ועדת עדנה ארבל לעניין הביזוי והשיסוי – מה תביא לנו בכנפיה?

ועדת עדנה ארבל לעניין הביזוי והשיסוי – מה תביא לנו בכנפיה?

שמחה ניר, עו”ד 15.11.2015 22:24
ועדת עדנה ארבל לעניין הביזוי והשיסוי – מה תביא לנו בכנפיה? - ועדת ארבל - חופש הביטוי - חופש הביזוי - סתימת פיות - איילת שקד - עדנה ארבל - שר המשפטים - דבורה ברלינר - ששינסקי - ועדת ששינסקי - בנימין נתניהו - לשון הרע - אינטרנט - טוקבקים - יריב לוין - שמחה ניר

 

ועדת ארבל הוקמה כדי לסתום פיות באינטרנט, במיוחד אלה האנונימיים, אבל אי אפשר לרשום מיליוני דוחות בשנה *** מה היא תמליץ במקום?


ועדת עדנה ארבל לעניין הביזוי והשיסוי – מה תביא לנו בכנפיה?

ועדת ארבל הוקמה כדי לסתום פיות באינטרנט, במיוחד של אלה האנונימיים, אבל אי אפשר לרשום מיליוני דוחות בשנה *** מה היא תמליץ במקום?

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

א.   הקדמה

איילת שקד, שרת המשפטים הנאורה ביותר במזרח התיכון (אחריה צועדים בגאון עמיתיה הסורי והאיראני, ובמזרח הרחוק – עמיתה הצפון-קוריאני) כוננה לאחרונה את “הוועדה לגיבוש אמצעים להגנה על הציבור ובהם נושאי משרה בשירות הציבור מפני פעילות ופרסומים פוגעניים כמו גם בריונות ברשת האינטרנט”.

בראשות הוועדה תעמוד שופטת ביהמ”ש העליון בדימוס, עדנה ארבל, וחברה נוספת בה היא נשיאת ביהמ”ש המחוזי, ת”א-יפו, דבורה ברלינר – שתיהן דמוקרטיות-לתפארה, שוחרות חופש-הביטוי משחר ילדותן.

ועדה זו כבר זכתה לכינוי ועדת ארבל, וכך נכנה אותה גם אנו.

ב.    גרזן על הערבים, גרזן על היהודים

לפי הרכב הוועדה הזאת, לפי זהותה של מי שמינתה אותה, לפי השם שניתן לה ולפי נוסח כתב המינוי והגדרת מטרותיה, ברור לאן היא מונחית להגיע, אם היא תרצה שהמלצותיה אכן תיושמנה.

זו “תסמונת כלב הרועים”, כפי שאני מכנה אותה, שרץ לפני העדר, להובילו, אבל פוזל לאחור, לעבר העדר, לראות לאן הוא רוצה ללכת – על מנת להוליכו שמה.

לכאורה זאת היא “השמצה”, אבל בדיוק זה מה שהפרופ’ איתן ששינסקי אמר לאחרונה על עצמו: הוא שינה את המלצותיו, בהן הוא דבק בחירוף נפש,  על מנת להתאימן ל”רוח המפקד” (כך הוא!) אשר התחלפה בינתיים.

ו”רוח המפקד” של  היא רוחה של שרת המשפטים, איילת שקד, שהאבנים הפלשתיניות פגעו לה ישר בראש.

היא מבקשת למלא את כיכרות ערינו בגרדומים, כדי ליצור נאראטיב חדש של גבורה פלשתינית, והעובדה שמנהיג הימין השפוי, בנימין ביבי נתניהו, הוריד אותה מיד מרעיון-העיוועים הזה מראה שהיא לא “ימין” אלא ימין הזוי.

נכשלנו במניעת האבנים? נכניס אותם לעשר שנים, אפילו אם הם לא התכוונו לפגוע באיש, אלא רק להביע מחאה.

לא הספיק? נקים בבתי הכלא גני ילדים: גן חובה, גן טרום-חובה, גן רשות וגן טרום-רשות.

לא יעזור? נכניס לכלא גם עוברים, שהרי “אי אפשר לדעת מה ייצא מהם” … (“And kill them in the shell”).

ועכשיו, אחרי ש”השתקנו” את הערבים, נוריד את הגרזן גם על היהודים.

ג.     הגדרת מטרתה של ועדת ארבל

קחו, למשל, את הגדרת המטרה:

“לגבש אמצעים להגנה על הציבור, ובהם נושאי משרה בשירות הציבור, מפני פעילות ופרסומים פוגעניים, כמו גם בריונות ברשת האינטרנט”.

“להגן על הציבור”? מפני מה?!

לציבור, בכללותו, הדין מבטיח הגנה מפני פרסום סודות-מדינה, וכו’.

לציבור, כיחידים, ישנה הגנה מפני לשון הרע, אבל אין להם הגנה מפני דברי-אמת פוגעים ומבישים. הם גם לא יכולים להלין על כך שהפרסומים “פוגעים בתיפקודם”, ושאר קשקשנויות כגון דא.

אלא מאי? אם נאמר “לגבש אמצעים להגנה על נושאי משרה בשירות הציבור”, זה יריח לא טוב, אז כורכים הכל יחד, “כאילללו” הציבור ונושאי המשרה חד-הם, ואם “הציבור” זכאי להגנה, אוטומטית גם “נושאי המשרה” זכאי להגנה – אפילו אם הם מושחתים, שההגנה היחידה לה הם זכאי היא מפני התעללות הסוהרים, כאשר הם  יגיעו למקום הראוי להם.

הלאה: הגנה מפני מה? “מפני פעילות ופרסומים פוגעניים, כמו גם בריונות ברשת האינטרנט”.

לפי כללי התחביר הבסיסיים ביותר יש כאן שני עניינים: מחד – “פעילות ופרסומים פוגעניים”, ומאידך “בריונות ברשת האינטרנט”, ומתבקשת מאליה השאלה מה עניין מחט לתחת?

אבל זה עו”ד לא הכל, כי הכריכה-יחדיו של “פעילות פוגענית” עם “פרסומים פוגעניים” באה להשחיל לתת התודעה שלנו שכשם שכל “פעילות פוגענית” היא פסולה (זה מה שיניח הקורא), כך גם כל “פרסום פוגעני” הוא פסול.

אבל חופש-הביטוי במדינות דמוקרטיות לא בא להגן על פרסומים מחמיאים, אלא דווקא על פרסומים פוגעניים, למעט פרסומים שיש בהם הוצאת דיבתו של אדם רעה.

כדי להגן על הפרט – הן אדם מן הישוב והן נושא משרה – קיים כבר כיום חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965, ואין שום צורך להקים ועדה כאשר איש לא טוען שיש צוררך לשנות דבר.

נשאלה השאלה לשם מה צריך היה להקים את הועדה הזאת, אם לא כדי למנוע פרסומים המותרים על פי החוק הקיים.

והנה, אחרי שכרכנו יחד “פעילות פוגענית” עם “פרסומים פוגעניים”, מה פשוט מלכרוך יחד איתם גם “בריונות”, כדי שנבין, בתת תודעתנו, כי כל פרסום פוגעני הוא גם “בריונות”?

ואחרי שבישלנו בקדירה אחת גם “פעילות פוגענית”, גם “פרסומים פוגעניים” וגם “בריונות”, באה תוספת-המחץ”: “ברשת האינטרנט”, ללמדך שכל פרסום שיש בו כדי לפגוע באדם – גם אם הפגיעה היא מוצדקת – הוא “בריונות”, ואם הוא נעשה באינטרנט, הריהו “בריונות ברשת האינטרנט”.

אבל כדי להיאבק בבריונות קיימים חוקים התקפים גם לגבי פרסומים באינטרנט, ואם מאן דהוא יפרסם באינטרנט שעו”ד שמחה ניר בועל קטינות או חונה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט) – שמחה ניר יתבע אותו כאילו היה זה פרסום בכל דרך אחר, על כל פלטפורמה אחרת.

הנה, לאחר קילופן של כל שכבות האיפור הלינגוויסטיות, מתגלה בכל מערומיה המטרה האמיתית לשמה הוקמה הוועדה הזאת: “לטפל” בטוקבקיסטים האנונימיים, המותחים ביקורת על בעלי השררה!

ואכן, כך הבינה זאת גם יו”ר הוועדה הזאת, עדנה ארבל,  וכך עולה גם מדבריה של הממנה את הוועדה הזאת, שרת המשפטים איילת שקד, כפי שהן התבטאו בישיבת הפתיחה של הוועדה (ההדגשות שלי):

כך שקד, אשר, כמו בניסוח כתב-המינוי, מנסה לסמא את עינינו באותן ה”כריכות”:

“אני עדה מדי יום לנחיצותה של הוועדה ומאחלת למסקנות ישימות, שישימו סוף לתופעות מכוערות של פגיעה בשמם הטוב של פרטים ועובדי ציבור. זוהי ועדה שמטרתה להציל נפשות. יש לנו אחריות לדאוג לציבור מפני פגיעות משולחות רסן המתרחשות כיום באופן בלתי מבוקר בעיקר ברשת האינטרנט. ציבור רחב נפגע, ולצערי אין דרך מבוקרת כעת להתמודד עם היקף התופעה ועם ההשלכות הרות הגורל של פגיעות מסוג זה. זהו אתגר אמיתי, ואני מקווה שנצליח להפיק מן הוועדה הצעות ייעול מעשיות”.

עינינו הרואות: “להציל נפשות”, למצוא “דרך מבוקרת” להתמודד עם “היקף הבעייה”.

כך ארבל:

זה התחיל בטלוויזיה הרב-ערוצית, שפתחה פתח לעולם הרחב, והמשיך בעידן הטכנולוגי הנוכחי, בו קיימת רשת האינטרנט ומכשירי טלפון סלולריים מתקדמים, ששם נוצרה מציאות חדשה, שמצד אחד טובה ומעשירה ומאידך פוגענית וקשה. לדאבוננו לא רק חופש ביטוי קיים שם, אלא גם חופש שיסוי, שלעיתים לא יודע גבולות”.

כיום קיימות תופעות, שאינני זוכרת שהיו קיימות בעבר, ההולכות ומחמירות. בעצם הקמת הוועדה נרתמנו כולנו ללמוד את היקף התופעה, את היקף פגיעותיה, לקבל תמונת מצב, ואז לבחון כיצד אנו, אסופה של אנשי אקדמיה, תקשורת משפטנים ומומחי אינטרנט יכולים באופן מקצועי לתרום לעניין”.

לעניין ה”שיסוי” – כנראה שהיא לא קראה את מאמרי על יריב לוין הדמגוג, על חופש הביטוי, על הביזוי ועל השיסוי, העוסק בקשקשנות הזאת, אבל השאלה היא מה יש “ללמוד” על “היקף הבעייה”: לפני עידן האינטרנט-בכל-בית היו לנו מדורי ה”מכתבים למערכת”, כאשר מספר עיתוני-הנייר היומיים היה כחצי תריסר, או קצת יותר, ומספר המכתבים שיכול היה כל אחד לפרסם היה כחצי תריסר ביום, או קצת יותר, כך שמספר המכתבים-למערכת היה כחמישים ביום, אולי קצת יותר.

כיוון ששטח הנייר העומד לרשות עורכי המדורים האלה היה מצומצם ביותר, הם יכלו להרשות לעצמם שלא לפרסם מכתבים אנונימיים, וכן להפעיל צנזורה קפדנית, הנובעת הן מטעמי ה”פוליטיקלי קורקט”, והן משום אחריותם המשפטית.

אמור מעתה: בטרם היות האינטרנט-בכל-בית מספר הפרסומים הבעייתיים, באספלריה של כתב-המינוי היה “לכל היותר אפס”, אבל גם אם טעיתי קשות, הוא היה, לכל היותר, עשרה ביום.

לא למותר לציין כי הטלוויזיה ה”רב ערוצית” לא שינתה הרבה, ומאותן הסיבות.

ד.    מה תביא לנו ועדת ארבל בכנפיה?

המצב אכן השתנה מן הקצה אל הקצה עם הופעת האינטרנט עם אתרי-החדשות ההמוניים, בהן נפח התגובות אינו מוגבל, ואף אתר לא יכול להרשות לעצמו שלא לפרסם תגובות אנונימיות (אפילו באתרים בהם הפרסום מצונזר, והוא “על פי שיקולי המערכת”).

ואם נאמר כי בישראל קיימים, נניח, עשרה אתרים המוניים, כל אתר מפרסם, בממוצע, עשר כתבות ביום, וכל כתבה זוכה ל-100 תגובות “בעייתיות” (לא בהכרח אנונימיות), הגענו ל-10,000 תגובות בעייתיות ביום, אבל גם אם טעיתי קשות, יש לנו לכל הפחות 1000 ביום.

הנה כי כן, ממדי התופעה היום, בהשוואה לעידן הטרום-אינטרנטי, הם מינימום 1,000, מקסימום – 10,000 פרסומים בעייתיים מול אפס, או כמעט-אפס, בעבר.

כעת בואו נוסיף לתמונה את מאות אלפי משתמשי הפייסבוק ושאר הרשתות החברתיות, שאינם כפופים לשום צנזורה (פייסבוק הבהירה שהיא לא מתערבת בתכנים, ולמרות מדיניותה המוצהרת היא לא בודקת בציציות המשתמש, אם הוא אמיתי, או בדוי), לאן נגיע?

כעת הבה נצא מתוך הנחת המינימום-שבמינימום – 1,000 פרסומים פוגעניים ביום: האם ועדת ארבל תחזיר את המפתחות בלי כל המלצות? ספרו לסבתא.

ואתם יודעים מה? בואו נתחיל עם המפרסמים בזהותם האמיתית (עבדכם הנאמן, למשל).

הייתי משליך כפפה לרגליה של הוועדה הזאת: קחו עשרות, ואולי מאות, פרסומים משלי, כולם בזהותי האמיתית: הרימו את הכפפה, והוציאו המלצות-ביניים (או המלצות “חלקיות”), המבוססות על הדין הקיים, וקוראות להעמיד אותי לדין על כך.

המלצות “חלקיות” כאלה תשמשנה אבן-בוחן לרצינותה של השרה איילת: אם היא לא תרים את הכפפה, ותורה ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בהליכים נגד המפרסמים בזהותם האמיתית – האם ברצינות אפשר לצפות שהיא תעשה משהו כנגד המפרסמים האנונימיים?

לא, היא לא תעשה כלום, כי הטוקבקיסטית הקטנה הזאת לא צופה אלא לכותרות יום-המחרת, את אלה היא כבר קיבלה, וממילא, כאשר אתם תסיימו את מלאכתכם, היא כבר לא תהיה שרת המשפטים.

עכשיו בואו נניח שנקטנו את כל הצעדים החוקיים כנגד המפרסמים בזהותם האמיתית, נניח שהצלחנו לחוקק חוק המחייב את ספקי האינטרנט ואת “מארחי” האתרים לחשוף את זהותם של המפרסמים האנונימיים, ונניח שהצלחנו לאכוף את זה, ויש לנו בין 1,000 ל-10,000 “דוחות” ביום, בין 366,000 ל-3,660,000 בשנה – הטוקבקיסטים האנונימיים, כידוע עובדים אפילו ביום כיפור – הכל לאחר עיון של תובע מוסמך בכמות אדירה יותר של פרסומים.

מה תעשה השרה איילת עם 300 אלף או 3 מיליון פרסומים אנונימיים בשנה, אם היא לא תעשה כלום עם אלפים בודדים של פרסומים מזוהים?

ההערכה שלי היא שלא היא ולא אף שר משפטים אחריה, אף אחד לא יעשה כלום – גם כי זה מאבק בלתי-אפשרי בהמונים, וזה גם יזיק בבחירות הבאות.

והשאלה היא מה תמליץ לנו ועדת ארבל, כאשר הצפי הסביר הוא שהמלצותיה תושלכנה לפח האשפה של ההיסטוריה?

היא לא יכולה שלא להמליץ דבר, או להמליץ להשאיר את המצב הקיים כיום.

היא לא יכולה לעשות זאת, כי היא צריכה להצדיק את עצם קיומה, את הקפה והביסקוויטים, ואת ה-180 ש”ח שמקבל כל אחד מחבריה לכל שעה שהוא מקדיש לעבודה הוועדה.

אז היא תמליץ, מן הסתם, לקיים “אכיפה אקראית”, כמו בעבירות התעבורה: כיוון שאי אפשר לרשום מאות אלפי דוחות ביום, אנחנו נציב מכמונות פה-ושם, נרשום דוחות כמיטב יכולתנו, והעיקר שהציבור יידע שאנחנו עוקבים אחרי התנהגותו.

אבל אכיפה אקראית, שהיא כשרה, יכולה על נקלה להגיע לכדי אכיפה סלקטיבית, שהיא פסולה: אנחנו נחליט על מי להתלבש, נמרר לו את החיים, על מנת לסתום לו את הפה – ואת המקלדת – אחת ולתמיד.

ומה המסקנה?

המסקנה היא שהולכים לעשות לנו טרור של סתימת-פיות, כאשר אף אחד לא יודע מתי זה ייפול גם עליו.

תזכרו שאמרתי לכם.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר