בית המשפט העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות (קשה) ללא תקנה (ב): השקרן יורם דנציגר שופט את עצמו, ומזכה את עצמו

בית המשפט העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות (קשה) ללא תקנה (ב): השקרן יורם דנציגר שופט את עצמו, ומזכה את עצמו


05.01.2015 23:34
בית המשפט העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות (קשה) ללא תקנה (ב): השקרן יורם דנציגר שופט את עצמו, ומזכה את עצמו - בג"ץ 8743/14 - אידיוטיות - סמכות - קנוניה - שחיתות - שקרים - יושר אינטלקטואלי - פסלות שופטים - ניל הנדל - יורם דנציגר - אליקים רובינשטיין - סלים ג'ובראן - אשר גרוניס - אשר יגורתי - משחק מכור - שמחה ניר


מאמר שני בסדרה, בעקבות פסה”ד בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’: האם להצר את יריעת העתירה, או להרחיבה?



בית המשפט העליון – עלבון לאינטליגנציה,
שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות (קשה) ללא תקנה (ב): השקרן יורם דנציגר שופט את עצמו,
ומזכה את עצמו

מאמר שני בסדרה, בעקבות
פסה”ד בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’:
האם להצר את יריעת העתירה, או להרחיבה?

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב
תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!

(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)

בן
75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

א.     
להרחיב את היריעה, או להצר אותה?

בעתירה בה אנו עוסקים
בסדרת-מאמרים זו, בג”ץ
8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’
,
עמדתי לפני הדילמה בה נתקל כל מי שמגיש עתירה, תביעה או כל
כתב-טענות אחר: להרחיב את היריעה, או להצר אותה: הרחבת – הדברים החשובים יותר
עשויים “להיבלע” בתוך ים הדברים החשובים-כשלעצמם, אבל פחות
מהחשובים-יותר. הצרת – אתה עשוי להחמיץ משהו שאולי דווקא היה מתקבל ע”י בית
המשפט.

אני סברתי כי יש להרחיב את היריעה עד לקצה-גבול-היכולת, מהטעמים
שהסברתי כאן
.

ידידים, איתם התייעצתי, סברו שיש להצר אותה – לא פחות
הגיוני, כאמור.

כמובן שאני מכבד את דעתם של ידידי – לא פחות חכמים ממני – אבל
בסופו-של-דבר אני הוא רב-החובל של הספינה הזאת, והחלטתי להרחיב, ולא להצר.

אני מזכיר את עצתו של ידידי כמבוא לאחד משני המוקדים סביבם
נבנתה העתירה כולה: שקרנותם של המועמדים לשתי המשרות העליונות בצמרתה של מערכת
המשפט: מרים נאור
(המשיבה מס’ 2) ואליקים רובינשטיין (המשיב מס’ 3). המוקד
השני לעתירה היה שוד
המיליארדים בהוצאה לפועל
,
חלקו בשחיתות הזאת של המועמד
לשפיטה
, עמיעד
רט הגנב
,
וסירובו הבלתי-מנומק של היועץ המשפטי לממשלה לחקור בפרשה המדאיגה
הזאת – נושא אליו נגיע בהמשכה של הסדרה.

במאמר הזה בסדרה אתייחס רק לעניין אליקים
רובינשטיין השקרן
,
ובסופו אתייחס גם לשאלה איך עצתם של ידידי קשורה
לענייננו.

ב.     
ההחלטה האידיוטית

בערעור שהגשתי לביהמ”ש העליון על פסק-דין של ביה”ד
הארצי של לשכת עורכי הדין בחרתי להרחיב את היריעה, אבל ימים ספורים לפני הדיון
בערעור החלטתי להצר, והודעתי לבית המשפט שאני מצמצם את ערעורי לנקודה אחת בלבד.

הנקודה היחידה אותה השארתי בערעור הייתה החלטתה
האידיוטית של הערכאה הראשונה לפיה …
החזיקו את עצמכם חזק בכיסא! … לפיה
אין לבית הדין סמכות לבדוק אם יש לו סמכות לדון בתיק שלפניו, או אין לו.

אבהיר כבר כאן כי אני לא ביקשתי “לזכות באור מן
ההפקר” (ביאליק): לא ביקשתי לזכות אותי, אלא רק לבטל את פסק דינה של אותה
הערכאה, ולהחזיר את התיק אליה, על מנת שהיא תדון בשאלת סמכותה-היא, תחליט בה,
ותמשיך בהתאם למה שתכלית.

ההחלטה המטומטמת הזאת עומדת בניגוד לכל מושכלות-היסוד המשפטיות, לפיהן כל גוף הפועל
על פי דין – שיפוטי, מעין שיפוטי, או אחר – הדבר הראשון שהוא חייב לעשות הוא לראות
אם בכלל יש לו סמכות לדון במה שמונח לפניו. תארו לעצמכם שביה”ד לענייני
מים דן בתיק רצח. תארו לעצמכם ששר החוץ נותן רישיון-נהיגה.

כאשר ההחלטה האידיוטית הזאת עמדה לדיון – כטענת-ערעור
יחידה – השופטים היו חייבים לדון בה ולהחליט אם לקבל את הטענה, או לדחותה, אבל
את זאת הם לא יכלו לעשות.

הם לא יכלו לעשות זאת כי אם הם היו דוחים את הטענה, הם היו
עושים גם מעצמם אידיוטים – אידיוטים “עליונים”, אם תרצו – ואם הם היו
מקבלים אותה, הם היו צריכים לקבל את הערעור – ולפתוח תיבת-פנדורה של קנוניה מושחתת
נגדי, אשר תחילתה
כאן
.

מה הם עשו? הם אמרו “ההחלטה אינה לפנינו

ג.       
השקרנים ה”עליונים”

האמירה כי “ההחלטה אינה לפנינו” הייתה שקר גס
ונתעב,
משום שההחלטה שוכנת-“כבוד” בעמוד 18 לפרוטוקול, ואחרי
שהם השפיכו את דבר-השקר הזה הם התחילו ללכלך עלי “מכאן ועד להודעה חדשה”,
והתשתית ה”ראייתית” לזוהמה בה הם מילאו 7 עמודים של “פסק דין”
הייתה “יש לזכור” … מאימתי “זכרונו” של שופט יכול להיות
בסיס לקביעה כלשהי, במיוחד כאשר הדברים שהם שולים מ”זכרונם”
– לא “לברכה”,
בשום פנים ואופן! – אינם רלוואנטיים לנושא שבו הם דנים.

לו באמת-ובתמים לא ראו השופטים את ההחלטה האמורה, הם היו
שואלים את פרקליטי על איזו החלטה אדוני מדבר, אין לפנינו כל החלטה! …

לו כך הווה, היו שתי אפשרויות: או שדב היה מצביע על ההחלטה
שבעמ’ 18, או שהיה משפיל את מבטו ומודה שאכן אין החלטה כזאת … אבל הם לא שאלו,
כי הם, כאמור, לא רצו להתמודד עם הטענה שההחלטה הזאת עומדת בניגוד לכל
מושכלות-היסוד המשפטיות.

אז הם שיקרו ולכלכו, שיקרו וטינפו.

ד.     
מי ומי

השופטים בהם מדובר הם אליקים רובינשטיין, יורם דנציגר
וסלים ג’ובראן,
אבל רק אחד מהם – רובינשטיין – עמד לדיון בעתירה, כי שני
האחרים לא היו מועמדים לשום קידום, וממילא הוולב”ש (המשיבה מס’ 1) גם לא בחרה
בהם לשום דבר.

שופט אשר מלכלך ומשקר צריך ללכת הבייתה, במקום להיום מקודם
לצמרת, ואת זה טענתי כנגד המשיבים מס’ 2 (נאור) ומס’ 3 (רובינשטיין). איך הם חמקו
מההתייחסות לטענה הזאת תיארתי במאמר הקודם, תחת הכותרת אני לא אידיוט, כבודכם, ועוד נחזור לנושא הזה בהמשך הסדרה, וכעת
אנחנו מגיעים אל הכותרת של המאמר הזה: יורם דנציגר השקרן שופט את עצמו, ומזכה
את עצמו.

בסע’ 52 להודעה
מס’ 2
שבתיק הזה אמרתי:

ואכן,
זו שעתה הנאה של הגווארדיה החדשה של ביהמ”ש העליון, משום שלגווארדיה הישנה
אין מה לעשות בעתירה הזאת:

ג’ובראן
– שותף עם המשיב מס’ 3 בפסה”ד נשוא ההתנגדות לבחירתו;

דנציגר
– גם כן שותף עם המשיב מס’ 3 בפסה”ד נשוא ההתנגדות לבחירתו;

(לרשימה
המלאה של השופטים אשר “אין להם מה לעשות בעתירה הזאת” אתייחס בהמשכה של
הסדרה).

והנה, מי יושב לדיון בכשרותו של שקרן א’ לכהן
כמשנה-לנשיא של ביהמ”ש העליון? שקרן ב’, שותפו-לדבר-עבירה של שקרן א’!

עם כל הכבוד – כמו שאומרים המשפטנים, כשאין להם אפילו טיפה
של כבוד – כאשר מגיע תיק כזה לשופט, הוא חייב לפסול את עצמו – אפילו ביזמתו,
ובלי לחכות לבקשה לפסילתו.

מקל-וחומר הוא כאשר הדברים נאמרים לו במפורש, שחור-על-גבי-לבן.

אז לא: במערכת המשפט בישראל פסלות-שופטים היא “משהו
גס”,
לשופט מותר לשפוט את עצמו ואת שותפיו-לדבר-עבירה, ובאשר ל”מראית
פני הצדק” – אם נשיא בית המשפט העליון, אשר
יגורתי-גרוניס, משתין עליה בקשת גבוהה
(ואחר-כך הוא וחבריו מקוננים על
אבדן אמון הציבור בהם – תחילה הם בכלל מכחישים את השואה הזאת, וכשהם נדחקים
אלי-קיר, הם מבקשים להחליף
את הציבור
!) סימן הוא שכל הטרף אכן כשר-למהדרין.

ה.    
המסקנה העגומה

ציינתי לעיל כי בסוף המאמר הזה אתייחס גם לשאלה איך קשורה
לענייננו עצתם של ידידי להצר את יריעת העתירה (עצה אשר, כאמור, לא קיבלתי, למרות
הערכתי הרבה אליהם).

בתיק בו “כיכבו” השקרנים השקרנים
אליקים רובינשטיין, יורם דנציגר וסלים ג’ובראן
בחרתי, כאמור, להצר את
היריעה, לקחת סיכון ולהסתפק בטענה אחת בלבד – אבל, כאמור, גם זה לא עזר לי.

המסקנה העגומה היא כי כאשר השופטים מחליטים מראש
בלי דיעה קדומה, כמובן, והבוז למתלוננים (לא בדיוק ביאליק, אבל בערך) – להגיע לתוצאה
מסויימת, לא יעזור לך שום דבר:
אתה יכול להרחיב או להצר, לערוך מימין לשמאל או
להיפך, מלמעלה למטה או להיפך, באלכסון מימין-למעלה לשמאל-למטה או משמאל-למעלה
לימין-למטה (או להיפך) – המשחק מכור, ולא יעזור שום דבר.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר