על הרשעתו של יגאל עמיר ברצח יצחק רבין: תהיות


על הרשעתו של יגאל עמיר ברצח יצחק רבין: תהיות



ד”ר מיכאל ברונשטיין
ספרו של ד”ר אורי מילשטיין, “תיק רבין. מיתוס ושברו” 11.11.2005 11:19


סרק, סרק

סרק, סרק


ד”ר מיכאל ברונשטיין מעלה תהיות באשר להרשעתו של יגאל עמיר ברצח רבין. האם פסק-הדין מחזיק מים? פרק מספרו של ד”ר אורי מילשטיין, “תיק רבין. מיתוס ושברו”. עוד תהיות באשר לשופט אדמונד לוי.




7. בית-המשפט

לכאורה, נחקרה ההתנקשות גם במשפטו של המתנקש יגאל עמיר. למעשה, לא הייתה שם שום חקירה כי אם הליך משפטי תקין רשמית ולא-הוגן לאמיתו של דבר.

הציבור נוטה להתייחס אל בית-המשפט בכבוד ובאמון. מערכת המשפט ובראשה בתי-המשפט היא חלק חשוב במכלול המדינה ותפקידה להכריע סופית בין טענות מנוגדות – בין פרט לפרט ובין פרט למדינה, כולל בתחום הפלילי. מבחינת המדינה, יש להגיע להכרעת הסכסוך ולהיפטר מהעניין, אפילו על חשבון הצדק והאמת. סופיות הדיון בבית-המשפט מקנה לו אדרת של אמת מוכחת. ברם, מַעמיקי-הבנה יבחינו מיד שפסקי-דין הינם עניין רשמי. כלומר, לחברה יש אינטרס ברור שפסקי-דין יכובדו גם כשהם מוטעים. זה המחיר שחברה חייבת לשלם כדי להינצל מאנרכיה. החשש מפסיקה בלתי-צודקת מטיל אחריות כבדה על מערכת המשפט. רק רמה אתית-מקצועית גבוהה של השופטים עומדת בין שלטון החוק לבין עריצות המשפטנים. העניין פשוט וברור, אם כי דרוש מאמץ אינטלקטואלי מסוים כדי לקבלו. לכן, רוב הציבור מעדיף את האמונה העיוורת (“התמימה”) בפסקי-הדין של “כבוד השופט”. ההיגיון אומר שהעיוורון הזה יפגע בעיקר במעוטי-השכלה. אך לא כך המצב כיום. התפיסה הפילוסופית הנפוצה המכונה “פוסט-מודרניזם” גורסת ריבוי אמיתות והציבור המשכיל מחויב לקבל זאת, אך אינו עומד בדרישותיה הקשות. לכן, הוא מחפש מפלט בדמות אב רוחני או מערכת-ללא-רבב כדי לקבל מהם אמת סופית ובלתי-מעורערת. בדרך כלל, זה תפקיד בית-המשפט העליון.

כך נחשפת סתירה מובנית בעבודת בית-המשפט. הסתירה אינה קיימת כשהעניין פשוט: הנאשם מודה, סיפורו נתמך בעדויות מוצקות, ומכל אלה עולה תמונה חד-משמעית של המעשה הנידון. בדרך כלל, המצב שונה. השופטים מוכרחים לגלות את האמת – משימה קשה.

עורכי-דין בבית-המשפט של המאה השתים-עשרה מציגים את טיעוניהם כבדי המשקל. המלאך מלמעלה דואג, שהצדק ייצא לאור

ההליך המשפטי המקובל מבוסס על כך שאת שני הצדדים מייצגים מומחים למודי-ניסיון הבקיאים בכללי המשחק. אלה מתנצחים לפני השופטים המשגיחים על המסגרת הרשמית ומסכמים את התוצאה. בסוף הדיון השופטים אמורים להגיע למצב של “שכנוע מעל לספק סביר”. יש להדגיש, שהנוסחה כוללת “שכנוע” ו”סבירות” – שני מרכיבים סובייקטיוויים מייסודם. מערכת זו התגבשה כמיזוג של שיטת השיפוט הרומית, שעברה בירושה לחוק הכנסייתי, עם עקרונות של טורניר האבירים. דו-קרב של מייצגים היה מקובל בתחילת ימי הביניים לפי העיקרון “הניצחון בא מהאל” ולפיכך, אמור הטורניר לגלות את האמת.

                     

                            עורכי-דין בבית-המשפט של המאה השתים-עשרה מציגים את טיעוניהם כבדי המשקל.
                                                  המלאך מלמעלה דואג, שהצדק ייצא לאור

למבנה הזה של ההליך המשפטי יש משמעות עמוקה. המבנה נועד להציל את המצב כשהשופט אינו מסוגל לחפש את האמת, אינו רוצה לחפשה או אפילו מתעצל לעשות זאת. מניחים, שכל צד יהפוך שמים וארץ להוכיח את טענותיו ולהפריך את טענות יריבו. כלומר, יש מי שלא יתעצל. נוסחת הטורניר מסייעת לשפר את רמת האובייקטיוויות, אך אינה מבטיחה גילוי האמת. אין די ברצון להפוך שמים וארץ, צריך לדעת איך לעשות

זאת. בית-המשפט עלול למצוא את עצמו במצבים קשים מבחינת ההכרעה. מכאן נולד הסדר עסקת הטיעון, שבו שני הצדדים מתפשרים על הרשעה בסעיפים קלים ועל עונש קל ונמנעים מבירור העניין עד תום תוך חשש לזיכוי מחוסר הוכחות. עסקת הטיעון מדגישה את העובדה שבית-המשפט אינו מגיע בהכרח לחקר האמת.

לכאורה, המקרה של יגאל עמיר היה שונה בתכלית. הנאשם הודה במעשה, היו הרבה עדים והמעשה צולם בזמן אמת. כלומר, לשופטים הייתה, לכאורה, בעיה הפוכה: הם היו צריכים לקיים את כללי המשחק כשהתוצאה הייתה, למעשה, ידועה מראש. סביר להניח, שהמצב השפיע גם על ההגנה ודחף אותה להרפתקאות – כגון רמיזות לכיוון קונספירציה. הניסיון היה אבוד, לדעתנו, ובצדק. מצד האמת לא היה צורך במשפט – לפחות זו הייתה הדעה הרווחת – ההליך נעשה אף ורק כהצגה כדי לשמור על העיקרון הבסיסי – לא נשלח אזרח לכלא אלא רק בהוראת בית-המשפט. לכן, צל של שעמום רבץ על הדיונים לפחות במה שנגע לשופטים. לפרקליטות הייתה מלאכה קלה ונוחה, אמנם היו בכתב האישום אי-דיוקים קטנים, אך השופטים התעלמו מהם, מה עוד שההגנה התעלמה מהם גם כן. ככלל, להגנה הייתה בעיה קשה כיוון שמשימתה הייתה אבודה מראש. לא נשאר לסניגורים אלא לזכות בנקודות קטנות שלא שינו דבר. על הנאשם נגזר מאסר עולם. היו לסניגורים לא מעט הזדמנויות להכשיל את עדי התביעה, אך אין ספק, זה לא היה משנה דבר. השופטים היו מוצאים את האסמכתות לגזר-הדין הבלתי-נמנע. רגעי המתח היו ממש מעטים ולעיתים רחוקות מעניינים. כך, שאל הסניגור את עד התביעה יורם רובין האם היה מידע מוקדם על אפשרות של ההתנקשות. לפי כללי המשחק היה יורם רובין חייב לענות לשאלה. אך הוא עמד על “זכותו” (בעצם: רצונו) להשיב לשופטים בלבד. השופטים קיבלו את בקשתו ובכך חסמו את האפשרות שההגנה תפתח את הנושא ואולי תפיק ממנו איזו תועלת לנאשם. הכל העיד על כך שהמשחק היה מכור. 

לעיל, ציינו את העובדות המצביעות על קונספירציה לביום התנקשות בלי שום קשר ליגאל עמיר. לדעתנו, לא היה בהן כוח לשכנע את השופט אדמונד א’ לוי או לערער את שכנועו הפנימי. בכל זאת, היה צורך לברר האם היו למתנקש כוונות להרוג את קרבנו או רק לפוצעו.

הנאשם חילק את כוונותיו לשתי רמות: בסיסית, הוא לא רצה להרוג את ראש הממשלה אלא לגרום לשיתוקו. אך הוא גם הבין שאין לו יכולת לכוון את נשקו בדיוק הנדרש. נפשית, עמיר היה מוכן גם להמית וכשירה ולא הבחין בשום תגובה פיזית של הנפגע – הוא ירה שתי יריות נוספות. כוונתו לא השתנתה. את התוצאה הוא השאיר ל”כוח עליון”.

לפי המודל שלנו הוא פגע דווקא בעמוד השדרה, המקום ה”קלאסי” לשיתוק ובגלל הנסיעה הארוכה וטעויות הרופאים הסתיימה הפציעה במוות. כל אלה ודאי לא היו בשליטתו והיו מחוץ לשיקוליו המקדימים.

התביעה ביקשה להוכיח שהיו לעמיר כוונות לרצוח. על הציר הזה הסתובב כל הדיון בבית-המשפט. השופטים פסקו בהכרעת דינם (סעיף 5):

עינינו הרואות, שהנאשם הודה במרבית העובדות שיוחסו לו, ולמאשימה לא נותר אלא להפריך את טענתו שלא התכוון להמית את ראש הממשלה, אלא לשתקו בלבד […] כאן ראוי להעיר כי גם אם הייתה מתקבלת טענה זו, ספק אם היה בה כדי למלט את הנאשם מהרשעה בעבירת “רצח”, אף כי סעיף ההרשעה היה משתנה, היינו מסעיף 300(א)(2) לסעיף 300(א)(3) של חוק העונשין.

לא הייתה משמעות אמיתית למאבק המשפטי והמדובר במשחק בלבד שהתנהל לפי כל כללי הטקס. אגב, הנאשם אכן “הודה במרבית העובדות”, אך לא בעובדה המרכזית של הדיון. כאן יש אי-דיוק מוזר בהכרעת השופטים.

לאמיתו של דבר, משימת ההגנה הייתה אבודה מראש. הנאשם הודה שֶיָרה ופגע בראש הממשלה ולא היו עובדות מוצקות לערער את הבסיס הזה. הסניגורים נסחפו לניסיון האבוד מראש לרמוז על קונספירציה והחמיצו את הסיכוי היחיד לתקוף את כתב האישום מיסודו: לטעון שהנאשם רק פצע את קרבנו והמוות נגרם מהארכת הנסיעה. סביר להניח שהשופטים לא היו מאפשרים לסניגוריה לפתח את האפיק הלא-צפוי הזה. מכל מקום, הסניגורים לא ניתחו את החומר הרפואי שהיה בידיהם ולא תקפו את העד ד”ר יורם קלוגר שהעיד עדות מתחמקת ומטעה.

על מה בעצם התנהל המשפט?

עקרונות המשפט דורשים להוכיח שהפשע נעשה בכוונה תחילה. כאמור, הציג הנאשם תמונה מורכבת יותר – ועל ההבדל הזה התנהל הדיון. ה”עוקץ” היה בכך שההסתכלות על הפעולה כמות-שהיא לא אפשרה להבדיל בין “כוונה לרצח מלכתחילה” לבין “כוונה לשתק מלכתחילה, ולרצוח בעדיפות השנייה”. לכן, בנתה התביעה מודל מסובך ורעוע: הירייה הראשונה אינה מוכיחה דבר וכל העניין התרכז בשתי היריות הנוספות. כאן בא הקריטריון ה”מתוחכם”: אם כיוון הנאשם את נשקו היטב – הוא רצה להרוג, אך אם לא כיוון כלל או כיוון ברישול – הייתה לו כוונה לשתק. בלשון הציורית וחסרת משמעות של השופטים ביקשה התביעה להוכיח שהנאשם “לא הרפה מקרבנו”. לדעתנו, הנסיבות של שתי היריות האחרונות נגזרו מהמצב הטקטי ולא ניתן ללמוד מהן דיוקים סכולאסטיים מהסוג הנדרש. בסופו של דבר, המותב (הרכב השופטים בדיון) “השתכנע מעבר לכל ספק סביר” שהמאשימה צודקת וביסס את הכרעתו על שלוש עדויות של שלושה עדים. כל שלוש העדויות מופרכות אם מנתחים אותן ניתוח יסודי. להלן נבדוק אותן מצד התביעה, מצד השפיטה ומצד הסנגוריה, שהתרשלה, כפי שכבר ציינו.

בכתב הכרעת-הדין כתבו השופטים:

עדותם של עדי הראייה מפריכות את גרסת הנאשם בעניין מרכזי אחד, היינו ששתי היריות האחרונות נורו בעת שכבר נוצר מגע פיזי בינו לשוטרים שלכדו אותו, וכאשר לטענתו כבר לא נתן את דעתו לגבו של המנוח, הואיל ומבטו הוסט לכיוון אחר. בעניין זה עדיפה בעיני גרסתם של עדי התביעה, ובעיקר של ישראל גבאי ויצחק ימין, ומהן ברור[1], שאיש לא הספיק ללכוד את הנאשם לפני שסיים לירות את כל שלושת הכדורים זאת ועוד, ספק רב אם הנאשם שמט את האקדח מידו, וקרוב לוודאי שהיה זה העד ימין שנטל אותו ממנו, ואם נראה כלי הנשק על הכביש, ייתכן שהוא נשמט במהלך המאמץ להשתלט על הנאשם […] [2] גם עדותו של יורם רובין מובילה לאותה מסקנה. עד זה חש בפציעתו כשכבר סוכך על ראש הממשלה ושניהם התחילו ליפול ארצה. מכאן המסקנה, שגם כאשר המנוח לא ניצב עוד על רגליו לא הרפה הנאשם מקרבנו והסיט את קנה האקדח לעברו כשהוא ממשיך בירי, וגם בכך יש ללמד עד כמה היה נחרץ בדעתו לפגוע במנוח, ובמספר כדורים רב ככל האפשר בטרם יילכד [סעיף 27].

את הסיפור של יורם רובין כבר ניתחנו לעיל. ראינו שהוא לא היה יכול להיפצע כש”סכך על ראש הממשלה ושניהם התחילו ליפול ארצה”. הסניגוריה לא הצליבה את המידע ולא הוכיחה לשופטים שעדות רובין שקרית או לפחות מוטעית. לוּ תיארו השופטים לעצמם את התמונה האפשרית של הירי (המודל), למעשה לא היה צורך בעורך-דין.

השוטר ימין יצחק העיד:

כששמעתי את הירי, מאוד פחדתי שזה האירוע של חיסול של ציבור [] רצתי מהר, ראיתי בחור עם חולצה כחולה שהחזיק בידו אקדח שחור, קפצתי עליו. [] נתתי מכה בידו. עמד עם האקדח ביד, היד הייתה מושטת. קפצתי, נתתי מכה, תפסתי נדמה לי בשיער, השכבתי אותו על הרצפה [] האקדח היה איתי. [] אני לוקח את יד הימין של הנאשם, מסובב אותה לאחור וחוטף את האקדח מהיד. [] יד ימין אחזה באקדח, תפסתי אותה לאחור וקטפתי את האקדח, הרמתי את היד לאחור [פרוטוקול, עמ’ 82-84].

לפנינו תמונת תפיסת המתנקש כשימין יצחק עומד במרכזה. בית-המשפט קיבל את עדותו: “וקרוב לוודאי שהיה זה העד ימין שנטל [את האקדח מידו של הנאשם]”.

כבר הבאנו עדויות של שוטרים מהמעגל הראשון ומהן עולה שכאשר ירה המתנקש את שתי היריות האחרונות הם כבר התנפלו עליו והוא הופל מיד. כלומר, זה היה לפני שימין יצחק הגיע אליו. העדויות נגבו במשטרה והועברו לוועדת שמגר. הן לא נכללו במסמכי בית-המשפט וכנראה, הסניגורים לא ידעו על קיומן – אף כי היו רשאים לראות את כל תשאולי המשטרה. השוטר ימין יצחק תושאל במשטרה בחמישה בנובמבר 1995 ועדותו צורפה לתיק התביעה. זו עדותו במשטרה:

רצתי למטה ואז הבחנתי במספר אנשים אשר לבשו בגדי חאקי עומדים מעל בחור אשר שכב על הרצפה, וכל אחד מושך אותו לכיוון אחר[3]. ניגשתי לבחור ששכב ולבש חולצה כחולה ומכנסיים כהות. אחזתי בידו הימנית עם עוד בחור ולקחתי את האקדח

סיפור דומה חוץ מפרט מכריע – בעדות המאוחרת של ימין יצחק בבית-המשפט עמיר עמד ואילו בתשאול הראשוני במשטרה הוא שכב. מכאן: ימין יצחק לא העיד על שלב הירי אלא על שלב יותר מאוחר ואי אפשר לבסס על עדותו את גזר-הדין. עד כמה שנשמע הדבר מוזר – הסנגוריה לא הביאה את המסמך הזה ולפי “כללי הטורניר” רשאים השופטים להאמין לימין יצחק. אלא שאנו מדברים על אמת ולא על תקינות רשמית.

ברם, המצב מסובך עוד יותר כשניגשים לעדות של ישראל גבאי:

[עמדתי על-יד הניידת]. עמדתי בין הדלת הקדמית שליד הנהג בין הדלת לרכב … בשלב הזה נשמעו יריות. בשלב הזה הייתי בערך 8 מטר מהמקום בשלב ששמעתי את היריות הוצאתי את הנשק שלי דרכתי אותו ורצתי לכיוון. ראיתי ערמה ליד רכב ראש הממשלה. ערמת אנשים ששכבו על ראש הממשלה וראיתי את יגאל עמיר עומד שם … ברגע שאני מבחין בו לראשונה הוא עומד עדיין עם האקדח כשהיד עם האקדח מושטת קדימה ובזווית כלפי מטה. בשלב הזה קפצו עליו כל השוטרים שהיו במקום [פרוטוקול, עמ’ 113].

במקרה של ישראל גבאי אין לנו עדות סותרת. אך עדיין סביר שטעה לתומו. ננסה לבדוק את הנסיבות: גבאי שמע יריות – כנראה, את כל השלוש (!) – שלף את אקדחו, דרך אותו, מעריך את המצב ומחזיר את האקדח לנרתיקו  – רק אחר כך רץ ממרחק של שמונה מטרים. נזכיר, שהשוטרים בועז שרעבי ושי תירם העידו שהמתנקש הופל מיד אחרי שירה את שלוש היריות. מכאן: גבאי היה אמור להגיע כשעמיר כבר היה על הכביש וכמה שוטרים עליו. בסרט של קמפלר נראה רפ”ק יולזרי מגיע בריצה ממרחק של כעשרה מטרים. אנו יודעים מהסרט שעמיר כבר לא עמד על רגליו. גבאי היה אמור להגיע בערך אתו. ועוד: בסרט נבחין במאבטח ששלף את אקדחו וידו הייתה “מושטת בזווית כלפי מטה” בערך לכיוון ראש הממשלה השוכב. ייתכן שזה אותו “עמיר” שראה גבאי ואחר כך הוא סידר את זיכרונותיו. מכל מקום, גבאי אינו מזכיר את המאבטח עם האקדח השלוף .ייתכן, שגבאי אף התנפל על השוטר עם הנשק כפי שהעיד במשטרה:

ראיתי את הדלת האחורית של רכב ראש הממשלה פתוחה ואנשים שוכבים על הרצפה ובחור שלבש חולצה כחולה ומכנסי ג’ינס כהים עומד מאחרי האנשים ששכבו על הרצפה. שמעתי צעקות של אנשים וראיתי שוטרים רצים לכיוון הבחור שעמד ולא זז ממקומו. מאחר והייתי יותר קרוב, במרחק של כשני מטר, קפצתי לעברו ויחד עם שוטר נוסף בשם אבי כהן השכבנו אותו על הרצפה [17 בנובמבר 1995].

אגב, גם אבי כהן עמד רחוק ממקום היריות ומכאן, שהמדובר בשלב מאוחר יחסית.

למעשה, עדות ימין ועדות גבאי סותרות זו את זו. אם נקבל את שתי העדויות כפי שקיבלו אותן השופטים, יוצא שימין וגם גבאי התנפלו על המתנקש כל אחד בנפרד ומבלי להבחין בהתנפלותו של האחר. רק אחד העדים העיד עדות אמת – ובעצם, שניהם טעו. ברור, שהשופטים לא “חשבו על החומר” ולסניגוריה לא ניתנה ההזדמונות לערער על הקביעה הלא-הגיונית של השופטים. בסוגריים נאמר, שיש ספק האם היו מגלים את הטעות הלוגית.

ושוב, השופטים היו רשאים לקבל את עדות גבאי משום שהסניגורים לא ערערו אותה. אבל השופטים עשו צעד נוסף ו”שיפצו” קצת את עדותו בנוסח הבא:

[ישראל גבאי] ניצב ליד דלתו הפתוחה של מכוניתו של רבין, כשלפתע נשמעו היריות [סעיף 6 בהכרעת הדין].

הפרט הזה מקנה לעדות גבאי משנה-נאמנות – אם באמת עמד גבאי כל כך קרוב והתבונן בשקט בכול הנעשה – אזי רצוי להאמין לעדותו. אך לא כך העיד על עצמו העד. השופט אדמונד א’ לוי בדה את הפרט מלבו ונימוקיו עמו. גבאי העיד במפורש שעמד ליד ניידת המשטרה במרחק כשמונה מטרים מרכבו של ראש הממשלה ואף ציין את מקומו בשרטוט שערך והראה לשופטים. אי אפשר לומר שהביסוס השלישי של הכרעת השופטים הופרך לחלוטין. לעומת זאת נראה, שבעצם כבוד השופטים כתבו טקסט מניפולטיווי כדי לצאת ידי חובה.

צריך גם לציין, שמבחינה לוגית אי אפשר לכרוך ביחד את עדותם של יצחק ימין וישראל גבאי משום שהן סותרות זו את זו. כי הרי שניהם ראו את המפגע ושניהם התנפלו עליו ואף אחד מהם לא ראה את השני. השופטים כמסתבר לא טרחו להצליב את העדויות אלא קיבלו את כולן ושילבו אותן בטקסט אחד – כך הם ראו את תפקידם.  

לסיכום, במקרה הזה, הכרעת השופטים אינה יכולה להיחשב לחשיפת האמת ואינה מוסיפה להם הרבה כבוד. אך גם ההגנה אינה מצטיירת בצורה יפה במיוחד.

כבר אמרנו, שההגנה הלכה לכיוון חסר סיכוי, דהיינו, לכיוון הקונספירציה. לעומת זאת, היא לא ניצלה את האפיק של פגיעה בעמוד השדרה לטעון שבעצם עמיר לא פצע את ראש הממשלה פצעי מוות. אומנם ד”ר קלוגר העיד עדות מתחמקת לגבי מקום הפגיעה אך היה אפשר להגיע לאמת על סמך דו”ח בית-החולים שבו אוזכרה פגיעה בחוליה. ההגנה גם לא דרשה תצלום רנטגן ושאר מסמכים רפואיים מקוריים. ייתכן, שההגנה לא קיבלה ייעוץ ממומחים ברפואה. עדות ד”ר ברבש כפי שצוטטה בדו”ח ועדת שמגר הייתה יכולה להיות מועילה מאוד לנאשם – אך היא לא עמדה לרשות ההגנה.

הסניגורים ביקשו לדחות את המשפט עד שיפורסם דו”ח הוועדה והם יתבוננו בו ובתחקירי הוועדה ומסמכיה. השופט אדמונד א’ לוי, אב-בית-הדין, דחה את הבקשה וביסס את החלטתו על הנימוקים הפורמליים תוך נימה של צער או אולי לעג מעודן:

טוען בא-הכוח המלומד של הנאשם, עו”ד גולדברג, שראוי לדחות את הדיון עד לסיום עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית בראשות כב’ הנשיא שמגר. דא עקא, שהוראתו של סעיף 14 של חוק ועדות חקירה, תשכ”ט-1968 אוסרת עשיית שימוש בעובדות, שהובאו בפני ועדה כראיה בהליך משפטי מן הסוג הנידון לפני, אם כן הוא הדין ביחס לראיות, קל וחומר ביחס למסקנות הוועדה כשאלו תתגבשנה.

גם מבלי לעיין בחוק עצמו אפשר לתהות כיצד אפשר לאסור “שימוש בעובדות”? מדברי השופט עולה מצב מוזר: אם “תפסה” הוועדה איזו עובדה, יש לה בלעדיות עליה ואסור להביא אותה בבית-המשפט. וכמה שחקירת הוועדה תהיה שלמה יותר כך יהיה הדיון בבית המשפט תלוש וריק יותר. לשמחתנו המחוקק לא היה טיפש עד כדי כך ואין קביעה כזו בחוק. והרי הנוסח המדויק של החוק:

סעיף 14. דינה של עדות. עדות שנמסרה לפני ועדת-חקירה, או לפני מי שהוטל עליו לאסוף חומר כאמור בסעיף 13, לא תשמש ראיה בהליך משפטי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת אותה עדות.

נבנה כאן סולם של ארבעה שלבים לפחות: עובדה, עדות, ראיה ומסקנה. הסניגורים ביקשו לעיין ב”עובדות” והחוק קבע שהעדות שאספה ועדת החקירה וקיבלה אותה כ”ראיה” לא תהפוך אוטומטית ל”ראיה” בבית-המשפט. זה קרוב מילולית למסקנתו של השופט אדמונד לוי, אך שונה מאד בתוכן. אמנם לשון החוק באמת אינה מדויקת, אך הכוונה ברורה ואף הגיונית, משום שדיני הראיות בבתי-משפט ובוועדות חקירה שונים:

סעיף 8. אי-תלות בסדרי דין ובדיני ראיות. (א) ועדת-חקירה אינה חייבת לנהוג לפי סדרי הדין של בית-משפט, והיא רשאית לקבל כל ראיה שהיא בכל דרך הנראית לה מועילה ולקבוע סדרי חקירה של עדים; והכל כשאין בחוק זה או בתקנות לפיו הוראה אחרת לענין זה. (ב) ועדת-חקירה אינה כפופה לדיני הראיות כשאין בחוק זה הוראה אחרת.

החוק מגדיר במדויק את ההבדל: בתי המשפט מחויבים בגישה קפדנית יותר במעבר ממעמד “עדות” למעמד “ראיה” וזה נכון והגיוני בגלל ההבדל התפקודי העקרוני של בתי-משפט ושל ועדות החקירה. כפי שהסברנו, מקומם במערכת המדינית שונה וזה מתבטא גם ב”חופש” שלהם לקבל את העדות וכראיה. לא היה ביסוס משפטי להחלטת השופט אלא רק “ניסוח משפטני” לסירוב לתת להגנה  סיכוי כלשהו. ודאי לא היה שום היגיון ב”קל וָחומר” של השופט מכיוון שהסנגוריה לא בקשה שבית המשפט יאמץ את מסקנותיה של ועדת שמגר.

העניין פשוט וברור לכל בר-דעת. נותר רק להוסיף שכבוד השופט אדמונד לוי מכהן כעת כשופט בבית-המשפט העליון של מדינת ישראל.


[1] לעיל  נקט השופט בלשון  “עדיפה עלינו עדותם …”; לשון זה מצביעה  על ספק מסוים ולא על אמינות מוחלטת. לכן, היה אסור לנקוט בלשון, “מהן ברור … “, אלא לומר, “אשר טענו …”.

[2] כנראה, הכוונה  לנשק של אחד השוטרים, ש”נשמט” לכביש.

[3] באחד מצילומי שלווינסקי נראה שוטר מג”ב בבגדי חאקי עומד קרוב למקום, שבו אמור לשכב המתנקש. המדובר בשלב מאוחר באירוע, כיוון שבזמן צעידת הפמליה לא היו אנשי מג”ב בסביבה הקרובה.

להזמנת הספר: אורי מילשטיין urimilsh@zahav.net.il
ד”ר מיכאל ברונשטיין bron@digital-verification.com

יום כיפור, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!
אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר