בג”ץ 8743/14 שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’: מה בישלו לנו השופטים?

בג”ץ 8743/14 שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’: מה בישלו לנו השופטים?

שמחה ניר, עו”ד
01.01.2015 00:54
בג"ץ 8743/14 שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח': מה בישלו לנו השופטים? - בג"ץ 8743/14 - אמרתי לכם - ניל הנדל - חובת ההנמקה - מצפצפים על בני אדם - שיטת הסניוריטי - זרנוגה גימ"ל - בג"ץ - גנבים בלילה - בלה-בלה-בלה - שמחה ניר


שלושה ימים לפני פסק-הדין תיארתי מה מתרוצץ בראשיהם של השופטים, וצפיתי איך הם יפתרו את הדילמה, כדי לחסוך מבוכה ממערכת המשפט *** ואכן, כך הווה *** זוהמה וטינופת בכמויות מסחריות מתחת לשטיח המסכן



בג”ץ 8743/14 שמחה ניר, עו”ד,
נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’: מה בישלו לנו השופטים?

שלושה ימים לפני פסק-הדין תיארתי
מה מתרוצץ בראשיהם של השופטים, וצפיתי איך הם יפתרו את הדילמה, כדי לחסוך מבוכה
ממערכת המשפט *** ואכן, כך הווה *** זוהמה וטינופת בכמויות מסחריות מתחת לשטיח
המסכן

שמחה ניר, עו”ד

בן
75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

תחת הכותרת בג”ץ
8743/14 שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’: מה מכינים לנו השופטים?

וכותרת-המשנה מה מתרוצץ בראשיהם, ואיך הם יפתרו את הדילמה, כדי לחסוך מבוכה
ממערכת המשפט,
חזיתי בדיוק מופתי את מה שעתיד היה להתרחש בתיק הזה.

בפוסטים שהפצתי בפייסבוק אמרתי: ותזכרו
שאמרתי לכם
.

אז אמרתי, ומשניתן פסק-הדין
התברר כי אכן צדקתי – כרגיל.

במנותי את “הקשיים העומדים בפני השופטים”, פתחתי
ואמרתי:

“קושי-הגג”
– החובק את כל האחרים – הוא חובת ההנמקה, שאף אחד מהמשיבים לא עמד בה.

לפי מה
שקרוי במקומותינו חוק ההנמקות, גוף ציבורי הדוחה את בקשתו של הפונה אליו
חייב לנמק את סירובו, ואם לא עמד בחובתו זו (או שכלל לא ענה לפונה) – עליו נטל
ההוכחה שהוא פעל כדין.

במציאות
אותה בנו והכשירו שופטי ישראל, רשויות-המדינה משתינות על חובת ההנמקה בקשת הכי
גבוהה שהם יכולים, בלי שזה יחזור אליהם
(45 מעלות ויותר), ואני, כסוס-קרבות
משפטי ותיק ומשופשף העליתי את הטענה הזאת בבית המשפט פעמים אין-ספור, ולא זכיתי
אפילו פעם אחת שבית המשפט יתייחס אליה. אני מסופק אם מישהו מזקני-צפת זכה לכך
אי-פעם.

איך
יתייחסו השופטים לכך בבג”ץ הזה? הם לא יתייחסו.

ואכן, הם לא התייחסו. כמה מפתיע …

בהמשך אמרתי:

העילה
הראשונה (בחירתם של נאור ורובינשטיין כנשיאה והמשנה-לנשיאה הבאים של ביהמ”ש
העליון, אחרי פרישתו של אשר יגורתי – ב-17.1.2015, בעוד 3 שבועות בדיוק), תהייה
לשופטים הפחות קשה לפיצוח: הם יכולים להשתמש במנטרה הרגילה שלהם (“בג”ץ
לא יתערב בשיקולי … אלא במקרים נדירים … בלה-בלה-בלה!”).

אין
מחלוקת על כך שבג”ץ “לא יתערב, אלא במקרים נדירים”, אבל כל מי
שעותר לבג”ץ כנגד שיקוליה של הרשות ער לכך, ומנסה בכל כוחו להראות שהמקרה שלו
הוא אחד מהמקרים הנדירים בהם מן הראוי שהבג”ץ אכן יתערב.

איך
השופטים מתמודדים עם טענות כאלה? הם לא מתמודדים, הם מתעלמים מהן.

קראו את פסק הדין, ואמרו מה יש בו המראה כיצד הם התמודדו עם
המיוחדות שבמקרה הזה.

אחרי שהם שמו בפי טענה שלא טענתי, ועליה אעמוד באחד המאמרים
הבאים (“לא ניתן לקבל את הגישה כי פסקי דין מקימים כשלעצמם עילה לביטול מינוי
שופט, לא במישור העקרוני ובמיוחד לא בהקשר הפרטני של תיק זה”), הם אומרים:

“העיקר
הוא כי איננו סבורים שהעותר הצביע על עילה משפטית אשר עשויה הייתה להצדיק התערבות בהחלטת
משיבה 1 על אודות מינויים של משיבים 2-3”.

נו, ואני שואל, איפה אור השמש, “חומר החיטוי הטוב
ביותר”, ואיפה ההתמודדות שלהם – “במישור העקרוני ובמיוחד בהקשר הפרטני
של תיק זה”?!

אמרתי לכם שהם לא יתמודדו? והם אכן לא התמודדו.

הלאה:

הקושי
הנלווה לקושי האמור הוא הביקורת על שיטת הסניוריטי, לפיה השופט מקודם אל כס
הנשיא והמשנה-לנשיא לפי הוותק, אפילו אם הוא התגלה כשופט כושל, ואפילו אם הוא
לא קורץ מחומר “נשיאותי”.

גם את
הטענה הזאת הם, ככל הנראה, יזרקו אל מתחת לשטיח המסכן, שכבר לא יכול לכסות מתחתיו
את כל הזוהמה והטינופת שהשופטים זרקו מתחתיו במשך עשרות בשנים.

הסתכלו, בבקשה, מתחת לשטיח המסכן שלהם, אולי תמצאוה שם,
מתחת לכל הזוהמה והטינופת שהשופטים זרקו מתחתיו במשך עשרות בשנים.
“אולי”, אמרתי, משום שהצטברו שם כל כך הרבה זוהמה וטינופת, שכל חיפוש
נקודתי כמוהו כחיפוש מחט בערימת שחת.

מכל מקום – בפסק הדין אין לשיטת הסניוריטי כל זכר, או אפילו
בדל-זכר.

והלאה:

הקושי
השני כרוך בעתירה כנגד היועץ המשפטי לממשלה, אשר מסרב להורות על חקירה בפרשת שחיתות
ה”סולמית”,
לרבות חלקו של הרשם – היום כבר שופט – הגנב עמיעד רט.

איך הם
יכולים להתגבר על הקושי הזה? שיש לי “סעד חלופי” בפניה למשטרה, אחרי
שהסברתי להם “בכפית” – כמו לילדים קשי-הבנה – שה”סעד”
הזה אינו סעד, ושהוא אינו “חלופי” לשום דבר?!

ברור
שאם הם יורו ליוהמ”ש לפתוח בחקירה, התוצאה הטבעית המתבקשת תהייה הוצאתו
לחופשה של השופט הגנב עמיעד רט, אבל השאלה היא אם הם יעשו זאת.

אז לא, הם לא עשו זאת, ובמקום לדבר על “סעד
חלופי”, הם מצאו מפלט במנטרה אחרת שלהם: “מיצוי ההליכים”:

טוב יעשה אם ימצה תחילה את
ההליכים מול גופי החקירה והבדיקה הרלבנטיים, על פי הדין והנוהל.
 

ומה הם מצפים, אחרי שפניתי אל ראש התביעה הכללית, הוא היועץ
המשפטי לממשלה, והוא אפילו לא טרח לענות לי? האם הם רוצים שאתלונן על היועץ
המשפטי לממשלה בפני היומנאי במשטרת זרנוגה
גימ”ל
?!

בהמשך הוספתי:

קושי
נלווה לקושי הזה הוא הדרישה שהוולב”ש תימנע מלדון בבחירתם או בקידומם של מועמדים
בעלי “רקע הוצל”פי”, דהיינו כאלה שבעברם כיהנו כראשי הוצל”פ או
רשמי הוצל”פ, כל עוד לא סיים המשיב מס’ 5 את טיפולו בנושא, ובכפוף לכך. כמובן
שאם היוהמ”ש ייצא פטור, גם הקושי הזה יצא פתור.

והיוהמ”ש (המשיב מס’ 5) אכן יצא פטור, ופרט לאמירה
שבמבוא לפסק הדין:

העותר אף
דורש להורות למשיב 5 לפתוח בחקירה של פגם זה, וכן “לחקור את פרשת ‘יירוטה’ של
העתירה שנשלחה על ידי העותר בדואר אקספרס”,

ולאיזכור טכני “טרם סיום”, אין בפסק הדין כל זכר לטענות
שלי כנגד היוהמ”ש לממשלה.

והלאה:

הקושי
הבא הוא בדרישה ששר/ת המשפטים ו/או לשכת נשיא המדינה יפרסמו מראש את המועדים בהם תתקיימנה
השבעות השופטים. לכאורה, מה יש להם להסתיר, שהרי הבחירה עצמה מתפרסמת מיד לאחר
החלטת הוולב”ש, ודבר המינוי ההשבעה עצמם מתפרסם בו-ביום?

אז ככה:
ראשית – אם הם מקבלים את החלק הזה שבעתירה, יש בכך הודאה כי שמחה ניר לפעמים
צודק.
שנית – הם חושפים כל השבעת-שופטים להפגנות-נגד. שלישית – אם הם מקבלים
את החלק הזה, ובכך מודים ששמחה ניר “לפעמים צודק” – מדוע שלא יקבלו גם
חלקים אחרים של העתירה?

אז הם טיאטאו גם את זה מתחת לשטיח המסכן הנ”ל, וכמו
שלשיטת הסניוריטי אין כל זכר בפסק הדין – כך גם לעניין פומביות השבעתם של השופטים
אין בו כל זכר. כמה מפתיע.

בהמשך, תחת ראש-הפרק האפשרויות הדיוניות העומדות לפני
השופטים,
סקרתי את ההיסטוריה של הטיפול בעתירות לבג”ץ, וסיימתי:

במשך
השנים – וללא ספק על פי הזמנה של שופטי הבג”ץ – “תוקנו” תקנות סדרי
הדין בבג”ץ כך שניתן יהיה לדחות עתירה במחשכים, ללא הזמנת העותר לטעון את טענותיו,
וזאת מהטעם של “חוסר עילה”: השופט התורן כותב “פסק דין”,
ונותן לשניים מעמיתיו לחתום עליו (לשופט יחיד אין סמכות לדחות עתירה).

התקנה הזאת
היא שערורייתית בפני עצמה, משום שהיא לא נותנת לעותר הזדמנות לשכנע את בית המשפט
כי עתירתו אכן דווקא מגלה עילה, וכבר הראיתי כיצד התקנה הזאת מנוצלת
לרעה, כדי לאפשר לשופטים לדחות כגנבים-בלילה עתירות שהן מוצדקות לעילא-ולעילא
,
ולעזאזל “אור השמש שהוא חומר-החיטוי הטוב ביותר”, כפי שהם – השופטים
עצמם – מלמדים אותנו בפקולטה למשפטים.

והנה – כמה מפתיע – גם כאן הם עשו את אותו הדבר (עליו ארחיב
במאמרים הבאים), ודחו את העתירה כגנבים-בלילה. כמה מפתיע.

ובהמשך, תחת ראש-הפרק מה אני צופה בהתנהלותו של התיק
הזה,
פירטתי:

כל עוד
לא ניתנה כל החלטה, קשה לנבא מה יחליטו השופטים, אבל הניסיון המצטבר נותן כלים
מסויימים לכך.

כאמור
לעיל, קיימות, למעשה, שתי אפשרויות: האחת – לדרוש תשובה, והשנייה – לזרוק את העותר
והעתירה מכל המדרגות, עד למרתף החשוך.

לדרוש
תשובה – זה הדבר הפשוט ביותר, וישנם שופטים שעושים זה אפילו מחמת העצלות: רואים
עתירה “שמנה”, או כזאת שמצריכה להפעיל את התאים האפורים – נותנים נחלטה
“לתגובת המשיב/ים תוך …”, ואחריהם – המבול…

אלא שזה
לא פשוט – במיוחד במקרים כאלה:

ראשית –
עצם ההחלטה “לתגובה” מראה שהשופט מצא בעתירה דבר-מה שמצריך התייחסות,
וזה נותן לעותר רוח גבית, כולל התייחסות של התקשורת.

שנית –
הצורך בתשובה עשוי להביך את המשיבים – שהם “בשר מבשרה” של מערכת המשפט.

שלישית –
תשובתם של המשיבים אמורה לזכות את העותרים לתגובה מצידם – לרוב כדי להפריך את
שקריהם, או להשיב על טענות מפתיעות, שהמשיבים שמרו סמוך לחזה (תוך הפרתה של חובת
ההנמקה) – אבל גם הזכות הזאת במקרים רבים לא מתקיימת.

הדבר
הכי פשוט הוא, איפוא, לדחות את העתירה “מחוסר עילה”, ואולי לכן מתמהמהת
ההחלטה בתיק בג”ץ זה, אבל ממש לא אופתע אם כך יהיה.

ואכן, כך הם עשו, אבל הם לא ממש נימקו במה מתבטא “חוסר
העילה” הזה, “לא במישור העקרוני ובמיוחד לא בהקשר הפרטני של תיק זה”.
כמה מפתיע.

ולסיום, תחת ראש-הפרק תרחיש אפשרי, אמרתי:

השופט
התורן בשבוע בו הוגשה העתירה היה, ככל הנראה, צבי הנדל, אשר נחשב כשופט
ליברלי למדי. אני אישית מעולם לא נתקלתי בו, אין לי שום היכרות איתו, וכשופט של
“המשמרת הצעירה”, או “הגוורדיה החדשה” של ביהמ”ש העליון
(מכהן בערכאה זו כחמש שנים בלבד), אבל השאלה היא אם הוא לא למד “להתיישר עם
הזרם” במשך 26 שנותיו כשופט, ואם לא – האם יש לו “ביצים” להפר את
חובת ה”קולגיאליות” שלו עם “המערכת”, ו/או להתכתש עם גרוניס
הדיקטטור.

התרחיש
הכי צפוי, בעיני, הוא הליכתו של הנדל אל גרוניס, בלשכתו, כדי לשאול אותו “מה
עושים עם זה”. גרוניס, בהיותו אחד המשיבים, פסול מלדון בתיק הזה, אבל שום כוח
לא יכול למנוע מהנדל “להתייעץ” איתו, וממנו “לייעץ” להנדל,
אפילו בהרעה “אתה יותר מה לעשות”, המלווה בקריצה חד-משמעית.

מה נשאר
להנדל כעת לעשות?

לכתוב
פסק-דין הדוחה את העתירה “מחוסר עילה”, להוסיף – כמה מפתיע, כמה מקורי –
כמה הערות על ה”סגנון”, ולמצוא בקומת השופטים שני קולגות שיחתמו
“אני מסכים”.

אני
מכיר אותם בערך 45 שנים, מאז שפניתי לראשונה לבג”ץ, וכל תוצאה אחרת תפתיע
אותי, לטובה.

ובכן, הפתעה לטובה ממש לא הייתה: ניל הנדל – איזה שם!
– אכן כתב בלה-בלה-בלה, ומצא בקומת השופטים שני קולגות שחתמו לו “אני מסכים”.
את מי הוא מצא שם? על כך ועוד – במאמרים הבאים.

כמו שצפיתי, הם לא שכחו להוסיף משהו על ה”סגנון”
שלי:

באשר למשיבים
2-3 – העותר עושה שימוש בביטויים חריפים, אשר משקפים ככל הנראה את עוצמת תחושת העוול
שהוא סבור כי נגרם לו על רקע פסקי הדין שהוזכרו.

כמה מפתיע …

ועכשיו רק תגידו שלא אמרתי לכם!

אז אמרתי לכם, ואמרתי לכם, ואמרתי לכם!!!

ואל תבינו אותי לא נכון: לא נביא אנוכי, ולא בן-נביא,
ואני לא חכם יותר מכם. אני פשוט מתכופף ומרים את כל הזבל אשר נקרה בדרכי, והוא אכן
מצוי בשפע – כדומן שעל פני האדמה.

המשך יבוא.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר