על היחסים בין לקוח לעורך-דינו, ובין הדרג הפוליטי לפרקליטות

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45408

שמחה ניר, עו”ד 20.03.2016 22:11
ממש נאנסה

ממש נאנסה

הפרקליטים רוצים עצמאות מקצועית, אבל לא מכירים בעצמאות הפוליטית של הדרג הפוליטי אשר מעליהם *** כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא – איך אתמודד עם הבעייה הזאת?

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

עורך-דין הוא בבחינת “חרב להשכיר”, אבל, בעת ובעונה אחת, הוא גם איש החוק, וגם אמור להיות בעל מצפון מקצועי ואישי, ולהימנע ממעשי-נבלה, אפילו אם ניתן לעשותם בלי לפגוע בחוק.

בנוסף לכך יש לו – וגם אמור להיות לו, אגו אישי ומקצועי, המכתיב לו הן את הרצון לנצח בכל תיק ותיק (ובמקרים רבים יש לכן השלכות גם על שכר הטירחה שלו), והן את הרצון לזכות בכותרות, בפרסום, בהטבעת חותמו “על חולות ההיסטוריה”.

ונשאלת השאלה כיצד יש לנהוג כאשר ישנה סתירה בין דרישותיו של הלקוח לבין הבנתו האישית, המקצועית והמוסרית של עורך הדין.

נתחיל בהגבלות שמטיל הלקוח על עורך הדין.

אין מחלוקת על כך שהלקוח יכול להטיל על עורך-דינו מגבלות תקציב. במקרה כזה עורך-הדין יכול להסתפק בשכה”ט המוגבל, ולהמשיך בהתנדבות, או שלא לקבל על עצמו את המגבלות, ולא לקבל את הייצוג (חורגת מדיוננו זה השאלה מהו הדין אם ההגבלות האלה מוטלות ע”י הלקוח לאחר שהעו”ד כבר התחיל בייצוג), אבל, לפי כללי האתיקה הקיימים, עורך הדין לא רשאי לקבל על עצמו את שאר העלויות.

אבל ישנן גם מגבלות אחרות.

כך, למשל, הלקוח רשאי לדרוש מהעו”ד “לא לשאול את כבוד הרב שאלות מביכות” – אפילו אם זה יפגע בסיכויי ההצלחה שלהם, ובמקרה הזה עורך-הדין צריך להחליט אם הוא פורש מהייצוג, או ממשיך בו, חרף המגבלות (וגם כאן לא ניגע בשאלה מהו הדין אם חילוקי-הדיעות האלה מתגלים במהלך הייצוג, מה יקרה אם, למרות ההסכמה ביניהם, בית המשפט מסרב לשחרר את העו”ד מהייצוג, ומהן ההשלכות על שכר הטרחה).

מאידך, אם הלקוח דורש מהעו”ד לעבור על החוק, כגון לתכנת את העדים להעיד עדות שקר: כאן עורך הדין חייב לפרוש מהייצוג (אבל, כמובן, אסור לו להפר את החיסיון ולגלות את מהות המחלוקת).

והוא הדין אם העו”ד נדרש לפעול בניגוד למצפונו המקצועי. טלו, למשל, שאלה משפטית שאפשר לתת לה שתי תשובות לגיטימיות, הסותרות זו את זו, אבל עדיין אין שום הלכה פסוקה הקובעת מני התשובה הנכונה.

במקרה כזה עורך הדין רשאי – גם לפי כללי האתיקה הקיימים – לטעון בתיק זה דבר אחד, ובתיק אחר את היפוכו – הכל לפי האינטרס של כל לקוח בתיק שלו, אבל אם עורך הדין דבק בדבר אחד, ומצפונו המקצועי לא מרשה לו לטעון את היפוכו – מצפונו של עורך-הדין גובר, ועליו לפרוש מהייצוג.

כל האמור לעיל הוא, כמובן, רק דוגמאות המראות כיצד הלקוח הוא הריבון על ניהול התיק בידי עורך-דינו, ואיכן נגמרת ריבונותו זו, ומתחילה ריבונותו של עורך-הדין.

על המדינה כ”לקוח” של הפרקליטות

הפרקליטים בשירות המדינה אינם מייצגים את עצמם, אלא את המדינה, את הציבור כולו, אותנו הקוראים את השורות האלה – אנחנו הננו ה”לקוחות” של הפרקליטים ושל הפרקליטות – משרד עורכי-הדין הגדול במדינה.

היחסים בינינו לבין הפרקליטים הוא, איפוא, כיחסים בין הלקוח לבין עורך-דינו: אנחנו רשאים להגבילם על פי ערכינו, אבל אנחנו לא רשאים לכפות עליהם ערכים הנוגדים את החוק, או את מצפונם המקצועי.

נשאלת השאלה מה יעשה הפרקליט אם מצפונו המקצועי מונחה ע”י האגו המקצועי שלו, והאגו אומר לו לנצח בתיק בכל מחיר, ולשם כך לטעון כל טענה שאינה אסורה בחוק.

טלו, למשל, את פרקליט המדינה, שי ניצן, אשר לא התבייש לבוא לבג”ץ ולטעון כי שופט תעבורה לא צריך להתמצא בענייני תעבורה (כך!!!). למען ההגינות כלפיו – הרבה מעבר ל”הגינות” שהוא מגלה כלפי הציבור כולו – אציין כי לטענה הזאת ישנו בסיס כלשהו, אמנם מפוקפק, אבל בעוד שלעו”ד הפרטי אפשר לסלוח על טענות כאלה, מבחינת הפרקליט הציבורי זה בבחינת בל-ייעשה (it is not done!).

זה בל-ייעשה, כי טענה כזאת היא טענה המביישת את הציבור, ולציבור מותר לומר למייצגיו אנחנו מוותרים על הניצחון בשדה-הקרב המשפטי, אם הוא כרוך בטענות המביישות אותנו.

אפשר בהחלט לשבץ את הגישה הזאת במסגרת מה שקרוי “מוסר מלחמה”: כשם שלא משמידים עיר בת שני מיליון תושבים בגלל מידע מודיעיני מפוקפק לפיו במקום בלתי ידוע באותה העיר נמצא ופועל בית מלאכה לתיקון אקדחים המיועדים לשימוש ארגוני הטרור.

זה “לא מידתי”, ולציבור מותר לרסן את הצבא, ואת הגישה לפיה “שערה מראשו של ילד יהודי עדיפה על חייהם של שני מיליון ערבים”.

אכן, אפשר גם לתמוך בגישה ההפוכה, אבל בכל מקרה, מי שקובע בנושא הזה אינו צה”ל, אלא הציבור אותו הוא משרת, ומי שבפועל מכתיב לצבא את המותר ואסור הוא הדרג המדיני, שנבחר ע”י הציבור.

הדרג הפוליטי, אם תרצו, כי פוליטיקה, כשלעצמה, אינה “משהו גס”.

ובחזרה ליחסי הציבור ופרקליטיו – הדרג הפוליטי החולש על הפרקליטות הוא שר המשפטים.

על גבולות ההתערבות של שר המשפטים בעבודת הפרקליטות

לשאלה מהי מידת הראיות הדרושה כדי להגיש כתב אישום, התשובה המקובלת היא שניתן להגיש כתב אישום אם יש “סיכוי סביר להרשעה”.

שר המשפטים אינו רשאי לדרוש מהתביעה הכללית להגיש אישום בתיקים בהם הראיות שבידיה אינן מספיקות כדי “סיכוי סביר” להרשעה, משום שבכך הוא כופה על התובעים דבר שהוא בניגוד למצפונם המקצועי, והם לא חייבים לשרת את “שיטת מצליח” של שר חסר-אחריות.

מאידך, השר בהחלט רשאי לדרוש מהתביעה רף-ראיות גבוה יותר: “סיכוי גבוה להרשעה” סיכוי “כמעט מוחלט” או אפילו “סיכוי מוחלט” להרשעה.

מדוע הוא רשאי? משום  שהוא, כחבר הממשלה, שותף לאחריות הקולטיבית על תקציב המדינה, משום  שיש לו אמביציה להגיע למצב של “אפס כישלונות” במנגנון הנמצא באחריותו המיניסטריאלית, ומשום שיש לו אינטרס לשוב ולהיבחר מחדש, ואם הוא סבור שהמדיניות הזאת תשרת את האינטרס הזה – זה חלק מכללי המשחק הלגיטימי על המגרש הציבורי-פוליטי.

או, למשל, “תפירת התיקים”: בשם הדאגה ל”עצמאות מקצועית” הפרקליטות לא יכולה לדרוש את החירות להשתולל כאוות-נפשה. היא לא יכולה לתפור תיקים למי שהאף שלו לא מוצא חן בעיניה, שלא לדבר על תפירת תיקים למי שמציע רפורמות במערכת התביעה, או במערכת המשפט.

הפרקליטות לא יכולה לעצום עין מול גנבי מיליונים, ולרדוף עד חורמה גנבים קטנים.

הדרג הפוליטי לא יכול לכפות על התביעה הגשת אישומים אם נראה לה שאין מספיק ראיות, או שאין עניין ציבורי בהגשתם, אבל הוא רשאי לדרוש ממנה – ואף לכפות עליה, בהנחיות מנהליות או בחקיקה – לפעול על פי קריטריונים ברורים ואחידים.

ובמלים אחרות: יש לשמור על כך ש”עצמאות מקצועית” לא תהפוך להפקרות מקצועית.

איך שומרים על כך? מקימים מנגנון פיקוח עצמאי, הכפוף לדרג המדיני.

ומה אם הדרג המדיני מקדיח את תבשיליו?

לשר המשפטים, כאמור, יש הזכות לבלום את יצרם של הפרקליטים, לבל יעשו דברים שהציבור – אותו הוא מייצג – לא ממש יאהב. נשאלת השאלה מה יהיה, למשל, אם השר ידרוש שלא להגיש אישום כנגד מי ממקורביו.

כאשר השר פועל משיקולים פסולים, לפרקליטות ישנם, לפחות, כל הכלים השמורים לכל אזרח שאינו שבע נחת ממה שהרשויות עושות במדינה שלו: הם יכולים לפנות לממשלה שהשר שלהם חבר בה, הם יכולים לפנות לכנסת, והם יכולים לצאת אל הציבור בקריאה להפילו את שלטון השחיתות והפרוטקציה. הם יכולים לעתור לבג”ץ.

כן, כן … היום זה לא מקובל, ואף אסור, אבל אני, כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא, אני אתם להם את מה שאף שר משפטים לא נתן להם: את החירות לתקוף את השר שלהם, את הזכות לעקוף אותו, את חופש-הביטוי מעל כל במה ציבורית.

ושרק יגידו שאני פוגע בעצמאות שלהם.

ומי יגן על שר המשפטים עצמו?

הכרוניקה הישראלית מכירה, לצערנו, מקרים לא מעטים של תפירת תיקים לשרי משפטים אשר “זממו” רפורמות שלא היו לרוחם של הפרקליטות, של הפקידות במשרד המשפטים ושל מערכת המשפט, שהפרקליטים רצו להגן עליה: שרי המשפטים חיים רמון ויעקב נאמן, המועמד לכהונה הזאת, ראובן רובי ריבלין, וכנראה שהם לא היו היחידים בעניין הזה.

כמובן שאין להביא בחשבון אפשרות שהשר הממונה על הפרקליטות יהיה זה שימנע ממנה להגיש נגדו כתב אישום, אבל באותה המידה גם לשר המשפטים מגיעות כל ההגנות להן זכאי כל אדם אחר – כולל ההגנה מפני תפירת תיקים.

איך מתגברים על הקושי הזה? על כך בהזדמנות אחרת.

מי שרוצה עצמאות – בבקשה!

הפרקליטים רוצים “עצמאות מקצועית”, וזה, כאמור, בסדר, ובתנאי שלא יעשו דברים לא יפים, שהעם אותו הם מייצגים לא יאהב.

הפרקליטים רוצים “עצמאות מקצועית”, וזה, כאמור, בסדר, אבל הם רוצים לפגוע בעצמאות הפוליטית של הדרג הפוליטי שמעליהם ולהפוך אותו ל”נפקד נוכח” המשמש קישוט במשרד וחותמת-גומי לכל מה שהם רוצים שהוא יחתום – זה בלתי נסבל, וזה יעבור רק על גופתי המתה.

ואגב, כדאי להם להביא בחשבון שגופתי לא מתכוננת להזדלז”ל כל כך מהר, ממש לא.

הפרקליטים רוצים גם “פרקליטות חזקה”, וגם זה בסדר, אבל פרקליטות חזקה מדי, פרקליטות הנוטלת לעצמה את שררת הדרג הפוליטי – גם זה, כאמור, לא יעבור, כי זו דיקטטורה של הפקידים, אשר מקומה לא יכירנה במדינה דמוקרטית.

_______

למאמר באתר חופש הביטוי על שם אשר יגורתי-גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

 

www.grunis.con

__________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר