מי היה מאמין שנתגעגע למפא”י!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/42045
 

שמחה ניר, עו”ר 24.11.2005 15:30
הוא מאנ"ש

הוא מאנ”ש

 

בימי שלטון מפא”י, הזכורים לרע להרבה מאתנו, הייתה רשימת המועמדים לכנסת מורכבת על ידי “ועדה מסדרת”. הוועדה המסדרת לא נבחרה באופן דמוקרטי, אלא נקבעה על ידי ראשי המפלגה. שרגא נצר, למשל, אשר מעולם לא היה חבר-כנסת, אבל בתקופות מסויימות הוא קבע את דמותה של המפלגה יותר מכל חבריה גם-יחד.

 

הרבה ביקורת נמתחה על שיטת “הוועדה המסדרת”. איך אפשר, טענו המבקרים, שבמפלגה דמוקרטית ייקבעו מועמדי המפלגה על ידי בודדים, מיוחסים, אשר מנהלים את המפלגה בשרירות ליבם, ומשאירים לחברים מן השורה רק את ה”זכות” לשלם את מיסי המפלגה, לחלק פלאיירים כאשר צריך, להסיע את הבוחרים אל הקלפי, ביום הבחירה – ולהצביע בעד המפלגה, אשר למצביע לא היו יד ורגל בבחירת אלה אשר ייצגו אותו בכנסת, אחרי הבחירות.

 

הדבר הזה הזכיר לרבים את סיסמת ה-no taxation without representation המפורסמת, ויאמרון לא עוד.

 

כך נולדו שתי שיטות חלופיות: שיטת ה”פריימריז” (בחירות מקדימות), ושיטת הבחירה על ידי מרכז המפלגה.

 

שיטת הפריימריז היא, לכאורה, התגלמות הדמוקרטיה: חברי המפלגה כולם בוחרים את המועמדים כולם, ולקולו של כל אחד מחברי המפלה, גדולים כקטנים, יש משקל שווה. התגלמות הפילוסופיה של יוסף אלמוגי, לפיה “בכל האוניברסיטאות בארץ אין קולות כמו בחצי מעברה”.

 

שיטת הפריימריז פועלת לטובתם של בעלי הכריזמה, בעיקר בעידן הטלוויזיה, בו השאלה איך המועמד “עובר את המסך” קובעת יותר מאשר איך הוא מנהל, או מסוגל לנהל, את ענייני המדינה, ועל כן מה הפלא שמועמדים כמו יצחק רבין, אהוד ברק או בנימין נתניהו צידדו בה, כשהם שהם צידדו בחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה (ביבי, ככל הזכור לי, הצביע בעדה, בניגוד לעמדת מפלגתו).

 

לשיטות “הכל בוחרים את הכל” ישנו חסרון: העדר הכלים אשר בידיו של האיש מהשורה להכריע בין המועמדים אשר בצמרת הרשימה. משל למה הדבר דומה: לשיטה “דמוקרטית” בה החיילים בוחרים את מפקדיהם. זה יכול להיות טוב כאשר הטוראים בוחרים את המ”כ שלהם, את המ”מ, ואולי אפילו את המ”פ, אבל ככל שאנחנו עולים בסולם, הקושי גדל, ואין לטוראים הכלים לדעת מי ייטיב למלא את תפקידו כמג”ד, מח”ט, אוגדונר, אלוף הפיקוד או הרמכ”ל.

 

באותה המידה יכולים חברי המפלגה לבחור את מזכיר הסניף שלהם, אבל לגבי מועמדם לראשות המפלגה (וממילא גם לראשות הממשלה) – שאני.

 

בחירת המועמדים על ידי חברי המרכז עונה, חלקית, על הבעייה הזאת, אבל אליה זו – קוץ בה, כפי שהוכח במפלגת הליכוד: נבחרי המפלגה שבויים בידיהם של חברי המרכז, אשר מחזיקים אותם בב—ם, וצריכים למלא את רצונותיהם – ג’ובים למקורבים, חנינות למקורבי-המקורבים וכו’.

 

מה נשאר לנו? חזרה של הוועדה ה”מסדרת” הזכורה לשמצה מימי מפא”י.

 

לזקני מפא”י אכן היו חטאים משלהם. גם הם סידרו ג’ובים, אבל, ככל הנראה, לא ל”מקורבים”, אלא ל”אנ”ש”, דהיינו ל”אנשי שלומנו”. אכן, גם זו שחיתות. גם זו שיטה בה המנגנון המפלגתי מזין את עצמו על ידי חלוקת ג’ובים, רשיונות ושאר הטבות לעסקנים בשטח, ואיזו מפלגה – ובמיוחד מפלגה גדולה כמפא”י ה”היסטורית” – יכולה להתקיים בלי מנגנון.

 

אבל השחיתות הזאת נועדה כדי לקיים מפלגה בעלת שליחות, בעלת “אג’נדה”, כדאמרינן היום, ולמקבלי הג’ובים ושאר ההטבות לא הייתה כל השפעה על בחירת מועמדיה של המפלגה לכנסת. אולי על מועמדי המפלגה למועצות הפועלים, או על נבחרים אחרים ברמה הזוטרה, המקומית, אבל לא מעבר לכך. כמובן שאני לא בא להגן על שחיתות אידיאולוגית-פוליטית, ובוודאי שלא להכשיר אותה, אבל הנושא כאן אינו טוהר המידות של זקני מפא”י, אלא הדרך הנכונה להבטיח את איכותם של המועמדים לכנסת.

 

שרגא נצר, כאמור, לא היה מעולם חבר-הכנסת, וסביר להניח שהוא גם לא חפץ בכך, כי מה שעניין אותו היה להמליך מלכים – ובכך הוא היה חזק.

 

זקני מפא”י היו, אולי, מושחתים פוליטית, אבל רובם, כנראה, לא לקחו דבר לכיסם הפרטי. הם, למשל, לא היו נותנים הרצאות פרטיות ב-3,000$ האחת, בעודם מייצגים את המדינה בחו”ל בתפקיד רשמי, וזו רק דוגמה.

 

כאשר זקני מפא”י הרכיבו את הרשימה לכנסת, הם לא דאגו למקורביהם, אלא לאיכות המועמדים. להרכבתה של “כוורת” אשר תייטיב לייצג את המפלגה, וגם תהייה הכי אטרקטיבית לבוחרים. ענבל גבריאלי, למשל, בחיים לא הייתה מגיעה לרשימת מפא”י לכנסת, אפילו לא בזכות דודה העשיר.

 

שיטת “הוועדה המסדרת” של מפא”י ודומותיה הינה, איפוא, הרע במיעוטו, ועל כך אמרינן מי היה מאמין שנתגעגע למפא”י.

על שיטת הבחירות שלי

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר