הענישה כאמצעי הרתעה, או שמא… עידוד

הענישה כאמצעי הרתעה, או שמא… עידוד

טל רבינוביץ’
26.11.2005 23:04
הענישה כאמצעי הרתעה, או שמא... עידוד


גישת השיקום, שמה את נסיבות חייו ועולמו ‏הפרטי של העבריין במרכז, ומסיטה הצידה את מעשה העבירה, חומרתה, תוצאותיה ‏וקורבנותיה. אל הכותרות בעיתון כמעט ולא מגיעים עונשים כבדים אותם מטיל בית המשפט על עבריינים. כבר לא ניתן להבחין במסר חברתי, חינוכי וערכי המוקיע מהחברה את העבריינים ואת מעשיהם, אלא במסר אחר: עידוד הפשיעה.



מהי ענישה?

 

על פי שיטת המשפט הקיימת כיום, הענישה היא תגובה למעשה עבירה.

 

בחוק הישראלי אין הגדרה של מטרות הענישה.

כאשר בית המשפט בא להטיל עונש על אדם שביצע עבירה, הוא נדרש ראשית לסוגיית מטרותיה של החברה בהטלת העונש. כאמור, וכבר אמרנו למעלה, התשובות לשאלה מסוג זה לא תימצאנה בחוק, אך בספרות המשפטית ובפסיקה נמצא כי התפתחו תיאוריות ורעיונות סביב סוגיה זו.

 

באופן גס ניתן לחלק לשתיים את גישות ההתייחסות אל העונש:

 

על פי גישה א’ – העונש הוא תוצר של שיקול מוסרי ומטרתו לספק את תחושת הצדק.

על פי גישה ב’ – לעונש יש מטרה תועלתית כגון: מניעה, הרתעה, שיקום.

 

ביהדות, שאלת מטרת העונש היא ערכית והערך אשר בו מדובר הוא קיום מצוות התורה. אמנם מבעד לדינים אפשר למצוא צידוקים (ברוב המקרים סמויים או פרשניים), אך הענישה נדרשת, גם אם וכאשר השופט לא ימצא לנכון טעם לה. זו גם הסיבה לכך שקציבת העונש בהלכה היא חד משמעית ומוגדרת.

 

רעיון הנקמה, לדוגמא, הוא מושג השייך רעיונית לגישה א’:

 

כאשר אדם פוגע בחברו במזיד וגורם לו נזק, תמהר המדינה ותתערב בטרם יעשה זאת הנפגע בעצמו. הענישה שתבוא מצד המדינה תהיה פעולה אשר תחליף ותבוא במקום תגובת הנפגע. בכך המדינה תמתן את רצונו של הנפגע לנקום בעבריין.

שתי מטרות תשיג המדינה: האחת –  סובלימציה לייצר הנקמה הפרימיטיבי של האדם, והשנייה – מניעת מצב של אנרכיה על פיו כל אחד יעשה דין לעצמו בלקחו את החוק לידיו.

 

את מניעת הנקמה השיגה ההלכה היהודית באמצעות “ערי המקלט” אליהן נמלט הרוצח בשגגה מחמת זעמו של גואל הדם אשר ייצר הנקמה בעבע בנפשו. שם – בעיר המקלט – הרוצח בשגגה זכה להגנה עד מות הכהן הגדול.

 

לענייננו ברשימה זו, בין הרעיונות והעקרונות המנחים את בית המשפט בבואו להחליט על עונשו של העבריין נמצא כאמור – רעיון ההרתעה.

להבהיר, ההיגיון בבסיס אלמנט ההרתעה שבענישה מלמדנו על הנחה אופטימית אשר על פיה אם פלוני ייענש על עבירה שביצע – הוא יימנע מלחזור עליה בשנית. לדוגמא, אם פלוני פרץ לביתו של השכן וגנב את יהלומיו – הוא ייענש. עתה צפוי, כי לאחר מכן לא ישוב הגנב לגנוב, שהרי הוא יידע מהו העונש שיקבל (אם ייתפס בשנית). סביר כי לאחר ענישתו הוא יגיע למסקנה כי הפשע אינו משתלם (סביר… יתכן… אולי…).

 הנחת הרתעה זו מתייחסת אל הפרט האחד, אל הבנתו ואל שיקוליו האישיים.

 

למטרת ההרתעה שבאמצעות הענישה נלווית הנחה נוספת והיא יוצאת מהפרט אל הכלל: הנחה זו גורסת כי הענישה תרתיע גם פרטים אחרים בחברה ותהווה כלי, אמצעי, דרכו יהיה ניתן להעביר מסרים חברתיים כגון: אסור [וגם לא כדאי] לגנוב, לאנוס, לרצוח וכו’.

 

שני רעיונות אלו מצויים בהלכה היהודית, בין במפורש [מחמת העונש]  – “למען יראו וייראו“, בין תחת הציווי האלוהי המרתיע ובין מכללא.

 

מכאן נתחבר אל הביטוי הנזכר: “למען יראו וייראו” ואפילו אל ה”שעיר לעזאזל”:

השופט, האמון על גזר הדין, יראה לנגד עיניו את כלל החברה, את ערכיה החברתיים שמתפקידו לייצג, ואף יותר מזאת: את הערכים אשר עליהם עליו להגן. מתוך אלה הוא עשוי להחליט להחמיר עם העבריין הבודד ולהענישו בחומרה שכן הוא יראה לנגד עיניו את המסר אותו עליו להעביר לכלל הציבור בנוגע לאותו מעשה עבירה שבוצע.

במקרה זה, השופט אף ייקח בחשבון את כותרות העיתון של הבוקר שלמחרת גזר-הדין ויכוון את פסיקתו גם להד-התקשורתי של החלטתו אגב ההסתמכות על השפעתו על כלל האזרחים.

 

ניתן להתווכח, לטעון והשיג על גישה זו ועל תועלתה, על יתרונותיה ועל חסרונותיה, לאור מושגים כמו צדק, שוויון וחירות, זכויות הפרט, דמוקרטיה ועוד…

לאור התנהלותם של בתי המשפט בארץ בעיקר בתחום גזרי הדין המגוחכים שניתנים לעברייני מין ואלימות – אני רוצה להפנות את תשומת הלב לאותו קשר שבו דובר למעלה, לקשר שבין המסרים שבית המשפט מעביר לציבור באמצעות פסקי הדין לבין מרכיב ההרתעה של העונש.

 

בשנים האחרונות אנו עדים לעונשים קלים עד כדי גיחוך אותם מקבלים עבריינים אשר הורשעו בבית המשפט בגין מעשים חמורים של עבריינות מין, אלימות במשפחה ואלימות בכלל. עוד אנו עדים לפערים גדולים בענישה על אותה עבירה בהתאם לזהות השופט ואולי גם העבריין.

אל הכותרות בעיתון כמעט ולא מגיעים עונשים כבדים אותם מטיל בית המשפט על עבריינים. כבר לא ניתן להבחין במסר חברתי, חינוכי וערכי המוקיע מהחברה את העבריינים ואת מעשיהם, אלא במסר אחר:

 

אנו עדים לכותרות עיתון אשר מעבירות לציבור מסרים בכיוון של עידוד הפשיעה.

מצב זה נוצר בין היתר בשל שיקול “השיקום” אשר בית המשפט החליט לאמצו בגישתו כלפי העבריין, שיקול המלמד על גישה אופטימית של השופטים לגבי חזרתו למוטב של העבריין. מעניין כי בהלכה היהודית למושג השיקום, ככל שידוע לי, אין זכר – התחליף לו הוא החזרה בתשובה, אך הוא לא בא במקום הענישה; לא ללא ענישה!

 

גישה זו, (השיקום) שמה את העבריין במרכז, את נסיבות חייו ואת עולמו הפרטי ומסיטה הצידה את מעשה העבירה, את חומרתה, את תוצאותיה ואת קורבנותיה.

 

לדעתי זו טעות מוסרית-חברתית מהטעמים הבאים:

 

א.         בית המשפט לעולם לא יכול להיות משוכנע שאכן תהליך השיקום יצליח. בכך בית המשפט לוקח סיכון על חשבון האזרח שומר החוק והנפגע הפוטנציאלי הבא.

 

ב.         בית המשפט מעביר מסר חברתי כי הפשע משתלם (שיקום תמורת פשע, פרס כנגד עבריינות).

 

ג.          בית המשפט אינו מגן על הנפגע ואינו פועל למען יצירת צדק שכן את העבירה עצמה – הוא זנח.

 

ד.         בית המשפט לקח על עצמו תפקיד של נביא הרואה את הנולד במקום לעסוק ולהחליט על מעשי העבר – והלא אל בית המשפט מגיעים להתדיין בגלל דברים שכבר קרו ולא מעשי עתיד פוטנציאליים…

 

לסיכום,

 

אני מצפה ומייחלת ליום שבו בית המשפט יחזור למדיניות הענישה המרתיעה ויזנח את מדיניות “הענישה המעודדת” אשר אני רואה בה את אחת הסיבות לעליית הפשע והאלימות בחברה.

 

ולהזכיר, הויכוח הציבורי והשיח המשפטי סביב תזכיר הצעת החוק (מיום ד’ 31.08.05), הדוגלת במדיניות ענישה אחידה יותר, [כמבואר לעיל – קרובה לגישה של ההלכה היהודית בעניין זה], מעלה סימני שאלה לגבי שינוי מגמה שלילית זו של “ענישה מעודדת פשע”. אני מסכימה עם הטוענים כי כל עוד יימשך המצב הנהוג כיום, על פיו כל שופט קובע את העונש על פי שיקול דעתו, כאשר עונש המקסימום הקבוע בחוק מהווה את המגבלה היחידה – אמון הציבור במערכת המשפט ימשיך להתדרדר.

 

אסיים בציטוט דבריו של היועץ המשפטי לממשלה, מר מני מזוז:

 

“המציאות כיום יוצרת מצב של פערי ענישה משמעותיים וחוסר אחידות בענישה. המצב הזה, של פערי ענישה משמעותיים, יוצר תחושה לא נוחה בציבור. זה פוגע באמון הציבור במערכת המשפט, גם אם יש הסברים טובים בפערים. הצורך בהבניית שיקול הדעת השיפוטי, בקביעת מנגנונים מיועד למנוע שרירות ואקראיות בענישה ולהבטיח אחידות רבה יותר ובכך להבטיח רמת ענישה הולמת”. 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר