחצי ילדים יהודים, מי היה מאמין, שתקום בישראל מפלגה, שתתנגד למספר הילדים הגדול במשפחות החרדיות? מי היה מעלה על דעתו, שלא תגיד ישראל “נממן ממיסינו הדלים את כל הילדים, רק שיהיו: שחורים ולבנים, חיילים ואברכים, בעלי קוקו ובעלי פאות, רק שייולדו ויגדלו..!”
לא זו בלבד, שנמצאה מפלגה כזו, אלא אף ניצול שואה נעמד בראשה, האחראי הראשי על כל התעמולה המאוסה הזו הוכיח, שאין לאיש חיסון טבעי נגד מחלת האנטישמיות, אף היהודי שבא “משם” יכול לחלות בה ולהתגאות בה.

לא הייתה להם כל דרך לדעת, האם הם בעד “ההתנתקות” או נגדה, בעד התקציב או נגדו; הם תמיד באמצע, במקום ההתייפייפות וההתבלטות ובהתאם למה שחושבים אחרים. במקרה שלהם, שלא כמו במקרה של הליכוד, זה באמת לא רלוונטי מה הייתה דעתם לפני הבחירות. הם בעד דבר אחד בלבד: המיצוב השיווקי העצמי תחת מותג “יושר ושפיות” – על מנת להוכיח את התכונות האלה לא יבחלו בשום שקר ושום מעשה טרוף ונבלה.

הם יצאו מהממשלה לא מפני “ההקרבה” של הכיסאות ליד השולח הגדול אלא מפני ההתעלות הרוחנית של האנשים המוותרים למען “עקרונות”, אותם הם בוחרים מדי פעם מחדש, בהתאם לצרכי המשחק. הנרקיסיזם המנופח הזה חשוב יותר מכיסא ליד שולחן הממשלה, בעצם הוא חזות הכול.

לב שבע
כעת לחידה הגדולה: איך יכול הבוחר הישראלי ליפול מחדש באותה הרשת המרכזיסטית ולהעניק, אמנם בינתיים רק בשלב הסקרים, 40 מנדטים לאותה החבורה הנלעגת? רק מפני שטומי לפיד השיל כמה קילוגרמים וקוראים לו אהוד אולמרט? בזכות צלו של אריאל שרון?

השם הלא מבטא דבר, “שינוי”, שונה לשם המסחרי “קדימה”, מתאים לבית ספר לנהיגה או תוכנית חסכון בבנק – זה מה שמושך אותם? סילביו ברלוסקוני ניצח עם מפלגה, ששמה כקריאת עידוד של אוהדי הנבחרת האיטלקית לכדורגל: “פורצה איטליה!”. טוב, אימצנו מהם מאכלים, אז עכשיו נאמץ מפלגה…

אומרים לי, שזה משבר מנהיגות, אין בעל בית שייקח את העניינים לידיים כמו שצריך, העם מבולבל, לא רוצה דבר מלבד שיעזבו אותו בשקט ומזה נובע המצב, שממנו אין סיכוי להתחבא בפינה שקטה.

אך אני שואל: האם עם חכם וחפץ חיים זקוק למנהיגות? מנהיגות טובה היא רק זאת הצומחת מהשורות, המשבר והמבוכה הם תוצאה של מנהיגות חזקה מדי.

אם ניתן להצביע על תכונה עיקרית אחת המייצרת חולשה, מבוכה, אבדן הדרך וטילים על הראש, זהו אולי השובע, אותו שובע הלב, שאת תיאורו שם זאב ז’בוטינסקי בפי שמשון המשוחח עם סרן פלשתי על בני-פלשת לעומת בני-ישראל:

“- ידעתי את הדיבור המתרונן, את הלבוש ההדור, את המנהג המנומס, וגם דברים נכבדים מאלה ידעתי: כללים לכם לכל עניין בחיי אנוש, למן העלילה הגדולה ועד מעשה פעוט; סדר מהוגן ישרור במלחמה, בתפילה, בקריה. ועוד ידעתי דבר הנכבד אף מכל אלה: לב שבע. יש לב רעב, והוא תמיד דרוך על משמרתו, פורש רשת ומשחר לטרף, ויש לב שבע אשר יפהק בטרם בוא שינה, ואין דבר אשר עליו יערוג….
“- אך הן תאהב אותנו – אמר הסרן.
“- אהבתיכם – אישר שמשון את דבריו – ולעומת זאת לא אוהב את דן ואת אחיו בני עמי שנאתי. הכול אחרת שם… עובד אדמה ישנא את הרועה, בנימין את יהודה, הנביאים – את כולם. אך מעל לכל אלה יתנשא אחד ויחיד לכל – לב רעב. צימאון לכל דבר, אשר ראתה ואשר לא ראתה העין. כל נפש תמרוד באשר ישנו ותזעק: עוד ועוד!
“- אספסוף – נענה הסרן מתוך סלידה – לא יהיה לאחד בלתי אם ילכדו המקל. והוא אשר אציעך.
“שמשון פרץ בצחוק:
“- מה בצע לכם בזאת? למען החש עוד יותר את בוא היום אשר בו יבלעוכם? אם כה ואם כה יבלעוכם ולא ייוודע כי באתם אל קרבם.”

 

אתר המחבר:  www.global-report.net/boazm



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר